מירטוס פאוולוס מאטסיס. תירגם מיוונית: אמיר צוקרמן. הוצאת כתר, 209 עמ', 84 שקלים

מי לא היה משתוקק להסתתר מדי פעם ולצותת לידידיו הקרובים? במודרניזציה של מכשירי ההאזנה, הראייה והתקשורת הפומבית, כבר התרגלנו לווידויים אישיים מפי קורבנות ואשמים שמסגירים את מעלליהם בציבור הישר לתוך הסלון הפרטי שלנו. זאת לעומת העבר הלא רחוק, שבו נאלצנו להתחבא מאחורי וילון ולהקשיב מה אומרים עלינו. כילדים עשינו את עצמנו ישנים בזמן שהורינו דיברו במסדרון, אחר כך למדנו להתגנב לדלת חדר המורים בזמן ההפסקה, עד שמאוחר יותר כפינו על עצמנו את החשק שלא להציץ ביומנים אישיים של חברים ובני משפחה. בקיצור, הסקרנות בהחלט מולידה את החתול.

כדי לענות על הצורך הזה נאלצת האמנות לכלול בתוכה הרבה זוגות עיניים, המשמשים כמוטיבים של הצצה באנשים אחרים. הספרות, התיאטרון, הקולנוע ("חלון אחורי" להיצ'קוק) ואפילו המוסיקה. הכל נארג לתוך מסכת ענפה של רשת-מבטים. על הצומת הזה עומד הכוח הפסיכולוגי של הרומן "מירטוס" מאת פאוולוס מאטסיס.

כמו ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, גם בספריו של מאטסיס מוטלת על הקורא בפתח הקריאה המלאכה האכזרית של פיענוח שמות הדמויות. מאטסיס, הסופר היווני יליד 1929, עורם בעמודי הפתיחה של ספרו "מירטוס" (2004) שורה של דמויות בעלי שמות פרטיים ומשפחתיים, ארוכים ומקוצרים, וכמובן פיתולי-פיתולים של כינויי חיבה. רק אחרי שצולחים את המהמורה הזאת ומרכיבים את שמות הדמויות לכדי פאזל של "אילן יוחסין", אפשר לצלול לתוך סיפור העלילה. מהרגע הזה, כבר אי אפשר להניח את הספר מהיד. כמו חיידק החודר אל הגוף, מזריק מאטסיס לתוך לב הקורא רצף של עלילות מפתיעות ומקוריות שהופכות את הקריאה לתענוג אמיתי.

במרכז הספר עומדת משפחת גבריאיל: האדון גבריאיל, אשתו דורה, בנם בן ה-18 דימיטריס ובתם בת ה-16 פרספוני עם "המוח המקולקל". למשפחה העשירה הזאת יש כמה משרתים ובהם וליסאריוס המסורס, סטאוורוס ואשתו דיוניסיה ובתם הצעירה קלומירה. מול משפחת גבריאיל שוכנים זוג ישישים תאומים, טלמיאכוס ותיאופניס השומרים על בן דודנם, מירטוס בן השמונה, שישן מאז לידתו.

גם מי שהספיק לקרוא את ספרו הקודם של מאטסיס שתורגם לעברית, "האמא של הכלב" (כתר 2001), לא יכול שלא להתפעל מחדש מהיכולת הדרמטית של המחבר, שמצליח לקלוע שרשרת של אירועים אבסורדיים ובה בעת להישאר נאמן לחלוטין למלאכת הסיפור ולדמויותיו. ברומנים של מאטסיס, למרות הדמויות הנלעגות ומעוררות הרחמים, המספר אף פעם לא יעז לשפוט אותן לפני הקורא. וכך אנו מתוודעים לדמותו של האדון גבריאיל, הנמשך לבת השכנים, מרינה בת ה-16, לאחר שצפה בה משתינה על פניו של ילד בן שמונה. היא מפתה אותו לחמוק אחריה ימים רבים בניסיון עקר לשכב אתה, עד שלבסוף הוא משדך אותה לבנו כדי שיוכל להשיגה בביתו. אשתו יודעת מכל העניין אך משותקת מאימת "מה יגידו השכנים", ומוכנה להשלים עם העובדה שבעלה שוכב עם כלתה.

הציווי הפולני (שכנראה הגיע עד שערי יוון) של "מה יגידו השכנים", מקבל כאן ביטוי ממשי: מנגד, זוג הזקנים טלמיאכוס ותיאופניס, צופה בבית משפחת גבריאיל בעזרת משקפות וטלסקופים וניזון בכך ממה שקורה בעולם.

את דרמת המבטים של הרומן, שבו כולם מציצים אל כולם, מייצג מירטוס, הילד הישן בבית הזקנים. הוא אמנם לא פוקח עין כמעט כל הסיפור, אך הוא בהחלט משמש מטאפורה לכל הדמויות: גם הן, למרות ריבוי המבטים, לא רואות כלום. ברקע הסיפור עומדת תחילת המתקפה של מדינות הציר על יוון במלחמת העולם השנייה, וגיבורי הרומן מעדיפים להתעלם מכל זה ולא לראות את הכאוס שצפוי להתרגש עליהם.

בני משפחת גבריאיל, שעסוקים עד מעל ראשם ש"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ולשמור על מעמדם החברתי "המהוגן" כלפי עובדי הבית, המשרתים והשכנים המציצים בלי הרף, נידונו להיחשף בקלונם בפיאסקו מרשים וקולני: בסצנה האחרונה של הרומן פורצת מרינה מהבית אל תוך כיכר העיר וצווחת נוכח אלפי זוגות עיניים את מה שאסרו עליה לדבר בבית. במלים אחרות, הטיטניק טבעה, בדנהיים שקעה, ומשפחת גבריאיל היוונית נלכדה בכידוני עיניים.

מאטסיס בונה את הרומן שלו בחוכמה רבה, משום שאין רגע דומה לקודמו. מוטיב ההצצה הופך את הגיבורים לדמויות-משחק מניפולטיביות, שמודעות היטב כיצד הן נראות מהחוץ. ועדיין, בכל הזדמנות מועדים הגיבורים לתוך שרשרת מצבים אבסורדיים (בהם, למשל, אנו עדים לדורה הרוחצת את בנה בן ה-18 ואוסרת על בעלה להיכנס לחדר הרחצה שלא להביט בעירום הנער).

הקריאה ב"מירטוס" מחזירה אותנו לחוות את הכיף הילדותי של הצצה באנשים אחרים המציצים לזולתם (בהקשר הזה כדאי לקרוא את סיפורו הקצר של חנוך לוין, "מפח נפש", הפורש מבנה דומינו של דמויות מתחבאות, מציצות ומתגרות כל אחת בזו שלפניה). לא במקרה הטירוף הקמאי הזה צד את עינו של הבמאי אמיר קוסטוריצה, שהבטיח לפני כמה שנים (ועדיין לא קיים!) לביים את "האמא של הכלב".

על תרגום מאטסיס דעתי חצויה. מצד אחד הצליח אמיר צוקרמן להעביר לעברית את הזרימה המחשמלת, החושנית, של הרומן (כך לדוגמה מתורגמת סצנת המשגל בין האדון גבריאיל לזונה: "אתה מדמדם, קפיטן שלי, לילה, לילה קוראים לי, מה אתה מכין לי שם, חתיכת נוכל! חתיכת עכוזן שלי! תעריף כפול, כן? היידה, תרביץ"); ומצד שני, בתרגומו ישנם ביטויים שלא סביר שייכנסו לפי הדמויות (לא סביר שאב המנזר יברך את מבקריו בביטוי הארמי "צפרא טבא", כמו-גם למצוא את המספר מכנה את קהל הסקרנים בכיכר העיר כ"עמך"). אם ביטויים אלו היו בשפת המקור, וקשה להאמין בכך, מומלץ להעיר על כך לקוראים.

יקיר בן משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בת"א