טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העתק / הדבק: האינטרנט הרג את הסופר

ספרה של הלנה הגמן עורר סערה בגרמניה אחרי שהתברר שחלקים ממנו הועתקו מספרים אחרים. אבל, הגמן ואחיה לדור הפייסבוק והוויקיפדיה לא מבינים על מה כל הרעש

תגובות

תאונה עם אקסולוטל

הלנה הגמן. תירגם מגרמנית: גדי גולדברג. הוצאת מודן, 223 עמ', 88 שקלים

ב-1968 פירסם רולאן בארת חיבור קצר ושמו "מות המחבר" (רסלינג, 2005). בטקסט שלו, ניסח בארת את מה שנהפך מאוחר יותר לאחת מאבני היסוד של לימודי התרבות ולפיו הקוראים המודרנים רשאים לפרש על פי דרכם, אמונתם והבנתם כל טקסט כתוב, אפילו אם פירוש זה נוגד את כוונתו המקורית של המחבר. למה? כי המחבר מת, הוא כבר לא חשוב. מי שמחליף אותו הם הקוראים עצמם. במובן הזה, המהלך של הלנה הגמן הגרמנייה, הוא לא יותר מאשר המשכו הטבעי של בארת.

הגמן נהפכה בשנה שעברה לדבר הכי לוהט בספרות הגרמנית. הצעירה, בת ה-19, פירסמה בראשית 2010, כשהיא בת 17 בלבד, את ספרה "תאונה עם אקסולוטל", אשר תורגם באחרונה לעברית. הספר קצר שבחים, נהפך לרב מכר וזיכה את הגמן בתארים דוגמת "הקול הצעיר והמקורי ביותר בגרמניה" תוך שימת דגש על סגנון הכתיבה החתרני, הרדיקלי והמיוחד שלה.

ברומן מתארת הגמן צעירה אשר מנסה להשתלב בצורות החיים האלטרנטיביות הנהוגות בסצנה הגרמנית של ימינו. אין פלא שהספר מלא בתיאורים של זיונים, סמים, אורגיות ויחסים הומוסקסואליים. הוא עמוס בקללות, אלכוהול ובאנשים שמקיאים האחד על השני. סוג של "טריינספוטינג" עכשווי וגרמני. העובדה שהיא תיארה את סצנת המועדונים הגרמניים בצורה כה גראפית, אף שלכאורה אסור לה להיכנס למועדונים הללו מכיוון שאינה בת 21, העלתה את השאלה מהיכן קיבלה את ההשראה שלה, שלא לומר את המידע.

זמן קצר לאחר פרסום הספר התגלתה התשובה. מתברר שהמחברת הצעירה העתיקה קטעים שלמים מספר גרמני בלתי מוכר בשם "סטרובו" ("Strobo") ושילבה אותם, כמעט ללא שינוי, בספר שלה. את "סטרובו" כתב צעיר גרמני בן 28, תחת שם העט "אירן" (Airen). הוא נדהם לגלות כיצד המלים שלו, שפורסמו בספר בהוצאה עצמית, זכו לחיים מחודשים, רווחיים בהרבה, בטקסט של מישהי אחרת.

על פניו, לפנינו מקרה ברור של פלגיאט. ואולם התגובה של הגמן העניקה לסיפור תפנית מעניינת. הגמן אמרה שהיא מצטערת על שלא נתנה את הקרדיט המגיע לאירן וכי היא מתנצלת על כך (החל מהמהדורה השנייה של הספר, הופיע הקרדיט המתאים כמו גם קרדיט לכותבים נוספים שמהם "שאלה" חלקים מהספר). ואולם לדבריה, עצם פעולת ההעתקה אינה בעייתית כלל: "אין דבר כזה ‘טקסט מקורי'. כל מה שיש הוא אותנטיות", אמרה, והוסיפה שבכתיבתה היא נוהגת להשתמש בכל דבר שעוזר לה לקבל השראה - גם אם זה כולל העתקה והדבקה של טקסטים שנכתבו על ידי כותבים אחרים.

המהלך הרטורי של הגמן מעניין מכיוון שהוא משקף עמדה שלה שותפים צעירים רבים שנולדו אל עידן האינטרנט. בארת דיבר על "מות המחבר", אבל במובנים רבים לא רק המחבר מת אלא גם, ואולי בעיקר, המקור. באינטרנט אין מקור - רק אינספור עותקים. כל גלישה לאתר אינטרנט מייצרת באופן אוטומטי עותק במחשב הגולשים, כל הורדת קובץ מהאינטרנט מייצרת עותק (שהרי אנחנו לא מוחקים את המקור, שהוא בעצמו עותק של עותק שהועתק מעותק אחר). העובדה שכל המידע ברשת הוא דיגיטלי מאפשרת לכל אחד להעתיק חלקים ממנו, או את כולו, ולשלב אותו במקום אחר.

לא לחינם סטודנטים רבים נדהמים כאשר המרצים שלהם, בהם גם כותב שורות אלו, מצביעים לפניהם על הבעייתיות שנעוצה בהרגל שלהם לקחת קטעים שלמים מבלוגים, מאמרים ואפילו מטוקבקים, ולשלב אותם, כמו שהם, בעבודה האקדמית שהם מגישים. כאשר מנסים להסביר להם שהעבודה שלהם צריכה להיות, ובכן, מקורית שלהם, הם לא מבינים: "אבל אני הייתי זה שחיברתי, אני הייתי זה שהחלטתי איפה לשלב את הטקסט שהעתקתי - זו עבודה שלי". בפעמים הראשונות שנתקלתי בתשובה הזאת הייתי בטוח שזו היתממות. היום אני כבר לא משוכנע.

ב-2008 פירסם המשפטן האמריקאי לורנס לסיג את ספרו "רמיקס" ("Remix") ובו הצביע על הבעייתיות בחוק זכויות היוצרים הנוכחי, שאינו מתיר לאמנים מתחום המוסיקה לקחת כמה תיבות מיצירות קיימות במטרה לשלב אותם, לערבב אותם ולהציג אותם מחדש בתוך יצירה מוסיקלית חדשה. על פי חוקי זכויות היוצרים, פעולה שכזו מקבילה לגניבה ואמני הרמיקס מתמודדים בשנים האחרונות עם תביעות מצד בעלי הזכויות שטוענים ש"גנבו אותם".

לסיג מסביר בספרו שאין בכך כל היגיון, שכן אין דבר כזה "מוסיקה מקורית", לא באמת. כל רעיון, כל מוצר, כל יצירה נשענת על יצירה של מישהו שנשען על מישהו אחר שנשען על מישהו שלישי שאנחנו לא יודעים איך קוראים לו. "אמנים טובים שואלים, אמנים מעולים גונבים", אמר ת"ס אליוט, או אולי היה זה פאבלו פיקאסו או בכלל מישהו אחר, שהרי גם הם גנבו את המשפטים המוצלחים שלהם האחד מהשני. הרי כך נוצרת תרבות: על ידי ערבוב של רעיונות ישנים והצגתם בהקשר ובצורה חדשה.

אם זה אכן המצב, הפעולה של הגמן היא לא יותר מאשר רמיקס של טקסט. אם כבר, הבעיה היחידה שלה היא שלא נתנה קרדיט ראוי לאמנים שבחומריהם היא השתמשה. אבל מהרגע שנתנה להם קרדיט, האם עדיין יש בעיה עם המעשה שעשתה? אולי היא צודקת והדבר היחיד שחשוב באמת הוא האוזן המוסיקלית שלה, שמצליחה לייצר קול אותנטי?

שאלת האותנטיות נוגעת לשורש ההבנה התרבותית שלנו באשר למהות היצירה. ולטר בנימין טען בחיבורו משנות ה-30, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", שבעידן שבו אפשר לשעתק יצירות ללא כל בעיה (הוא התייחס לטכנולוגיית הקולנוע), הן מאבדות את האותנטיות שלהן, את "ההילה" שלהן, שכן הן כבר לא מחוברות אל ה"כאן והעכשיו". כך, המונה ליזה כבר לא נמצאת במקום אחד שאליו כולם נוהרים. למעשה, אין יותר מונה ליזה - היא חוסלה. תחת זאת היא משועתקת מיליוני פעמים, משובצת בהקשרים חדשים ועוברת תהליך של חילון - היא כבר לא מרוחקת, בלתי מושגת, קדושה. היא מופיעה בכל מקום: בפרסומת למשחת שיניים, על טי-שירט, על כוס שתייה, כשומר מסך למחשב.

במובן הזה, "תאונה עם אקסולוטל" הוא הטקסט החילוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הוא הרמיקס הטהור. הגמן כתבה טקסט שמורכב ביודעין ובכוונה תחילה מטקסטים אחרים ומתוכם היא ילדה יצירה חדשה. כעת נשאלת השאלה, האם היצירה של הגמן יכולה ליהנות מאותנטיות לאחר שחיסלה את האותנטיות של יצירות אחרות? על השאלה הזאת מתבקשים הקוראים לענות. אחרי הכל, הלנה הגמן כבר לא חשובה - היא מתה.

Axoloti Roadkill \ Helene Hegemann

הד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל

print-image-1.1515770-1
אי-אף-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות