Curriculum Vitae יואל הופמן. איורים: יואל הופמן. הוצאת כתר, 2007

בתחילת מאמרי הרהרתי איזה תואר אצמיד קודם ליואל הופמן, האם את תואר הפרופסור או את תואר הסופר? ההחלטה הקשה נפלה לבסוף על צמד המילים: פרופ'-סופר, אולי משום שהקריאה בספריו מעניקה תחושה שאי אפשר להפריד את הפרופסור המלומד מן הסופר הפייטן.

הופמן, שפרץ לתודעת הציבור ב-1989 עם ספרו "ספר יוסף", ובהמשך עם ספריו "ברנהרט", "כריסטוס של דגים" או "גוטפרשה", שנחשבו אז לחריגים, אקספרימנטליים וייחודיים, קנה לבבות רבים של קוראים שהיו צמאים למוזר ולאחר. כיום, אף שהמוזר מתקבל ביתר קלות וטבעיות ואף שכבר עייפנו מתחבולות לשוניות וצורניות, מפרגמנטציה ומשבירת צורות, עדיין נתפשת כתיבתו של הופמן כ"פרה קדושה" וחידתית שאסור לנסות לפצח אותה או להפריכה.

הופמן, פרופ' לפילוסופיה של דתות המזרח, פירסם עד כה תשעה ספרי מקור וכן תרגומים של סיפורי זן ושירי הייקו. ספריו, הנוגעים כולם בגבולות השירה וההגות, מורכבים מאוסף של פרגמנטים אסוציאטיביים ומפסקאות המשובצות באמרות פילוסופיות למכביר, בהברקות לשוניות ובמלים זרות, מעלים ניחוחות מתרבותיות רחוקות. ספריו מודפסים רק על צדם האחד של העמודים, הלא ממוספרים, אליהם נלווים לרוב איורים או תצלומים מסתוריים - בדרך כלל ממקורות עלומים. כך שאין ספק שלאחר שאתה קורא את הופמן, אתה לא יכול שלא להודות כי הנה ניצב לפניך "ספר מיוחד של סופר מיוחד". במחשבה שנייה, אולי מיוחד מדי.

ספרו האוטוביוגרפי Curriculum Vitae ממשיך את הקו ההופמני המובהק, ובדומה ליתר ספריו מורכב אף הוא מפרגמנטים הגותיים, הנוגעים בקואנים ובשירי הייקו, ומפסקאות שהן לעיתים ליריות ורגישות ולעיתים סתומות, סתמיות או מתחכמות.

קורות החיים הללו מסופרים מ"הדלת האחורית" (הם כתובים באופן מתעתע, אסוציאטיבי ובלתי מתחייב למציאות), וכמו מכשילים במתכוון את הקורא המבולבל, השואל את עצמו במהלך הקריאה האם בהופמן מדובר, או אולי בנזיר בודהיסטי, בכהן דת שינטו או בעצם סתם בשכן שממול.

ועם זאת, עדיין ניתן לדלות אי אילו פרטים מחייו של הסופר, כגון יתמותו מאימו בהיותו בן שלוש וחצי, ילדותו ברמת גן של תחילת שנות השלושים, נישואיו, מגוריו בעיר צפת, לידת שלושת ילדיו, לימודיו באוניברסיטת קיוטו שביפן וכו'. אין לי כל הסתייגות מכתיבה אוטוביוגרפית, שהיא ההיפך הגמור מסגנון ה"קום איל פו" (כדוגמת ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", למשל), אך הבעיה העיקרית בספר זה (כמו ביתר ספריו של הופמן), היא שלכל אורכו נלווה אליו מן ניחוח למדני-טרחני, מסוגנן ומוקפד מדי. והספר, נטול החוקים כביכול, מובא לקורא ארוז באריזה מלאכותית, תחבולתית, מתוכננת לפרטים וכמו אזוקה באזיקים.

כך הופמן, המתיימר לבעוט בכל מוסכמות הכתיבה המקובלות, מצטייר לבסוף כמי שרץ בשדות בעוד אזיקי האקדמיה חובקים את קרסוליו ומונעים ממנו תנופה של ממש. כאשר בשעת הריצה נדמה כי הוא אינו שוכח לרגע את הנימוס האקדמי, את הקידות, את המחויבות לאנינות ולהשכלה ואת "המידה הנכונה". אל השורות הכי נפלאות בספר(ויש רבות כאלה) יתלווה תמידית טעם לוואי של ידענות והתוצאה היא כתיבה בעלת מודעות עודפת הפוגמת ומחבלת בכלל יצירתו, שהיא בעלת פוטנציאל רב. וחבל.

בספרות אמת גדולה ונצחית מתרחש תהליך שבו היוצר, על מנת לאפשר ליצירה "לרוץ לבדה", נפקד מהספר או לחלופין נטמע בו ומתמוסס אל תוכו. לא כך עם הופמן, המעניק תחושה של מי ש"רץ לפני העגלה" - עגלת כתיבתו - ולא להיפך. כן ניכר כי הוא אינו מצליח להיפטר מהמחשבה "מה יגידו הקוראים", ולכן הוא אינו נמנה עם אותם יחידי סגולה מעטים שברגעי כתיבה אינטימיים לא מתחשבים בקוראיהם הפוטנציאליים, או יותר מכך: אינם רואים אותם כלל.

המלך הוא עירום

יום אחד שמע מלך אחד כי יש שני חייטים המסוגלים לתפור בגד כל כך מיוחד שהוא בלתי נראה רק לטיפשים ולמי שאינו במעמד.

דבר דומה מתרחש עם כתיבתו של הופמן, שכמו מעמידה את קוראיה במבחן: האם הם מספיק חכמים כדי להבין את החידות וההתחכמויות השנונות? האם הם משכילים דיים כדי להכיר את שמותיהם של כל אותם פילוסופים, כהני דת, או מורים רוחניים, הנזכרים לאורכם של הדפים? האם הם מסוגלים לנחש מהיכן נלקחו התצלומים המסתוריים הנלווים לספרים? האם הם יזכרו את כל אותן מלים משונות מתוך אין ספור הלשונות הזרות, ובנוסף גם יצליחו להגותם נכון ומבלי לשבור את השיניים? והאם יודעים הם מהם הפירושים לשמות המשונים שהופמן מעניק לספריו (מי מאתנו יודע, למשל, מה זו המילה גוטפרשה? אולי בעצם לא כדאי לשאול כדי שלא להסמיק...).

הפלא ופלא. קוראים מזוכיסטיים רבים יש בארצנו הקטנטונת, אשר הולכים בסך בדרכיה של ויה-דולרוזה הזו, ובהם "אנשי תרבות" ו"מביני עניין" המוכנים לבלוע את הצפרדע ההופמנית שלמה וחיה, או לקחת אותה כחיית מחמד ספרותית לחופשה בצימר בגליל, להתבשם מהתחכומים הלשוניים והרעיוניים - גם אם הם מטופשים או בלתי מובנים לחלוטין, כגון זה: "לפעמים שעה סתם היא שעה היסטורית. משהו קורה. טבק נושר. מחליפים את המים שבאגרטל. מי שמבין - מבין" (פסקה 13). ואגב, מה יעשה זה שאינו מבין? יקבל מינדרורטיגקייטס-גפולה (רגשי נחיתות בגרמנית, מתוך פסקה 4) ויעמיד פנים שהוא כן מבין.

בקטעים רבים בספר מפגין הופמן, באופן מניפולטיבי למדי, עד כמה הוא מסוגל לצחוק על עצמו. אך האמת כי זו עוד תחבולה שדרכה הוא צוחק בעצם על כולנו (ואולי לא? אולי הוא אכן מאמין ל"תופרי ההשראה", שתפרו לו את הבגד המיוחד כל כך?).

מראי מקום רבים מעידים על בוז ועל היעדר כל אמפטיה לאנושי. הופמן, מלא האירוניה, משתדל שלא לפסוח בספרו לא על מוספי הספרים, לא על הסופרים, לא על המבקרים, ולא על הרוסים, או על הטריפוליטנים "הפרימיטיביים", בעלי העגה המזרחית: "קראו גם לבעל הפרות [אחד אטיאס מכפר דלתון] וזה אמר חמש או שש פעמים: 'מה אני יעשה איתם ככה?'" (פסקה 81).

או: "אנחנו אלרגיים לזיגמונד פרויד ולדרווין [שהכריח את אשתו לשחק איתו שח כל ערב] ולקרל מרקס. גם לכמה פוליטיקאים של השמאל. אנחנו אוהבים מרוקאים ורוסים ויוגורט עם פירות יער ואת התכנית של בני היל"(פסקה 37).

ועל הסופרים יכתוב: "ראינו את מדורי הספרות שבעיתוני סוף השבוע והבנו שאנשים בונים סביב צערם סיפור. כמה מהם מסתפקים בריאליה וזהו". ובהמשך: "אחרים נותנים לנו מעט תקווה כשהם מסיימים את הסיפור במילים כמו: 'ומן המזרח כבר עלה אור ראשון'" (פסקה 62). ועל המשוררים: "בשנים ההן גם הלכנו [כמו בהפרעה דו קוטבית] לאספות של משוררים. נכון. ראינו בעיקר את רגלי המשוררות אבל רצינו באמת למצוא את השיר הנכון" ובהמשך: "ראינו משורר [את שמו שכחנו. אולי ברוך זוויתן]" (פסקה 91).

הכעס העולה במאמרי מופנה בעיקר כלפי קהל הקוראים והמבקרים - שכמעט ואף לא אחד מהם אינו מרים את ידו ומצביע על המלך העירום הזה. אינו מעז להפר את הקונסזוס שנוצר סביב "הפרה הקדושה" והבלתי מובנת.

ראוי לציין כי לעתים, כשנזיז הצידה את הלמדנות והטרחנות, נוכל להתפעם משורות מקסימות, מאבחנות מדויקות, מאווירה מיוחדת או מאמרות כנף חכמות. אך עם זאת, ניכר כי הופמן לא מצליח לשזור מאותם אבני חן פזורות, אותן ליקט מכל קצוות תבל, שרשרת מוצקה - כזו שהנצח הספרותי יכול לענוד בגאווה על צווארו.

לאחר שסיימתי רשימה זו נבהלתי לרגעים מן הביקורת החריפה שהטחתי בפניו של הלמדן פרופ'-סופר יואל הופמן, שה-Corriculum Vitae שלו היו פותחים גם את שערי האקדמיה הכבדים ביותר. ושאלתי את עצמי: אולי הגזמתי? אולי לא השכלתי כמותם להבין את כל הצפונות? אך לאחר שנתקלתי בדבריו של אדם ברוך ב"מעריב" ("מוסף שבת", 30 במארס), קבלתי חיזוקים ונרגעתי (תכונה אנושית, לא?). אדם ברוך כתב: "יש בספרות הישראלית יואל הופמן אחד" (מחמאה גדולה, לא?), ובהמשך: "ספק אם היתה לנו סבלנות לשניים" (לקח את המחמאה בחזרה?).

איורים מתוך "Curriculum Vitae"