טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשים קטנים, צל ענקי: על "איש קטן, לאן?"

מדוע הרומן המוקדם יותר של הנס פאלאדה, שמתאר הידרדרות כלכלית, נפשית ולאומית ברפובליקת ויימאר, לא זכה בארץ להצלחה כמו "לבד בברלין"?

תגובות

בקיץ 2010 התפרסם בישראל לראשונה ספרו של הנס פאלאדה, "לבד בברלין", בהוצאת פן ספרים וידיעות אחרונות, ונהפך כמעט באופן מיידי לרב מכר, שהתנוסס בראש הטבלאות במשך חודשים ארוכים. בעיני קוראים רבים, היה זה ספר השנה: דיווח מצמרר וחסר פשרות על החיים תחת המשטר הנאצי בתחילת שנות ה-40.

חודשים ספורים אחר כך הדפיסה הוצאת זמורה-ביתן מהדורה מחודשת של "איש קטן, לאן?" ספרו של פאלאדה שיצא לראשונה בעברית ב-1987, ללא עדכון של התרגום היפה מאוד אך המיושן מאוד של צבי ארד. "איש קטן, לאן?" זכה לכמה ביקורות במדורי הספרות, אך לא גירד את קרסוליו של "לבד בברלין". טבלאות רבי המכר לא ציינו את שמו, ושום פולמוסים סוערים על איכותו הספרותית או על משמעותו האתית לא התקיימו בקרב חובבי ספרות.

בעוד ש"לבד בברלין" (שתרגום שמו המקורי הוא "כל אדם מת בשביל עצמו בלבד") נכתב ב-1946 בהתקף כתיבה אחרון של מחברו ההרוס מבחינה מנטלית וגופנית וזכה להצלחה רק בתוך גרמניה (וגם זה רק משנות ה-70 ואילך), הרי "איש קטן, לאן?" שהתפרסם בגרמנית ב-1932, היה רב מכר גם בגרמניה וגם בארצות הברית ובאנגליה. הוא גם זיכה את פאלאדה בתהילה ספרותית ובשלל תשבחות מפי סופרים נערצים כמו גרהם גרין, תומאס מאן, הרמן הסה וקורט טוכולסקי, ואף עובד לשני סרטי קולנוע, האחד בגרמניה ומשנהו בארצות הברית.

זו היתה נקודת מפנה גדולה בחייו של פאלאדה (במקור, רודולף דיטצן) - אחת מני רבות בחיים מלאי תהפוכות ומעקשים: לראשונה בחייו כמבוגר לא היה מכור לסמים או לאלכוהול, הוא ריצה את כל עונשיו הפליליים בעוון הגניבות והמעילות שסיפקו את הכסף להתמכרויותיו, היה נשוי באושר לאשה ואב לשניים, עבד במשרה קבועה בעיתון מקומי והשיג יציבות כלכלית.

אבל אליה וקוץ גדול ומדמם בה - הצלחתו של "איש קטן, לאן?" ועיבודו לקולנוע בידי מפיקים יהודים באמריקה נתנו למפלגה הנאצית את ההכשר ה"חוקי" לסמן את פאלאדה ברשימה השחורה ב-1935 - ומאז ועד נפילת המשטר הוא היה לאדם נרדף. שר התעמולה יוזף גבלס דרש ממנו לכתוב רומן אנטישמי, וכשזה בושש להגיע היה מרוצה מספיק מ"זאב בין זאבים", ספר שאמנם מתח ביקורת מרה על רפובליקת ויימאר (כמו ספרים אחרים של פאלאדה), אך כלל לא שיבח את המשטר הנאצי.

print-image-1.1602742-1

פאלאדה סירב באופן עקבי להירשם למפלגה הנאצית אבל לא עזב את גרמניה, ובסופו של דבר הושלך לבית חולים לפושעים חולי נפש. כמו פרטים רבים בחייו של פאלאדה, השנויים במחלוקת ביוגרפית, גם על האירוע הספציפי שהוביל לאשפוזו בכפייה הדעות חלוקות: יש האומרים כי ירה באשתו לשעבר, יש הטוענים שלא הוא ירה, ויש הגורסים כי כלי נשק לא היה מעורב בתקרית.

כשיצא מבית החולים, עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, נישא בשנית ואף מונה על ידי הכוחות הסובייטים לתפקיד ראש העיר בעיירת מולדתו, אלא שהיה כבר אדם הרוס לחלוטין. ההזדמנות לכתוב את "לבד בברלין" החזיקה אותו חי בבעירה פנימית עזה ומכלה-כל, ובתחילת 1947, זמן קצר לאחר סיום כתיבת הספר וחודשים מעטים לפני פרסומו, מת פאלאדה על משכבו בבית החולים, בן 53.

נאמנות או נמות

"איש קטן, לאן?" (במשמעות המילולית: "איש קטן, מה עכשיו?") נפתח בציפייתו של יוהנס פינברג להגעתה המיוחלת של נערתו טליה, במקור "לאמשן", כלומר כבשה קטנה, ששמה האמיתי הוא אמה מרשל. הם צריכים לפגוש רופא נשים שייתן להם מרשם לאמצעי מניעה. אלא שאצל הרופא מתברר שמאוחר מדי - טליה הצעירה בהריון, ועתה עליהם להכריע על גורלם.

כיוון ששניהם גרים בערים שונות (הם נפגשו יום אחד על חוף הים, כפי שמתאר פאלאדה בסצנה צובטת במיוחד, ברבע האחרון של הספר), הם מתראים רק אחת לכמה שבועות, אבל דווקא מסיבה זו מציע פינברג נישואים לטליה. אלא שהיא מקבלת זאת כהחלטה להשאיר את העובר, ועל אף ההבדלים החברתיים ביניהם (היא בת למשפחת פועלים בעלת תודעה מעמדית מפותחת, ואילו הוא פקיד נידף ברוח, בן יחיד לאם בעלת הפרעת אישיות), הם נישאים באושר רב.

אבל בתחילת שנות ה-30 החיים יקרים מאוד בגרמניה של רפובליקת ויימאר, המשכורות נמוכות מאוד ו"האנשים הקטנים" נאלצים להיאבק על כל גרגר של נחת, ולעתים אף על הצרכים הבסיסיים ביותר. כמו כמעט בכל מקום בעולם וכמעט בכל עת, בעלי ההון מחזיקים מעמד ומגדילים את הונם והאנשים הקטנים נהפכים לעבדים, חסרי אונים מול מערכות ענק אדישות.

כשפינברג מנסה לקבל את המענק המגיע להם בעקבות הלידה, הוא חש על בשרו היטב עד כמה הוא חשוב למערכת הבריאות של ארצו: "הגיע לבניין המינהלה של קופת החולים. בניין מצוין, שוער, פרוזדור ענק, חדרי אשנבים שביצועם אמנותי. לכאן בא האיש הקטן פינברג. הוא רוצה לקבל מאה מארק, ואולי יהיו אלה מאה ועשרים, אין לו מושג כמה ינוכה להוצאות הלידה. והנה הגיע לבניין ענק, יפה ובהיר. הוא עומד קטן ומרופט בפרוזדור הענקי... אמנם, בניין זה נבנה מהמסים שלך וממסיהם של הדומים לך, הקטנים כמוך".

האבטלה היא מפלצת חסרת רחמים שמאיימת על כל האנשים הקטנים, וכדי לא ליפול לחור השחור שלה, אלה מוכנים לעשות כמעט הכל. בבית המסחר מנדל, שפינברג עובד בו כזבן, שוכרים "מייעל" וקובעים מכסות מכירה, ופינברג המזועזע והחרד מספר על כך לאשתו, שמגיבה בחריפות הראויה: "מהמשכורות שלכם אי אפשר לחסוך עוד" (פינברג משתכר 180 מארק לחודש)...לדעתי זו שפלות! אם לא יבואו קונים, או שלא יהיה להם כסף, או שלא תמצא חן בעיניהם הסחורה שלכם? אסור להרשות דבר כזה'. ‘אבל זה מותר', אמר פינברג, ‘וכולם מטורפים לעניין זה. הם רואים בו תבונה וחיסכון, ועל ידי כך יגלו איזה מוכר אינו שווה פרוטה'".

ככל שהזמן עובר, הזבנים נהפכים ללחוצים וחרדים יותר, נאבקים על כל קונה כסרסורים ברחוב (כך בדיוק מתאר זאת פאלאדה). אלא שבית המסחר דורש נאמנות מוחלטת, כפי שנאמר לזבנית סוררת אחת: "כלבו מנדל מפרנס ומלביש אותך, כלבו מנדל נותן לך את בסיס הקיום. ועל כן עלינו לצפות, שבכל מעשייך תחשבי תחילה על כלבו מנדל". לא רק בית המסחר, אלא גם המדינה המידרדרת דורשת ציות ונאמנות: "כן, הוא אחד בין מיליונים, שרים נואמים באוזניו, תובעים ממנו לקבל עליו את המחסור, להיות בעל תחושה גרמנית, לשאת את כספו אל קופת החיסכון ולבחור במפלגת השלטון".

"איש קטן, לאן?" הוא כרוניקה של הידרדרות כלכלית, שמביאה אתה, באורח בלתי נמנע, הידרדרות נפשית. פינברג השאנן שפוגש את אהובתו בתחילת הספר אינו פינברג שבסוף הספר - שבר כלי חסר כיוון. בעוד שטליה עדיין מקווה לטוב, יודעים הקוראים האמונים על ספרי ההיסטוריה כי לפינברג היהודי מצפה גורל אכזרי אף יותר.

עניין זה עולה בשיחה שפינברג מנהל עם סוכנת מכירות מזדקנת של הלבשה תחתונה, האומרת כי לדעתה, ראוי שאנשים אנטישמיים ידביקו שלט מתאים על הדלת, "כדי שלא נטריח אותם". "הסתלקי עם הסחורה הבלתי מוסרית שלך, חזירה יהודייה זקנה", אמר לה לקוח יום קודם לכן. פינברג מגיב בכעס והסוכנת ממשיכה: "כבר חשבתי פעם לעזוב את הדת היהודית. אגיד לך, אינני מאמינה גדולה, ואני אוכלת גם בשר חזיר וכל טריפה, אבל כלום אפשר לעשות דבר כזה היום, כשכולם תוקפים את היהודים?" פינברג אומר לה בשמחה: "בזה צדקת, מוטב שלא תעשי זאת".

הספר, שנכתב ומתרחש כאמור בתחילת שנות ה-30, מתייחס גם לתנועה הנאצית ההולכת ומתעצמת. פאלאדה מתאר את הפקיד לאוטרבך בסוכנות הזרעים שפינברג מועסק בה בתחילה, שאמנם אינו מעשן ואינו שותה, ולכן החקלאים אינם יכולים לשחד אותו, אבל הוא מפצה על כך בדרכים אחרות: "היה מנחית טפיחות קולניות על שכמם של האיכרים וקורא ‘רמאי זקן', היה מנכה לכם מהמחיר עשרה, חמישה-עשר או עשרים אחוז, אבל פייס אותם בכך שהוא עונד את צלב הקרס, מספר להם את בדיחות היהודים היפות ביותר, מדווח להם על מסע הגיוס האחרון של אס-אה לסוקרוב וללנזן, ובקיצור, קנה את לבם בכך שהוא גרמני אמיתי, מהימן, שונא יהודים, ולשים, פיצויים, סוציאליסטים וקומוניסטים. תכונות אלו פייסו את האיכרים... גם אל הנאצים הלך לאוטרבך מתוך שיעמום בלבד".

כשם ש"איש קטן, לאן?" הוא כרוניקה של הידרדרות כלכלית ולאומית (צמד שכמעט תמיד מגיע ביחד), הוא גם סיפור אהבה. אהבתם של פינברג ושל טליה מחזקת אותם במאבקם הנואש לשרוד, אך הסיום המעיק של הספר מטיל צל כבד על האפשרות שרק הרגש הטהור והשמחה בילדם המשותף יוכלו להמשיך לתמוך באמצעי הקיום המצטמצמים שלהם: "עדיין הם צעירים, עדיין הם אוהבים זה את זה, אולי אפילו גברה אהבתם, וגם התרגלו זה לזה, אולם מסך כהה מאפיל כעת על הכל: כלום רשאי אחד משלנו לצחוק? כיצד אפשר לצחוק בלב שלם בעולם שיש בו אנשי משק מייעלים, הרודפים ומשפילים את האנשים הקטנים, הרמוסים, אף שהם עושים תמיד כמיטב יכולתם?"

שם ואז, כאן ועכשיו

אם "לבד בברלין" הוא תיאור מפוכח ושבור לב של המציאות הקיצונית ביותר בעידן המודרני, הרי "איש קטן, לאן?" הוא ספר שכוחו יפה כמעט לכל תקופה בהיסטוריה האנושית. אמנם האבטלה הגואה והאינפלציה הגדולה בגרמניה בתחילת שנות ה-30 הלכו והקצינו ככל שחלף הזמן, ועם זאת, ברגעים רבים בספר חש הקורא כי אין המציאות שונה כל כך בין ה"שם ואז" ובין ה"כאן ועכשיו".

וייתכן שדווקא זו אחת הסיבות לכך ש"לבד בברלין" נהפך לרב מכר בישראל ואילו "איש קטן, לאן?" כלל לא עלה לתודעה הקולקטיבית (על אף שמבחינה ספרותית הוא לא נופל ממנו, אם גם אינו מעורר מתח חרדתי כל כך): ייתכן שציבור הקוראים מעדיף לקרוא תסריטים קיצוניים, שמבטיחים לו הצצה בטוחה לעולם של זוועות ומאשרים לו מחדש את המציאות השונה והיציבה יחסית שהוא חי בה, אבל נרתע מסיפור ריאליסטי מאוד על אבטלה, עוני וחוסר אונים. הרי אנחנו רוצים לשמוע סיפורים על מציאות שונה משלנו, ולא לגלות כי המציאות של סוף ימי רפובליקת ויימאר מזכירה באופן חשוד רבדים רבים מהמציאות שלנו.

רגע לפני הסערה

אריך קסטנר

פביאן לחץ מעט את זרועה של העלמה בטנברג. "כלום אין זה כמעט כמו בבית?" שאל. "אולם היא משלה את עצמה. נוגה הירח וריח הפרחים, הדממה והנשיקה הפרובינציאלית בקשת השער הם אשליות. שם, בכיכר, יש בית קפה ובו יושבים יחד סינים וזונות ברלין, לקוחות סינים בלבד. פה, לפנינו, יש מועדון ובו רוקדים הומואים עם שחקנים אלגנטיים ועם אנגלים חינניים ומביאים לידיעתם את כישוריהם ואת מחירם, ובסופו של דבר משלמת בעד הכל ישישה בעלת שיער בלונדי צהוב והיא רשאית בתמורה להצטרף אליהם. בפינה מימין יש מלון ובו גרים יפאנים בלבד, לידו מסעדה שבה לווים יהודים רוסיים והונגריים אלה מאלה ושוכחים להחזיר. באחד הרחובות הצדדיים יש פנסיון, שבו מוכרות את עצמן תלמידות תיכון, קטינות, כדי להרבות את כסף הכיס שלהן. לפני חצי שנה התרחשה שערוריה שטושטשה אך בקושי: איש בגיל מתקדם מצא בחדר שנכנס אליו לשם תענוגות, נערה ערומה בת שש עשרה, אך לרוע המזל היתה זאת בתו, ולזה לא ציפה... מבחינת האבן שעיר זאת בנוייה ממנה, הריהי אותה העיר שלפנים, אך באשר לתושבים דומה היא מזמן לבית משוגעים. במזרח שוכן הגזל, במרכז - הרמאות, בצפון - העוני, במערב - הזנות ובכל הכיוונים - השקיעה".

print-image-1.1602743-2

"ומה יהיה אחרי השקיעה?"

פביאן תלש ענף זעיר שהיה תלוי מעל לגדר והשיב: "הטמטום, חושש אני".

(מתוך: אריך קסטנר, "פביאן", תירגם מגרמנית: יוסף שריג, הוצאת זמורה-ביתן, 1991)

עוד כתבות בפרויקט: על תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני במוזיאון ת"א | לכתוב מותחן עם סוף ידוע מראש | הדרך לצמרת של ולטר רתנאו | זכרונות התבגרות מוויימאר הגוססת | על "ספר ברכט" של מטעם | "קברט" הוא תמרור אזהרה לכולנו | התיאולוגיה היהודית בוויימאר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות