שלושה ספרים של אליס מונרו: לא ארץ לרגשנים - פרוזה - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

שלושה ספרים של אליס מונרו: לא ארץ לרגשנים

אצל אליס מונרו המלים פשוטות, המשפטים ברורים ודבר אינו מדיף ניחוח יומרני. זו כמובן פשטות מתעתעת, מאחר שהמורכבות נשמרת לנפתולי הרגש האנושי

חיי נערות ונשים

אליס מונרו. תירגמה מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת מחברות לספרות, 272 עמ', 89 שקלים

המראה מקאסל רוק

אליס מונרו. תירגמה מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת מחברות לספרות, 316 עמ', 89 שקלים

יותר מדי אושר

אליס מונרו. תירגמה מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת מחברות לספרות, 315 עמ', 89 שקלים

הארץ היא רחוקה וקרה. המקום מבודד יחסית. נדמה שהזמן עצר מלכת, הוא אינו נעתר לציווי הלינארי המוכר, אלא נמתח ומתכווץ, לפעמים עשור שלם חולף בפסקה אחת. אין הרבה כסף. יש חיות. לפעמים הן מתות או ניצודות, לפעמים מתחברות ונפרדות. זהו חלק ממעגל החיים. הטבע הוא לא אכזר או נדיב, או מטאפורי, הוא פשוט שם. הציפיות מתנפצות. הספרים מושיעים. הגברים נוטשים. הנשים קשוחות. ההורות היא אימה צרופה. הילדות היא מלחמה מתמשכת. חברות היא עניין של אינטרס. לא כדאי לסמוך על אף אחד. אפילו לא על עצמך. בעיקר לא על עצמך.

מתקרבת אל ליבת הרגש האנושי. אליס מונרו. צילום: אי-פי

ברוכים הבאים אל ארץ הפלאות של אליס מונרו. זו לא ארץ לרגשנים. אין בה רגע סנטימנטלי. גם אין בה רגע קלישאתי. שלושה ספרים מאת מונרו יצאו בעברית בשנה האחרונה (לפני כן ראו אור בעברית ארבעה מספריה): האחרון שבהם הוא תרגום מחודש ל"חיי נערות ונשים", שראה אור במקור ב-1971. זהו הספר השני שמונרו כתבה בחייה והוא מבוסס על ילדותה והתבגרותה; "יותר מדי אושר" ראה אור באנגלית ב-2009 והוא קובץ הסיפורים האחרון של מונרו, אולי הספר האפל ביותר שכתבה; ו"המראה מעל קאסל רוק" (2006) הוא סוג של אוטוביוגרפיה של מונרו. כל אחד מהם עומד זקוף בפני עצמו, כמובן, אך לפחות הראשון והאחרון כמעט תובעים קריאה משולבת מאוהביה של מי שידועה כגראנד-דאם של הסיפור הקצר.

מונרו, ילידת 1931, בת 80, מתגוררת עדיין בקנדה, לוקחת את הקוראים בני זמננו, אנשי העיר והטכנולוגיה, למקום שלא גרו בו מעולם, למרחבים אינסופיים של עיירה קטנה (קנדית) אל אקזוטיקה כפרית מרוחקת ומבודדת, כמעט אסקפיסטית. עם זאת, ככל שהיא מתרחקת מהחיים המודרניים, מכוורות הדבורים העמלניות העירוניות והמפויחות המוכרות לנו, כך היא מתקרבת יותר אל ליבת הרגש האנושי, אל המין, אל המוסר, אל הייסורים. אפשר לומר שהיא משתמשת בריחוק גיאוגרפי כדי לתפוס תאוצה ספרותית ולהלום הישר במפתח הלב הקהה, העייף, של קוראיה. בניסיון לחסל אותם, או להשיבם לחיים.

כמה דברים משותפים לספריה של מונרו, אך הדמיון הבולט ביותר הוא לא בתמות או בגיבורות - אלא בהשפעה שלהן על הקוראים. הסיפור קולח ונפרש בנינוחות, במתינות אפילו, ועדיין בסופו אתם נותרים חסרי נשימה. יש לה יכולת להמם ולהכאיב, לשחרר את המודחק ולפרק מנגנוני הגנה בשורה אחת, בתובנה אחת, כמו בדרך אגב. נסו את "החלטנו לעשות את מה שבסופו של דבר עשינו במודע, במודע, מפני שעינינו נפגשו, גם נפגשו בזמן שראשה של ורנה ניסה להתרומם אל פני המים. ראשה היה נחוש להתרומם, כמו כופתה במרק" (מתוך הסיפור "ילדות משחקות", בספר "יותר מדי אושר"); או "היא חשדה בצעצועים, עוגיות, חלב, כל דבר שהצענו לה, אבל היא אף פעם לא יללה או בכתה. כשנגעת בה או ערסלת אותה בחיקך היא נכנעה בזהירות, גופה נתקף עוויתות קלות של חרדה, לבה פועם בעוז כמו לבה של ציפור שתפסת בידך" (מתוך הפרק "דרך המישור" בספר "חיי נערות ונשים").

*

כתרים רבים נקשרו לראשה של מונרו. היא זכתה בפרס בוקר ובפרס או הנרי למפעל חיים, היא הושוותה לצ'כוב (על ידי המסאית והסופרת סינתיה אוזיק), לריימונד קארבר ולעוד רשימה ארוכה של רבי אמן אמריקאים (כמו פלאנרי אוקונור הגותית, כמו שרווד אנדרסון, שממנו למדה, לדבריה, את סוד חיותה של העיירה הקטנה, וכמו קארסון מקלרס) צ'ארלס מגארת, שהיה העורך שלה ב"ניו יורקר" בשנות ה-70 קבע בפשטות: היא סופרת של סופרים.

עטיפת הספר
עטיפת הספר.

אך במובן מסוים אלו מלים והשוואות שאינן עושות למונרו חסד. שכן מונרו היא סופרת של קוראים והיא נגישה באופן יוצא דופן. המלים פשוטות. המשפטים ברורים. דבר בכתיבתה אינו מדיף ניחוח יומרני או נסיוני. זו כמובן פשטות מתעתעת, מאחר שהמורכבות נשמרת לנפתולי הרגש האנושי. שנים רבות חלפו מאז שהחלה מונרו לפרסם ולכן קל גם לשכוח שהיא יצרה מבנה ספרותי שהוא לגמרי ובמובהק ייחודי לה, כמה מרתק לראות עד מה מלוטש הוא היה כבר בספרה השני, "חיי נערות ונשים" (קדם לו הקובץ "dance of the happy shades", שראה אור ב-1968 וזכה בפרס המושל הקנדי). "חיי נערות ונשים" נחשב לרומן היחיד של מונרו, שלא בצדק. כמו כל ספריה, גם הוא למעשה אוסף של סיפורים קצרים, ארוכים יחסית (סיפור טיפוסי של מונרו נפרש על פני כ-30 עמודים), ההבדל היחיד הוא שבמרכז כל הסיפורים עומדת דמות אחת - דל ג'ורדן, ילדה חכמה שחיה בעיירה קטנה בקנדה, בת דמותה של מונרו.

מאז ועד היום כתיבתה של מונרו מרחפת סביב אותם אזורים כפריים שגדלה בהם: דרום-מערב אונטריו, במאמר על מונרו ב"גרדיאן" הבריטי מספרת מרגרט אטווד (הגראנד-דאם הנוספת של הספרות הקנדית) כי זהו אזור "בעל אווירה על-טבעית וקודרת". לטענתה "סביר להניח שתתקלו בדי הרבה שלטים בשדות החיטה שמורים לכם להתכונן לפגישה עם הבורא או עם האבדון". הנוף הזה משולב בהיסטוריה של פשעים מחרידים, עבודת כפיים קשה ובידוד, שהוא ככל הנראה בית הגידול האופטימלי למי שספריה רוחשים פעילות מחתרתית אפלה תחת חיי היומיום. כך בסיפור אחד של מונרו על ניסיונותיה של דל להשתלב בכנסייה המקומית, שני המשחזר את רגעי ההתעוררות המינית הראשוניים שלה, שלישי שעוקב אחר קריירת מכירת האנציקלופדיות של אמה, היוצאת נשכרת מכשרונה הייחודי של בתה לזכור עובדות (כשרון שמונרו עצמה ציינה את תרומתו והשפעתו על כתיבתה) ובכל אלו נסתרים רגעים מורכבים ואיומים הרבה יותר: גילוי עריות, ילדים מוכים והתאבדות.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

מתוך הסרט "הרחק ממנה", המבוסס על סיפור של אליס מונרו
מתוך הסרט "הרחק ממנה", המבוסס על סיפור של אליס מונרו.

עם התבגרותה מנערה לאשה ג'ורדן מגלה שהיא אינה מעוניינת בנער שייעדו לה (הילד הכי חכם) וגם לא בגבר הצעיר שמעורר את תאוותה (ומנסה לשלוט בה), אבל יותר מכל היא אינה מעוניינת בסוג החיים שהעיירה הקטנה מכתיבה לנשים שכמותה. בניגוד לחברתה הטובה היא מסרבת לעסוק ברכישות של סרוויסים ופירכוס שפתיים ורקימת תוכניות על גבי תוכניות לחתונה שעוד לא נמצא לה חתן. היא יצור חריג. כמו שהיתה מונרו עצמה כאשה בשדה הספרותי הקנדי, הדל לעצמו אז.

זהו מצד אחד רומן חניכה קלאסי, כמעט דיקנסי, שבו נערה צעירה מוצאת את קולה ומגלה שהיא אמורה ללכת בדרך לא סלולה. מצד שני, כאמור, מונרו משחקת עם הצורה של הרומן הקלאסי, היא לא תופרת עלילה פשוטה שתחילתה בלידה וסופה במוות. למעשה, היא לא תופרת עלילה אחת בכלל. כל סיפור עומד בפני עצמו והסיפור האחרון, "אפילוג", אינו מסכם את שארית חייה של הגיבורה. הוא נעצר על מעשה הכתיבה. הספר נגמר בסיפור שבו הגיבורה מתמודדת עם בעיות בכתיבת רומן - ובו המספרת מתאחדת עם המחברת.

לחצו לקריאת סיפור מתוך "חיי נערות ונשים">>>

*

צפוי, אך עדיין מענג, כאמור, להשוות את הספר הזה לספר "המראה מעל קאסל רוק", שראה אור גם הוא השנה, ומוגדר כביוגרפיה לא רשמית של מונרו ומשפחתה. החלק הראשון של הספר מוקדש למשפחות הוג וליידלו, אבות אבותיה של מונרו, שהיגרו מסקוטלנד לקנדה, חלקם הראו נטיות למדניות ויצירתיות (ע"ע ויליאם הוג, הרועה מאטריק). מונרו ערכה במשך שנים תחקיר מקיף על אבות אבותיה ונהגה לשעשע את עצמה בסיפורים שרקמה מסביב לעובדות שהצליחה לגייס. למרות הבדיה הספרותית החלק הזה פחות מעניין בעיני, ואולי מוטב לקוראים להתחיל ישר בחלקו השני של הספר (בשיטת הקריאה של מונרו עצמה, שנוהגת להתחיל סיפורים מהאמצע ואז לעבור לסוף ואז להתחלה). חלק זה עוסק במשפחתה הקרובה של מונרו. ברגע שהסיפורים מתקרבים אל מונרו עצמה, ועוסקים למשל בניסיונו העיקש של אביה לגדל שועלים כסופי זנב למחייתו - השילוב שבין בדיה לבין מציאות נהפך למרתק. בדיוק מהסיבה שבעטיה אנחנו קוראים ביוגרפיות של סופרים, בדיוק משום שקשה שלא להבין את הסופר כתבנית נוף מולדתו, בדיוק משום שהספר מבהיר עד כמה החומרים בספריה הקודמים של מונרו הם אוטוביוגרפיים. כל הסממנים המוכרים מופיעים: האם החולה (בפרקינסון), האב הקשה או האב שהיה לו קשה, הילדה החכמה מדי, האשה הצעירה, הענייה והתמימה, שנאלצת להתמודד עם העולם הגדול. הכל שם. רק חידה אחת אינה נפתרת: הרבה מאוד כותבת מונרו על קריאה וכוחה המושיע ומעט מאוד כותבת מונרו על אהבה, או לפחות על אותו אידיאל ספרותי רומנטי של אהבה שכולנו למדנו להכיר וחילחל מהספרות של המאה ה-19 לטלוויזיה ולקולנוע של המאה ה-20. זה מפתיע, משום שמונרו עצמה רחשה חיבה ל"אהבה ודעה קדומה" ולספרי "האסופית". קצת פחות מפתיע כשהיא מוסיפה לרשימה גם את "אנקת גבהים".

בראיון ל"וורג'יניה קוורטרלי" היא העידה על עצמה כמי שכותבת הרבה על רווקות זקנות, משום שתמיד הרגישה שהיא תהיה אחת מהן. אך למעשה היא נישאה בגיל צעיר, ילדה ארבע בנות (אחת מהן מתה בלידה), נשארה נשואה במשך 20 שנים ואז התגרשה ("אלו היו שנות ה-60", היא אומרת באותו ראיון, "כולן התגרשו") ונישאה שוב.

התשובה אולי טמונה בקשר שבין אהבה לבין ספרים, שעליו היא דווקא מרחיבה: "מכיוון שבספרים מצאתי במשך השנים הבאות את אהובי. הם היו גברים, לא נערים. הם היו קרי רוח וציניים, עם נטייה לפראות ומאגרים של קדרות... זה לא שוויתרתי על תשוקה. תשוקה נלהבת, אפילו הרסנית, היתה בדיוק הדבר שחיפשתי. דרישה וכניעה. לא בחלתי גם בסוג מסוים של אכזריות. אבל לא בלבול, לא הולכת שולל או הפתעה מהסוג הנקלה, או השפלה. אני יכולה לחכות, וכל מה שמגיע לי, חשבתי, יגיע כשאהיה במלוא פריחתי" (מתוך "המראה מעל קאסל רוק").

עטיפת הספר
עטיפת הספר.

*

הספר השלישי הוא "יותר מדי אושר" והוא באמת מציג את מונרו בשיא תפארתה. הוא אולי הקובץ האפל ביותר שכתבה, והוא האחרון שכתבה (אם כי לפני שנה טענה בראיון שהיא עובדת על ספר נוסף, שיעסוק באנשים שאינם מעוניינים באמת במין). הסיפור הפותח הוא ממש סיפור אימה, עם רוחות רפאים מרחפות (ילדים מתים, בעל בבית משוגעים וחדרנית אחת בשם דורי), יש בו ילד שהוא מפלצת, לפחות בעיני הוריו, יש בו יער אפל ובורות עמוקים, העמוק שבהם הוא זה שאדם נופל אליו כשהוא מתאמץ להיות טוב יותר. יש בו מין וסודות ואת הסיפור שכל קוראיו לא ישכחו לעולם - "ילדות משחקות - ובו אשה על ערש דווי פונה אחרי עשרות שנים לחברתה, שאתה לא דיברה במשך עשרות שנים, כדי שתעזור לה למצוא כומר מוודה. החברה, גיבורת הסיפור, שהיתה שותפה בילדות למעשה קונדס אכזרי, יודעת שהיא חייבת להיעתר. כשהיא מצליחה לאתר כומר היא יודעת ש"היה אפשר לחשוב שאפתח בפניו, שיהיה לי שכל להיפתח בפניו, משאזכה להציץ אל הסליחה הכבירה הזאת, גם אם החמקמקה. אך לא. זה לא בשבילי. מה שהיה היה".

זו דוגמה קלאסית לשליטתה המופלאה של מונרו בסיפור ובזמן. היא מדלגת בין ההווה לעבר, בין הנשים הבוגרות לילדות ודוחסת שנים לתוך פסקה, או מורחת דקה ארוכה על עמוד וחצי באופן שנראה טבעי לחלוטין.

לחצו לקריאת סיפור מתוך "יותר מדי אושר">>>

אליס מונרו אמנם התחילה לכתוב בגיל צעיר, אבל פירסמה בגיל מאוחר יחסית את ספרה הראשון (36). כלומר, מלכתחילה היא היתה כותבת שיש לה עבר להרהר בו. השליטה הזאת בזמן מייצרת את התחושה שכל סיפור של מונרו הוא כמעט רומן בפני עצמו. עולם שלם של חיים ודילמות, שהצטמצם והצטמצם לפי צרכיה. יכול להיות שזו בדיוק הסיבה שבגללה מצליחה מונרו להגיע לקוראים בעידן שבו מותו של הסיפור הקצר נחשב כבר לעובדה: ישנה תחושה שכל הספרים של מונרו הם בעצם ספר אחד, קורפוס אחד. ז'אנר הסיפור הקצר נחשב לבעייתי (מבחינת המכירות) ומורכב (מבחינת הקריאה) משום שהם דורש מאמץ מוגבר מהקוראים - להתוודע בכל סיפור מחדש לעולם ולגיבור אחר - אבל השבים לקרוא במונרו יודעים לאן הם עומדים לשוב, לאיזו יבשת, מי יהיו הגיבורות וכמה קר יהיה להן. שתי נשים יהיו חברות וגם מתחרות, אשה תישאר במערכת יחסים עם גבר שלא רוצה אותה, הסביבה תתנגד לאמנות, גם אנשים מבוגרים ישתוקקו למין, נערה צעירה ואנוכית תמצא לעצמה ספר ותסתגר לבדה בחדר רחוק לקרוא בשקט, מבלי להקשיב לעולם שנמצא בחוץ קורא לה.

 

\ Lives of Girls and Women Alice Munro

\ The View from Castle Rock Alice Munro

Too Much Happiness \ Alice Munro 




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 סופרת נהדרת  (לת) חנה
  • 12:12
  • 08.01.12

פרוייקטים מיוחדים