סאנסט פארק של פול אוסטר: סיטואציות שלא מתחברות

גם כשאוסטר נוגע בעצביה החשופים של החברה האמריקאית, הוא עדיין מתקשה לייצר אמפטיה רגשית לגיבוריו הפלקאטיים על גבול הפארודיה

סאנסט פארק

פול אוסטר. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך. הוצאת עם עובד, 267 עמ', 88 שקלים

צת נחמד להיזכר, אבל עד גיל 32 התפרנס פול אוסטר מעבודות מזדמנות כמתרגם והיה משורר אלמוני מהזן הרעב. מותו הפתאומי של אביו מהתקף לב פתח דף חדש בחייו, שאחריו החל אוסטר לומר בכל ראיון: "מותו של אבי הציל את חיי ברגע האחרון". כספי הירושה פינו זמן לרומן בשם "המצאת הבדידות" (הספריה החדשה, 1995), שהתחיל את מסעו ההרואי של אוסטר אל מרומי האולימפוס של הפרוזה האמריקאית. לא רק אלכימאי שמתיך אותיות דפוס לשטרות ירוקים, אלא אחד שגם נראה כמו מיליון דולר, עם עיניים עמוקות כאלה וקול שקט של אנשים חכמים.

לזכותו של אוסטר ייאמר, שהוא אינו טורח (או שמא אינו מסוגל) להסוות את קווי הדמיון בין ספריו, כמו גם את זיקתם הפשטנית לחייו הפרטיים. אלו נחשפו באוטוביוגרפיה נרקיסיסטית ("מהיד אל הפה", עם עובד, 1997), שבה סיפר איך הקדיש את מיטב זמנו כסטודנט "לעשוקים, למרוששים, לקורבנות הסדר החברתי". בהמשך הגדיר עצמו "כחידה, כמוקד של סערות חסרות פשר, כמין יצור תמהוני, מרחף, קצת מסובב", רק עם קצת יותר מזל בחיים מגיבוריו הספרותיים. במלים פחות עדינות, אפשר לומר שאוסטר כותב תמיד את אותו הספר רק מחליף את שמות הגיבורים, שתמיד נראים כמו ציפורי שיר נדירות, שעולמנו המגעיל פשוט אינו מתאים לנשמותיהם המיוסרות. הם גאוני פרא מיזנטרופיים, עם הפרעות מגלומניות; או יצורים נכלוליים, נוירוטים וחסרי מנוח עם רגשי נחיתות; או שילוב של כל התשובות.

ב"סאנסט פארק" קוראים לו מיילס הלר. "איש צעיר וחסר שאיפות, שנשר מהקולג' ודחה בבוז את המותרות שהציעו לו החיים הנוחים שחי פעם"; מין קלישאה כאילו רומנטית של תמהוני, ניהיליסט ואידיאליסט חסר-תקנה, שחי בלי מחשב, טלוויזיה או רדיו. בתחילת הספר אנו פוגשים את מיילס כפליט חיים אבוד ו"עצוב כמו מלאך המוות", אחרי מותו הטראגי של אחיו החורג, בנסיבות לא ממש ברורות, ולמרבה הצער, גם לא ממש מסקרנות. מה שבטוח הוא שאצל אוסטר הכל גם יכול לקרות, ובאופן זה או אחר, הוא קורה תמיד. כמו, למשל, פגישה מקרית של גיבורנו עם יתומה קובנית בת 16, הקוראת כמוהו את "גטסבי הגדול" והופכת לאהבת חייו, נגד כל הסיכויים בכלל, ונגד דעת משפחתה של הנערה בפרט. אגב, זהו לא הרומן האסור היחיד בספר, שגם אחת מגיבורותיו מתעברת מתיכוניסט. הבחירה לעסוק בתמה של רומנים עם קטינים נראית, על פניו, כסוג של אמירה חתרנית בנוסח נבוקוב, אך בשני המקרים אוסטר (כהרגלו) תולה אקדחים על הקיר אבל לא טורח לירות עד סוף המחזה.

פול אוסטר
אוסטר. הספר הנוכחי מסתובב סביב זנב סיפור מאולץ אי-פי

"סאנסט פארק" הוא, כאמור, עוד מאותו דבר של הרפרטואר האוסטרי הקבוע, שעובד על פי מתכונת קשיחה כמעט כמו טרגדיה יוונית: דמויות אקסצנטריות על גבול הביזאר, ילדים אבודים, זהויות מיניות נזילות, יחסי אבות-בנים, חברות, בדידות, מיתוסים אמריקאיים, והמנטרה החוזרת עד זרא על חיינו הנשלטים על ידי "סתם הטלה נוספת של הקוביות, עוד כרטיס הגרלה שנשלה מתוך כד המתכת השחור, עוד אירוע אקראי בעולם של אקראיות ואנדרלמוסיה אינסופית".

המרכיב העדכני ב"סאנסט פארק" הוא המשבר הכלכלי של 2008, שנת כתיבתו של הספר, שצירף את אוסטר אל להקת המקוננים את קריסתו של החלום האמריקאי. שילוב של אבטלה, תאגידים תאבי רווח, אובדן סולידריות חברתית, ניכור, חזירות קפיטליסטית ובנקים קורסים, שהפך את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ל"שממה פוסט אנושית של אפשרויות הולכות ופוחתות". הנאשמת העיקרית כמו תמיד אצל אוסטר היא השיטה האמריקאית, התובענית והאכזרית כל כך, שאין לה אשליות באשר לשחיתות הבסיסית של הגזע האנושי, ועם זאת דבקה באופן כה נחוש באופטימיזם שלה, שהוטלא "מהקלישאות הצדקניות של הסרטים ההוליוודיים - אומץ, תעוזה ואל תאמר נואש". תוצאות משבר הנדל"ן ניכרות במשלח ידו הסמלי כל כך של מיילס, שעובד בחברה לחיסול בתים של חייבי משכנתאות שהושלכו ממעונם "בחיפזון, בבושת פנים, בבלבול". זהו עסק כלכלי משגשג, שהכנסה יפה בצדו, ואת מצפונו המיוסר מרגיע מיילס בצילום הנכסים הנטושים, "כדי להוכיח שהמשפחות שנעלמו היו כאן פעם".

אולם גם כשאוסטר נוגע בעצביה החשופים של החברה האמריקאית, כמו ניתוח יפה (שכרגיל נטחן עד דק) של קלישאות הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (1946), הוא עדיין מתקשה לייצר אמפטיה רגשית לגיבוריו הפלקאטיים על גבול הפרודיה. לכאורה "אנשים נמרצים ונלהבים", אבל בפועל צעירים מבולבלים, אבודים ומובסים, "שמצאו מכנה משותף בבוז שרחשו לצביעות החיים אמריקאיים... למשחקים חסרי המשמעות שהחברה דורשת מהם לשחק". החל בחברו "אביר התרעומת" של מיילס, אנרכיסט דה-לה-שמטע המתקומם נגד כל עוולה חברתית או דיגיטלית, ופולש לדירות לא לו, מתוך איזו אידיאולוגיה חתרנית. וכלה באמנית אוואנגרדית מטעם עצמה, שיש לה חזיונות טעוני רז על "חורי תחת של גברים זקנים, פטמות הפוכות, גללים גולשים מפיות טבעת פתוחים, שתן זורם מפינים ארוכים", ושאר מיני ירקות.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

פול אוסטר אף פעם לא היה הגיגן מקורי, וספק אם גם חסידיו לקחו ברצינות גדולה מדי את מסריו הקיומיים. מה גם שכמה פעמים אפשר לקרוא שכל חיינו מורכבים מצירופי מקרים מסתוריים, אם כי גם להם יש הסבר, והכל מתקשר להכל. אבל לספריו היותר טובים, כמו "ספר האשליות" (עם עובד, 2002), "מוזיקת המקרה" (עם עובד, 1990) ו"לוויתן" (עם עובד, 1992), היה לפחות מנוע טורבו בעלילה, שהשהה מרצון את אי האמונה, מה שקשה לומר על הספר הנוכחי, שמסתובב סביב זנב-סיפור מאולץ, מלאכותי ומתאמץ עד כאב.

התוצאה הסופית היא אוסף אקלקטי של סיטואציות, סיפורי חיים, והמון טרגדיות אנושיות (צעירה מתאבדת, אם נוטשת, אשה מתאלמנת או נבגדת, מו"ל קורס וכיו"ב) שלא מתחברות לכלום, קל וחומר נוגעות בלב; כי לאנשים שקוראים, זה לא מספיק שכואב, הם גם רוצים שהכאב יהיה מעניין.

Sunset Park \ Paul Auster



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5