טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חיים של אלמוני" של אנדריי מאקין: גולה בתוך חייו

אנדריי מאקין מצליח לשלב את החדש עם הישן, את הסגנון והקצב עם המהות והתוכן, ולספר סיפור יפהפה

תגובות

חיים של אלמוני

אנדריי מאקין. תירגמה מצרפתית: חגית בת-עדה. הוצאת מטר, 203 עמ', 89 שקלים

איוואן שוטוב הוא סופר רוסי מריר ומזדקן החי בפאריס. זה עתה נעזב על ידי המאהבת הצעירה והיפה שלו, לאה, והוא מיטלטל בין רגשות צער, החמצה והלקאה עצמית ובין רגשות הזלזול וההתנשאות שיחסיו אתה עוררו בו בסופו של דבר.

ספרו של אנדריי מאקין, "חיים של אלמוני", נע בין שני קטבים כמעט מנוגדים: בחלקו הראשון הוא מספר את סיפורו של שוטוב - סופר מתוסכל, שהתלהבותה התמימה של המאהבת שלו מנפילי הספרות הרוסים מעוררת בו תגובת נגד חריפה: "אחרי מה שקרה בארצי נדמה לי שיש לי זכות לומר לצ'כוב: מורה יקר, בכה על האצילים הקטנים שלך, המעודנים כל כך, הרגישים כל כך, והנח לנו לבכות על מליוני האיכרים הבורים והעלובים שלנו", הוא טוען בלהט באוזניה של לאה. זאת, על אף שהוא מודה כי צ'כוב הוא "מספר שאין דומה לו, הדייקנות, אמנות הפרטים, ההומור, יש בו הכל. אני משתחווה לפניו!"

באשר לנבוקוב, כאשר לאה מתפעמת מתיאור עזיבת המולדת ב"דבר, זיכרון", נוזף שוטוב בעצמו על כך ש"נסחפתי כמו איזה מפגר כשסיפרתי לה על הפרידות המוחמצות האלה...". הוא חושב לעצמו כי "לוליטה" הוא "ספר מבחיל, שמחניף לדחפים השפלים של בורגני המערב", וממשיך לגדף אותו באוזניה של לאה, שאט-אט מתעייפת מעמדתו הבלתי מתפשרת ואף הסותרת את עצמה, ומההתנשאות המובנת מאליה שלו.

אלא שאם את גדולי הספרות הרוסית שוטוב "קורע לגזרים", בעיקר מתוך דחף לחנך את אהובתו ולהפגין את תעצומות שכלו, הרי שאת סצנת הספרות הצרפתית העכשווית הוא באמת מתעב בלהט. במעמד שמוביל לפרידתם הוא לא מתאפק ומדבר "על הכל: על הקנוניות המפוקפקות של החוגים הספרותיים, על הסופרים שמחמיאים לאגו של הצרפתים הממוצעים הריאקציונרים ולזה של הבורגנים-הבוהמיינים המכונים ‘בובו'"; על לאה עצמה: "את בעצם משת"פית של האליטה הקטנה והרקובה הזאת"; ועל העיתון ההוא שהציץ מהתיק שלה, "קדימה, לכי ללקק את הנעליים של השמאל הבורגני הזה, אולי הם יקבלו אותך בתור כתבת בפראבדה דה-פארי שלהם".

כתבי היד של שוטוב, לא קשה לנחש, נדחים על ידי ההוצאות לאור על בסיס קבוע (זאת, בניגוד לכתביו של יוצרו, אנדריי מאקין, המתקבלים בהערכה רבה, זוכים בפרסים ומתורגמים לשפות רבות).

print-image-1.1647172-1
רויטרס

אובדנה של לאה - אותה מבין שוטוב במאוחר כי אהב באמת, התענג על עלומיה, וכי באובדנה החמיץ את ההזדמנות האחרונה בחייו לא להיות בודד - מוביל אותו לשכרות מתמשכת ולהתקפי נוסטלגיה. הוא נזכר באהובה רוסייה מימי הנעורים, שאתה לא היה בקשר מאז שעזב את המולדת. הוא נזכר שוב ושוב בשורות ובדימויים מתוך כתביהם של צ'כוב וטולסטוי, ולבסוף - בהחלטה של רגע כמעט - הוא קונה כרטיס לרוסיה, שם לא ביקר מאז שעזב 20 שנה קודם לכן: "האלכוהול עזר לו להאמין שהארץ ההיא בצל זהב העלים עדיין מוסיפה להתקיים". שוטוב מאתר בטלפון את אהובתו הישנה, שמתגלה בשיחת טלפון כאדם ענייני להבעית, ונוחת בסנט פטרבורג קרנבלית וצפופה, החוגגת 300 שנה להיווסדה. כך הוא מגלה - בצער מהול בהשלמה - כי מה שהתגעגע אליו לא היה המולדת כי אם עלומיו. המולדת הישנה לא קיימת עוד, ואין לו במשותף עם הרוסיות המודרנית יותר מאשר שיש לו עם הצרפתיות. אם בפאריס היה גולה מסורתי, כלומר אדם שנותק ממולדתו, הרי שברוסיה החדשה - על מתעשריה המהירים, תאוות הרהב והפיכחון המבהיל - הוא מבין שהוא גולה בתוך חייו שלו, כלומר אדם שנותק מזיכרונותיו ותרבותו. הוא מוצא את עצמו בדירה אחת עם בנה של אהובתו לשעבר - אותה אשת עסקים חריפה וממולחת - ועם זקן, כנראה אילם, שיש להיפטר ממנו כדי לשחרר את הדירה למכירה. ערב אחד שוטוב נאלץ לשמור על הזקן האלמוני, כשלפתע זה פותח את פיו וחולק אתו את סיפור חייו.

וכך מתחיל החלק השני של הספר, שלמעשה הוא ספר בתוך ספר. הזקן האלמוני הוא גיאורגי לבוביץ' וולסקי, ז'אן ולז'אן סובייטי, ששרד את המצור המזוויע על לנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה, את החזית המחרידה של הצבא האדום בדרך לברלין ואת מחנות האסירים בגולאג, רק כדי לאבד לבסוף את אהובתו היחידה ולהפוך למחנך צנוע, שמתפוגג לבסוף לתוך אלמוניות אילמת. חלק זה מסופר בקצב אטי יותר, בלגימות אוויר ארוכות יותר, ונוטל לעצמו את הזמן להתבונן על האדמה והשמים בכל תפארתם וניכורם - הוא מתאר יופי וכיעור בצבעים עזים וחריפים הרבה יותר.

בעוד שחלקו הראשון של הספר כתוב בפרוזאיות כמעט קיצונית, מתוך תשוקה עזה לבטא את העליבות הפשוטה של חיי אדם תוך מודעות עצמית מייסרת של הגיבור - שוטוב מצליף בעצמו בלי הרף על שימוש נואל בביטויים נמלצים, כשאלה חולפים בראשו - הרי שהחלק השני צולל באבחה מרהיבה לתוך פאתוס מוצדק אך שקט. מוצדק - מכיוון שאי אפשר לתאר את האימים מצד אחד והתעלויות הנפש שוולסקי עובר מצד שני ללא פאתוס מסוים; שקט - כיוון שמאקין מקפיד שלא להיסחף לתוך סנטימנטליות מוגזמת או גועשת; דמותו של וולסקי מחייבת השלמה כנה עם דרכו של העולם שבו הוא חי, בו אכזריות קיצונית מתקיימת לצד יופי נשגב.

הפאתוס בחלקו השני של הספר לא מיוצג על ידי הסגנון הספרותי דווקא, שאמנם משתנה בחלק זה אך לא מאבד את זהותו, אלא במהות הדברים שאותם וולסקי מתאר. מהחלק הראשון קל להביא ציטוטים: גיבורו המריר והמודע לעצמו מספק משפטים מתוחכמים לרוב, כאלה שיכולים לעבוד גם מחוץ לכל קונטקסט. מהחלק השני אי אפשר לצטט משפטים, רק פסקאות שלמות, וגם זה - בדוחק. נדמה כי מה שמאקין רוצה בעצם לומר ב"חיים של אלמוני" הוא כי הסגנון אמנם חשוב אך משני למהות, מסר שהולך ומיטשטש בתקופתנו הפוסט-מודרנית. חיים שלא קורה בהם שום דבר משמעותי, לא ייצרו גם תוכן משמעותי, ולא חשוב עד כמה הסגנון מלוטש. הוא אף עוקץ כך את נבוקוב בתחילת הספר, עקיצה שרבים ממעריציו של הסופר המהולל בוודאי יכולים להזדהות אתה: "עצום! אני רואה מכאן את ולדימיר היפה שלנו מוצץ קוביית סוכר. אבל זה לא גאוני ולא חכם, לאה. זה מחוכם, יחי ההבדל הקטן! נוסף לכך, נבו שלך לא מתעניין כלל באדם בעל ההיגוי הזה. גם אילו היה אסיר מעונה, זה לא היה משנה כלום. הוא כותב כמו אספן פרפרים: צד חרק יפה, מרדים אותו בפורמלין, נועץ בו סיכה. זה בדיוק מה שהוא עושה עם המלים".

לנבוקוב עומדות זכויות שאף עקיצה על סגנון לא יכולה לטשטש, על אף האמת המסוימת הגלומה בה; אבל אנדריי מאקין, ב"חיים של אלמוני", גורם לגיבורו העייף והמנותק, לסופר הכושל שלו, להתעניין סופסוף באסיר המעונה - ולא בדעותיהם של עסקני ספרות חסרי תרבות. בכך שהוא כותב את אותה יצירה בתוך יצירה, הוא מצליח לשלב את החדש עם הישן, את הסגנון והקצב עם המהות והתוכן, ולספר סיפור יפהפה.

La vie d'un homme inconnu \ Andrei Makine



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות