בין חברים

עמוס עוז. הוצאת כתר , 160 עמ', 92 שקלים

אחד הסיפורים של עמוס עוז האהובים עלי מספר על כתיבתו של הרומן "מיכאל שלי". הוא צורף כאחרית דבר קצרה מאוד להוצאה המחודשת של הרומן במסגרת סדרת "עם הספר" (כתר וידיעות ספרים, 2008), ומתאר בגוף ראשון את הסופר, בן 26 בסך הכל, חבר קיבוץ חולדה, שכותב רומן. הקיבוץ הקצה לו את ימי חמישי לכתיבה ספרותית. בלילות, אחרי שהיה חוזר מהפלחה ומבלה זמן עם משפחתו, היה מסתגר בחדר השירותים הזעיר, כדי לא להפריע את מנוחתן של אשתו ובנותיו. על מכסה האסלה הסגור היה יושב, על ברכיו מונח ספר אמנות קשיח שבני הזוג קיבלו לחתונתם, וכותב כשסיגריה דולקת בין אצבעותיו. באישון לילה היו עיניו נעצמות מעייפות ומצער על הדמות שאת קורותיה כתב, ואז היה יוצא מחדר השירותים והולך לישון במיטתו.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב ביקורת הספרים ישירות לפייסבוק שלכם

הספר הצליח מאוד. סיפורה של חנה גונן נקרא ב-28 שפות. המספר, שהוא גם הסופר, כותב: "יש לפעמים ספרים שככל שהם יותר פרובינציאליים כך הם יותר אוניברסליים וככל שהם יותר מינימליסטיים כך הם יותר מרווחים. אולי". 45 שנים חלפו מאז להט הכתיבה הקדחתנית בקיטון השירותים הזעיר. ספרו החדש של עוז, "בין חברים", חוזר אל הקיבוץ ואל ארצות התן, אל שנותיה הראשונות של המדינה ואל הסוגיות המכוננות של הספרות הישראלית - שעוז מתפקד, אולי בעל כורחו, בתור האיקונה המרכזית שלה, שאליה סוגדים ואותה ישנם גם המבקשים לנתץ.

אך לעומת האנרגיה הייצרית שאיפיינה את כתיבתו המוקדמת על הקיבוץ, כעת עוז מביט בסלחנות מלנכולית על המקום הקטן שביקש לתקן עולם. כתיבתו מינורית, מהוסה וחרישית, משתמשת בחלק קטן מהמלים שבמילון, בתחביר פשוט ובחתירה לזיקוק רטורי ועלילתי. אל מול מפגני המורכבות היומרניים לעתים של הכתיבה העכשווית, וגם של עמיתיו לקאנון הישראלי, יש בסיפוריו של עוז השלמה בלתי מצויה, אורך רוח ופיכחון. המאפיינים הללו מצטיירים כתנועה מרתקת של צניעות ושל צמצום, המגיבה אולי להתעצמות המתמדת של מעמדו הבינלאומי.

הספר קטן מידות. הוא כולל שמונה סיפורים שמתרחשים בקיבוץ הבדיוני יקהת, ומלותיו הראשונות הן "והיה אצלנו בקיבוץ". אין זה שכיח לפתוח ספר בו"ו החיבור, כלומר להמשיך סיפור שטרם סופר, או שסופר זה מכבר. הסיפור החסר נוכח שם בהעדרו, בעמוד הלבן והריק שבין הכותרת של הספר "בין חברים" לבין השורה הראשונה שלו. משהו התרחש בתווך, עוד לפני שמגוללים את סיפוריהם של דמויות החברים בקיבוץ יקהת. היה שם סיפור שלם, שכעת נעדר: סיפור של שותפות להגשמת החלום הקיבוצי; חלום על צדק, שוויון, אמונה ומסוגלות עצמית, סיפור של תקווה, של עקירה משורשים ותשוקה לטעת אותם לראשונה מחדש. מלותיו הראשונות של הקובץ בוקעות ממנו, מהעדרו, אך גם פוסחות עליו. הן מתארות את חיי היומיום בצלם של האידיאלים הסוציאליסטיים, לאחר שאלו כבר נוסחו, וכעת עליהם להיפרט לשגרת חיים.

המתח שבין פרט לבין הקולקטיב הוא תמה מכוננת בספרות הישראלית; זה מבנה העומק שמפעיל אותה. הקיבוץ הוא האתר החברתי שבו המתח הזה מתממש באופן החיוני ביותר, נפרס למתחי-משנה, בין עקרונות ואידיאליים לבין מאוויים אישיים, המצטיירים למולם כזעירים וכאנוכיים; בין תחושת שייכות הרמטית לבין רגשות של זרות ושל ניכור. גם תחת ציווי מניפסטי, קבוצה של אנשים היא רק קבוצה של אנשים, וגם זה בקושי. בין קטבים של אידיאלים נוקשים לבין דינמיקה רגשית של חיים משותפים נוצרים בהכרח פרדוקסים. ובמרחב ההומוגני של הקיבוץ, הפרדוקס המרכזי קשור בזרות. בקיבוץ אין זרים - אולם ללא זרים, המרחב נמלא זרות. הסיבה לכך היא טריוויאלית: זהות אישית מוגדרת תמיד לעומת איזה "אחר", מציאותי או בדיוני. במרחב סגור שבו אחרות אינה לגיטימית מתוקף מערך היחסים החברתיים, נוצרים גוונים סמויים מן העין ולעתים אכזריים של היבדלות ושל מרחק. הם מצטיירים מתחת לפני השטח: ברכילות מהוסה, באופני ההצבעה באסיפות הקיבוץ, בסדר הישיבה בחדר האוכל.

באחד הסיפורים, משה, ילד חוץ בקיבוץ יקהת, שעל כתפיו מוטל העול הבלתי אפשרי "להיות חלק", להיכלל ולהשתייך, מבקש רשות לנסוע לבקר את אביו בבית החולים לתשושי נפש. וכשאחראי הנוי שואל אותו מדוע, מה יש כבר שם שאין פה בקיבוץ, משה שותק, אבל בלבו הוא חושב: זרים. כשאין זרים, וכשאין מקום לזרים, נוצרת בדידות, וזהו פרדוקס נוסף של היחסים האנושיים. "כולם חברים אבל רק מעטים הם חברים", אומר מזכיר הקיבוץ. הקיבוץ אינו יכול להכיל בדידות; עקרון היחד מוציא מכלל אפשרות את עצם קיומו של ה"לבד", ולכן הבדידות האסורה היא חריפה יותר, מוחשית כמו מחנק בחדר סגור.

דבר והיפוכו: זרות במקום שבו אין זרים; בדידות במקום שמקדש את ה"יחדיו". הקיבוץ מוקף גדרות, והאנשים המכונסים בתוכן חיים את ימיהם באי-שקט של סוד ושל ספק. הם מחפשים תשובה או מזור, גם אם השאלה או המכאוב אינם ידועים להם. חלקם עוברים מחדר לחדר: נפרדים וזזים באי-שקט, כמו אבני משחק על לוח שמגבולותיו אסור לחרוג. הם כלואים בתוך ההמתנה חסרת התכלית למוצא, מצפים להתבהרות דבר מה שאינו ידוע להם, משום שלכאורה דבר אינו עכור. הציפייה הזאת מסמנת את אומללותם, אך גם את עצמאותם האסורה. בשתיקתם טמונים אסון ונחמה.

בכל הסיפורים יש מלים שאינן מגיעות ליעדן: שלא נאמרות, או שנאמרות בהעדר נמען. אחראי הנוי של הקיבוץ, רווק מבוגר שטרוד באסונות העולם שמושמעים בחדשות, יושב לעת ערב ליד אשה מהקיבוץ על ספסל בשיפולי הדשא, והם מחליפים מלים; אך את המלים שיש לומר הם לא יחליפו לעולם. בתו הצעירה של חשמלאי הקיבוץ עוברת לפתע לגור עם המחנך הכריזמטי של הקיבוץ, המבוגר ממנה בשנים רבות, והאב אינו יודע מה עליו לחוש ביחס לעניין, מלבד טינה נדהמת וכאב בלתי מוסבר. זעמו של רוני, הרכלן של הקיבוץ, שבנו החלוש והחולני סובל מהתעללות של ילדים בבית הילדים, מתפרץ שלא כהלכה. בכל אחד מהסיפורים מצוי רגש כביר, לכוד בתוך הגוף, שאינו יכול להתנסח במלים או שלא נאמר עד תום, שמומר בשקט של עלבון וקהות החושים, תימהון והשלמה. הרגשות הללו עומדים מול החוקים הנוקשים של עקרונות הקיבוץ, אך גם מול החוקיות הממושמעת של הסיפורים עצמם. אלו עומדים כפרטים במסדר צורני אחיד ומשותף: הנוף של הקיבוץ, מזג האוויר שאופף אותו והריהוט הצנוע של חדריו, משקפים את הלכי הנפש של הדמויות, ולשון הסיפור נעה חליפות, במקצבו המתון של שיר ערש, בין הנוף לבין הדמות, ומי שמנדנד את העריסה הוא מספר יודע כל, ששייך ל"והיה אצלנו בקיבוץ", מהמשפט הראשון של הקובץ; רוח רפאים של מספר נטול שם או פנים, שדובר את לשון הקולקטיב, את ה"אנחנו". מבטו נטוע מהכלל אל הפרט; הוא כותב על הקיבוץ בלשון רבים, אך מתבונן בפניהם של האנשים, ובמרחק שנפער ביניהם, מרחק של בושה והחמצה.

אין זו עוד סערת הדיבוק של הכתיבה בחדר השירותים, סיגריה בוערת ביד ומלים שנכתבות מאליהן באישון לילה. השנים חלפו, וכתיבתו של עמוס עוז - בוודאי בספר זה, וגם בקודמו, "תמונות מחיי הכפר" (כתר, 2009) - סיגלה לעצמה טון מתון, מפוכח ושליו, מריר ומלא חמלה. היא מופעלת על ידי קומץ מדוד של שמות תואר, ולא על ידי פעלים. הנה יובל, בנו של רוני הרכלן, היה "משחק לבדו בקוביות עץ או בברווז עשוי גומי המצפצף כשסוחטים אותו. שעה ארוכה היה מסוגל לסחוט שוב ושוב את הברווז, שהשמיע ציוץ עצוב". רק שתי מלים יש כאן, במשפט הזה, "ארוכה" ו"עצוב", שמכמירות את הלב ובוראות את עולמו של הילד ושל אביו, ויותר מהן לא נדרש. וישנה עדינות גדולה באופן שבו המלים מתארות את חדלונן של דמויות, את תשוקתן ואת קוצר ידן, עדינות מינימליסטית חריפה, שככל שהיא יותר פרובינציאלית כך היא יותר אוניברסלית, וככל שהיא יותר מינימליסטית כך היא יותר מרווחת. "בין חברים", מאת עמוס עוז. הוצאת כתר, 160 עמ'. 92 שקלים.