רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הסופרים

"הספינה האחרונה"

"כעת, כששום ברירה לא עמדה לפנינו זולת עזיבה, עצם המחשבה שיהיה עלינו להישאר ככלות הכל העבירה חלחלה בגוונו"

תגובות

היה עדיין חושך בעת שישבנו בחוץ, וגם אם ידענו יפה שגילויי אופטימיות מטופשים מסוג זה היו בלתי הגיוניים בשעה זו וביום זה, שכן יום או לילה היו היינו הך, בכל זאת האמנו בלבנו שביום ההוא, ממש כמו בכל הימים האחרים, יפציע השחר והשמש תזרח ותאיר את הארץ - שהבוקר יבוא, בקיצור, ואנחנו נהיה שם כדי להביט זה בזה ולראות את פנינו המרופטים, היגעים והמקומטים, את עינינו הטרוטות והאדומות, ואת העור המתדבלל בעורפינו; לראות את המים מתמלאים אדוות מאחורינו ושבים לחלקותם ולדממתם; לראות את הבניינים השוממים לאורך הרציף ואת הרחובות שאף לא נפש חיה מזדחלת בהם, והרחק מאחור, מעבר לעיר, הגדות החלקלקות נמתחות למלוא אורכן ומאיימות להתמוטט בכל רגע. ישבנו בחוץ בחושך, ואף על פי שרק מדי פעם בפעם פנה מישהו מאתנו לרעהו (אם בכלל פגשנו זה את זה בדרך לרציפי הדנובה, אם בכלל שיחק למישהו מאתנו המזל לחלוף על פניו של מישהו, או ששיחק למישהו המזל ומישהו חלף על פניו!), היה הכרח בקווי המתאר של האחרים, שהיו קלושים כרוחות רפאים, שכן הם כל מה שעמד לרשותנו כדי לקבוע את עמדתנו הנוכחית ואת הכיוון הנכון - פנסי הג'יפים של יחידת אווה*, החולפים בשעטה, ואורותיהם המרצדים עיכבו אותנו יותר מכפי שסייעו לנו למצוא את הכיוון, וכשהכל מסוכן כל כך, באמת שלא יכולנו להרשות לעצמנו לסמוך על ההרגל שידריך אותנו. בהתרגשות שאחזה בנו כששמענו את השעה המדויקת של ההפלגה, לפחות על פי מה שאמרו המגאפונים בשעת זריחה, ועל פי מה שנכתב על המודעות שהודבקו לקירות, ולאחר המתח השוחק של השבועות האחרונים, ישבנו בלי לחכות שטקס הבוקר הריק מתוכן, שארגונו מאוחר, מבולגן וחסר תקווה, יתחיל; כשהוא מקבץ אליו מכל קצות עיר הבירה, מקרוב ומרחוק, אבל תמיד מאותם אזורים: מתחת לאדמה, כמו חולדות, שהודות ליכולת ההישרדות המופלאה שלהן, נהפכו עבורנו לחיות מקודשות מסוג מסוים. ועל כן, מושא יחיד לתשומת לבנו במשך החודשים האחרונים; הזדחלו וצצו מתוך מרתפים ומחילות, מכוכים שהיו פעם בורות, מבורות שופכין וממחסים זמניים נגד הפצצות, או, עבור אלה שאפילו זה לא נראה להם אמצעי זהירות יעיל די הצורך, מתוך מחילות הרכבת התחתית, ממעמקי המרחצאות הטורקיים והמוסכים החשאיים, או מתוך מבוכי מערכת הביוב, שיש אומרים שהיא הבטוחה מכל - כולם צצו וזחלו ושמו פעמיהם למסע ארוך או קצר, עם מטען שנארז יפה מראש ובלעדיו. אבל תהיה בכך משום הגזמה לומר, שזמן קצר אחר כך הפכו הרחובות "הומי אדם", שכן, כפי שהתברר מאוחר יותר - בעיר נותרו בקושי שישים מבינינו, כך שצדקו חיילי יחידת אווה כשסברו שספינת דנובה בגודל ממוצע תתאים בדיוק; אלא שהמידה הזאת היא שזרעה מבוכה ובלבול בקרב כמה מאתנו, וגם זאת רק עד שהפלגנו ויצאנו לדרך, שכן כל אחד מאתנו היה מודע לחלוטין לכך, שמכיוון שלא נוכל לעבור לא באוויר ולא ביבשה, התחבורה הימית היתה הפתרון היחיד שנותר לנו. עד שהגענו לרציפים היתה דאגתנו נתונה בעיקר למטען שלנו, לתועלת או לחוסר של התועלת שיש באוסף המקרי של תיקי הנסיעה, התרכוסים והמזוודות, השקיות וקופסאות הקרטון; שכן, בהתאם לאופיו של מצבנו, החפצים השימושיים שנצברו בתחילה בתבונה, שהכתיבה אוטומטית כל בחירה, הוחלפו בהדרגה על ידי חפצים בעלי אופי אישי יותר, עד שלא נותר שריד וזכר לציוד; שעון קוקייה שבור מילא את מקומם של תחתוני צמר, אוסף של תוויות של קופסאות גפרורים תפס את מקומם של קמח ושוקולד לבישול, ובימים שקדמו ליציאתנו לדרך, נראה מחזיק סיגריה מעץ חשוב יותר מתנור ספירט, זוג קונכיות יקרות לאין ערוך מכדורים נגד כאבים. מכיוון שידענו ששני הפתרונות חסרי טעם באותה המידה, הגבנו בדרכים שונות: כמה מאתנו גררו את עצמם לאורכה של העיר ולרוחבה כשהם סוחבים אתם אוסף שלם מכל הבא ליד, והגיעו לספינה מתנשפים, רדומי איברים וקרובים להשתטח אפיים ארצה; אחרים הגיעו בידיים ריקות והיו אף כאלה שרק אגרופיהם הקמוצים העידו עליהם שיש לפחות דבר אחד שלבם לא נתן להם להשליכו בדרך. אחד אחד הגענו ל"מזח הזמני", מכיוון שכולנו היינו בטוחים - כולנו ביחד מנינו לא יותר משישים - שלא היינו אלא חיל חלוץ מסוג מסוים, היתה זאת הספינה עצמה שגרמה לנו לתדהמה העזה ביותר, הספינה שעגנה בדממה בחשכה; תדהמה עזה מכדי שנוכל לשככה באמצעות תחושת ההקלה האדירה והרגעית ששטפה אותנו בעת שראינו, בעת שכל אחד מאתנו הגיע לקצה הרחוב שאותו בחרנו, מתכנסים בנקודה זו על הרציף, שלא טעינו, ואכן יש משהו במים. ההקלה שאותה חשנו היתה רגעית מפני שה"ספינה שממדיה ממוצעים", כפי שהסכמנו פה אחד, נראתה יותר ככלי שיט תועה, נוגה וטרוף מאשר ככלי כשיר לשיט; אולי סוכנות נסיעות סברה אי פעם שטילטולה הנעים יהיה תחליף הולם למסע תענוגות אמיתי בטיול של תלמידי בית ספר, אבל ימים רבים חלפו מאז, שכן כלי השיט שהוקצה לנו היה שקוע עמוק כל כך בתוך המים, עד שנדמה היה שדי בשלושה או בארבעה נוסעים כדי להטביעו כליל ולנצח - הגלים הגבוהים יותר כבר ליחכו את סיפוניו ברעבתנות. חששותינו גברו כשלא הבחנו בשום תנועה על הסיפון; שום מלח או קצין אווה לא נראה במקום, תא הניווט היה חשוך, חשוך וריק כמו הרציפים שאותם סרקנו לשווא. ובעת שחיכינו בקוצר רוח הולך וגובר למישהו שיופיע על כבש הספינה או לג'יפ של אווה כדי שאפשר יהיה להתחיל במסדר הזיהוי סוף כל סוף, התחזקו חשדותינו בנוגע לספינה, שבדיקה מדוקדקת יותר גילתה עוד ועוד פגמים בגשריה ועל הסיפון; כמטווחי קשת מחרטומה נפער חור עגול שנראה כמו חור של פגז; כמה לוחות היו חסרים בחרטום, חלונותיו של תא הניווט רוסקו וכך הלאה, ללא קץ, עד לעוגנים שנראה שנרקבו כליל; עריסת הבטון של אחד העמודים התרופפה והוא התנודד על עומדו כאילו הושתל בגנבה על ידי בעל חיים תת-קרקעי נכלולי. עמדנו שם רוטנים ברוח החותכת, ומכיוון שלאט לאט חדר להכרתנו הרעיון שייתכן שבחינה נוספת תשלהב את הכעס הראשוני שחשנו ללהבת זעם, הססנית אך בעלת השפעה הרסנית, התחלנו למצוא בכלי השיט האומלל שלנו עוד ועוד פגמים, לייסרו במלים במקום במעשים, ולהטיח בו הערות מעליבות, שלא הזיקו לו במאום, אבל העניקו לו מעט עמידות, והפתיעו אותנו בתחושת ההקלה הנעימה, גם אם החולפת, שבה הציפו אותנו. זמן רב כל כך נמנעה מאתנו תחושת הקלה עד שאפילו מי שנדמו לשתקנים הגדולים ביותר בינינו פתחו פיהם כדי להגדיש את סאת ההערות שכבר הוטחו, וכך, משולהבים בעליצות שהתעוררה באמצעות קללות כמו "אמבטיה רקובה ועתיקה" ובעקבותיהן "סירה דפוקה ועתיקה" ואפילו משהו טוב יותר כמו "סירה קטנה, סדוקה ומתפוררת", התחלנו להרהר בתנודותיו של כלי השיט שלנו מעלה מטה ובחריקותיו במשהו שהוא מעין חיבה, מין חיבה שאדם חש כלפי מיני האשפה הממלאים את כיסיו. וכאשר שני ג'יפים של אווה זינקו כמעט בעת ובעונה אחת משני רחובות מקבילים שמובילים אל ה"מזח שלנו" ונעצרו ליד חבורתנו המפוזרת-משהו בחריקת בלמים, היינו כולנו בטוחים למדי ש"ספינתנו לא תאכזב". הגעתה הפתאומית והרת האסון לא עוררה מהומה מיוחדת, אלא העלתה סיפוק זועם יותר מאשר חרדה, וסגן המשנה שפיקד על היחידה נאלץ לשאוג לעברנו בטרם הסתדרנו בשתי הקבוצות הבלתי נמנעות. כמובן, שכמה שנים קודם לכן, די היה במראה של מדים לבנים או של ג'יפ כדי לגרום לנו להגיר מפלי זיעה, להשתין במכנסיים ולהזניק את לבנו מרוב פחד, אבל מכיוון שהמטה הכללי כבר עזב ואתו רוב רובם של הכוחות, ורק היחידה הזאת, בעלת השם המיוחד, נותרה כדי להסדיר את פינויים של מי שנותרו מאחור, הידרדרה המשמעת והמבוכה שררה בכל; רפי שכל צעירים לבשו את המדים המפחידים לשעבר וכבר לא הטריחו את עצמם עם מתורגמנים - המלים מיותרות בביזה; כך שאין זה מפתיע באמת שכל מה שנותר מהאכזריות הקודמת היה הצווחה המקוטעת הזאת, כל מה שנשאר מהדרן היעיל של התנועות האופייניות והוותיקות משכבר היה כעת עיר מוכת אסון, ריקה, חסרת ערך, נואשת ומגוחכת. אבל אף על פי שידענו מניסיוננו שהמנגנון שפעם תפקד ביעילות רבה כל כך אינו אלא בת צל חיוורת של דמותו הקודמת, חשבנו שיעשו מאמץ, אך הפעם, כדי לבצע את הנהלים ששרדו - שבנסיבות הנוכחיות היו בכל מקרה בלתי הכרחיים - קצת יותר בזריזות. במקום זאת, כלום לא קרה במשך זמן רב. ארבעה או חמישה אזרחים יצאו מתוך אחד הג'יפים ולוו לסיפון; הם חלפו לידינו מבלי להעיף בנו מבט, רגליהם כושלות וראשיהם מושפלים. המטען שלנו נבחן באריכות ומכיוון שבאף לא אחת מהמזוודות שלנו לא היה ולו דבר אחד שחמדו אותו, הושלכו כמה מהן למים בזעם. אחר כך, כששוטטו הלוך ושוב בינינו, עצרו לרגע מאחורי אדם זה או אחר, אבל לא הצליחו באמת לשמוע אפילו לחשן אחד שלחש בהיסח דעת, ובוודאי לא הצליחו לתפוס אף אחד שעבר עבירה חמורה יותר. חוסר האונים שלהם היה אפילו מצער עוד יותר, מכיוון שהוכיח לנו את קוצר ידם בזיהוי העובדה שהתנגדותנו העיקשת משכבר הומרה, בחלוף הזמן, ברצון בלתי נמנע לשתף פעולה, שללא ספק היה בעל השפעה משתקת על ארגון שהתנגדות עקבית היתה חשובה בעיניו יותר מאשר ניצחון, שכן היא שהותירה אותו פעיל. כאשר היכה בהם, בסופו של דבר, האבסורד שבמצב, לא נותרה להם ברירה זולת עריכתו של מסדר זיהוי מזורז. למענו היה עלינו להסתדר שוב בשורה, והפעם רק בשורה אחת, כשפנינו מופנות אל כבש האונייה, והפעם לא היה איכפת להם כלל וכלל שהחבורה לא נותרה כזאת ליותר משתי דקות ודמתה יותר לאספסוף מבולבל ומותש מאשר לקבוצת אנשים מסודרת כראוי. קביעת זהותנו היתה עבורם סיוט יותר מאשר עבורנו, מכיוון שהיה זה היינו הך עבורנו איזה מהתעודות שבידינו נמסרה במסדר: זהותנו, ממש כמו גופנו, היו חסרי חשיבות מיוחדת. המסמכים שלנו לא הסתירו דבר, מכיוון שאנחנו בעצמנו לא יכולנו להחליט אם הם אמיתיים או מזויפים: חשבנו שכל שם וכל נתון יתאים, שכן לא יכולנו לנבא את זהותו של מי הכי כדאי לנו לאמץ; וכך החלטנו - מכיוון שהיו לנו זהויות רבות כל כך - שנחזיק בכולן. הספינה שעליה עלינו בזה אחר זה לא הראתה אפילו ברמז שהיא עומדת להפליג בקרוב; אף על פי שתא הניווט היה מואר, לא רומם מראם של שני אזרחים הנעים במבוכה בתוכו את רוחנו: נדמה היה שהם אינם יודעים מה עליהם לעשות והם נראו כאילו הם לוחצים על הכפתורים ועל הידיות ומושכים אותם באופן סתמי, במקרה, כאילו קיוו לפגוע במתג הנכון בשלב זה או אחר, שכן שני האזרחים הנותרים, ואולי היו שלושה, נעלמו כבר מזמן בבטן הספינה - לשם נשלחו בלי ספק כדי לתקן את הקלקולים השפוטים של המנועים - ואפשר היה להתערב כמעט על כך, שהדבר הראשון שעשו הבטלנים האלה היה למצוא גומחה מתאימה שבה יוכלו לישון בשלווה במשך המסע כולו (וזה בדיוק מה שעשו, כפי שהתברר בהמשך). במצב העלוב הזה היתה זו הפתעה אמיתית שבחלוף כחצי שעה, חשנו תחת רגלינו רעד קל ואז שמענו ללא שום ספק את חירחורם המתאמץ של המנועים; שני האזרחים שבתא הניווט הנידו ראשיהם זה אל זה בשמחה, וכשהבטנו בהם, דלפה הקלתם העולצת גם אלינו, שכן כעת, כששום ברירה לא עמדה לפנינו זולת עזיבה, עצם המחשבה שיהיה עלינו להישאר ככלות הכל העבירה חלחלה בגוונו. וכמה מוזר, שכעת, כששום דבר כבר לא יכול היה למנוע מאתנו לצאת לדרך - שכן כעת נראה היה בטוח למדי שהמנועים לפחות לא יכזיבו - לפתע קצרה רוחנו וכולנו, ללא יוצא מהכלל, חשנו מיד שחשוב מאוד שנצא מיד וללא שיהוי, והרגעים הללו נראו לנו בלתי נסבלים שכן כולנו היינו משוכנעים שהרוב עוד עתיד להגיע ולכן עוד שעות המתנה רבות מזומנות לנו. אלא שמראה העיניים אישר את טעותנו, שכן חיילי אווה עמדו אדישים, נינוחים ושקטים מסביב לג'יפים שלהם על הרציף; כמה מהם אפילו הדליקו סיגריות, מה שגרם לנו לחשוב שגם הם מכינים עצמם לציפייה ממושכת - אבל למעשה היה זה רק אמצעי זהירות. האפשרות הזאת כלל לא עלתה בדמיוננו; בהינו בעצבנות ובמתח במוצאות שני הרחובות המקבילים שהובילו אל עבר הרציף שלנו, וחשבנו בתיעוב על אלה שאולי ברגע זה מתכוננים לגרור עצמם מחוץ למיטה, כדי להגיע, אלוהים יודע מתי, לרציף.

print-image-1.1702744-1
רקס

עמדנו שם כאילו היינו מביטים בפתחיהן הפעורים של מנהרות שבהן יכול מישהו להופיע בסופו של דבר - שכן, בחלוף הזמן, שמחנו לראות אדם יחיד לאורך הרחוב הזה; שנאתנו התחלפה בחרדה, שכן המחשבה על בירה ריקה ונטושה לחלוטין היתה ללא נשוא. כמה מאתנו נשענו על המעקים והמראה החל להיטשטש לנגד עינינו מרוב מאמץ, אבל הכל היה לשווא; אף אחד לא בא. ואז, כשסגן המשנה של אווה סימן בבוז לשני האזרחים (השאר נעלמו, כפי הנראה, בבטן האונייה לנצח) והם הרימו עוגן ויצאו לדרך, עמדנו כולנו על הסיפון כשעינינו נעוצות בקצות הרחובות הללו, ובאמת שהתקשינו להאמין שיצאנו סוף סוף לדרך, שכן רצינו משהו במקום האבסורד שרמז שיש מי שיישארו כאן לנצח עם כל האחרים: בטירוף הריקני של העיר הנטושה. היו בינינו כמה שנשמו לרווחה כשהג'יפים והיחידה האדישה יצאו מטווח הראייה שלנו, והתפתו לשחרר אנחת רווחה, אבל לרובנו הוקל רק כאשר פתאום חשנו כולנו "בעת ובעונה אחת" שהשחר הפציע. התיישבנו בחרטום ומסביב לתא הניווט, כשאנחנו מנסים למצוא לעצמנו מקום נוח ככל האפשר, כשכמה מאתנו ניסו - אם מותר לנו להוסיף, בהצלחה מסוימת - לקשור שיחה עם שני האזרחים כדי לנסות לקבל מושג מעורפל על העומד להתרחש בשעות הקרובות, כדי לברר אם אמנם נעצור לפני הגבול או רק אחריו, כדי להעריך אם ניתן להציל בדל של חסד על סיפונה של ספינתנו זו, שמפליגה בתחום שליטתה של אווה, אבל ללא נוכחותה הממשית. כישלון ניסיוננו לא הפתיע אותנו כלל וכלל ולמעשה, לא היינו בטוחים שאיננו מעדיפים את אי הוודאות הזאת. אלה מאתנו שהביאו אתם מזון, אכלו מעט, כמה חטפו תנומה, ואז צפינו כולנו באזור הכפרי ההולך ונגלה לפנינו; הספירלות הבלתי יציבות של מגדלי השמירה הנטושים, הביצורים דמויי הפרפר המיתמרים במרחק, התנועה הגלית העדינה של מסלולי הנחיתה הישנים, חרוצי היובש והנצלים בשמש בגלל הבצורת; ושרידים של יערות מחט שנשרפו לאודים במדרונות המשתרעים הרחק אל עבר האופק; מאזינים ליללת הרוח, להלמות המונוטונית של המנועים, לנהר המשתכשך בספינה החבוטה, ולשקט השליו שירד עלינו, שרק לעתים נדירות הופר ברגע של תחושה מבשרת רעות של רעינו המותשים מאתנו. הספינה הפליגה במעלה הזרם בשלווה דומה, ומכיוון שגורלם דמה לזה שלנו, גם אם דרכנו נפרדו מאלה שלנו, הענקנו במהרה תשומת לב ידידותית לחפצים שעל פניהם חלפנו: כיורים חלודים וישנים שנשטפו אל החוף, מקררים שפוכי מעיים, ותנורי נפט שוכבים על גבם על סלעי נהר, שרידי עצים שבוקעו לשניים, צמיגי מכוניות וכיסאות, תופי פח וצעצועי פלסטיק, נבלות צבאים, כלבים וסוסים צפו וחלפו מעבר להם - עד שמצאנו את עצמנו בוהים בכל מה שנקלע לסביבתנו בעניין גובר והולך, אבל רק עד שהבנו שסקרנותנו התעוררה במקרים רבים, רק בגלל הכיוון שאליו נסחפו. במהרה אפסו כוחותינו; מי שיכול היה, התכסה, ואלו שלא היו מסוגלים למצוא לעצמם מחסה מצאו מקלט על סיפון שבו יכולים היו להתכרבל כשידיהם בכיסיהם; רק שני האזרחים לבדם נותרו ערים בתא הניווט המואר, שמתוכו ראו את החרטום חותך דרכו ביריעת המים שנפרשה לפניהם בשקט ובשלווה. שכבנו תשושים עדיין כשהלילה שוב ירד, וריטון מעומעם היה התשובה היחידה שנשמעה כשמישהו מאתנו הביט פתאום אל על, עמד על רגליו, מיהר חזרה לירכתיים וכשהוא מצביע אל עבר האזור הכפרי האפל כדיו שהלך ונעלם לנצח משדה הראייה שלנו, זעק, בהקלה מרה: "אנשים! עזבנו את הונגריה".

מאנגלית: עלית קרפ

     Laszlo krasznahorkai ©

לאסלו קרסנהורקאי

יליד העיר ג'ולה שבמזרח הונגריה, בן 58. פירסם עד כה 14 יצירות בפרוזה, בהן חמישה רומנים, וכתב תסריטים לסרטיו של הבמאי הנודע בלה טאר. קרסנהורקאי הוא אחד מחשובי היוצרים בספרות ההונגרית בת זמננו וב-2004 הוענק לו פרס קושוט, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בהונגריה. ספרו "מלחמה ומלחמה" ראה אור השנה בעברית בהוצאת בבל.

* יחידת אווה הוא תרגום ל-Eva squad שם שהוא קיצור של Evacuation, שמשמעותו פינוי, ניקוי וריקון. המחבר בוחר בצורה הבדיונית הזאת בכוונה כדי לעמעם את הרקע שבו מתרחשים הדברים ולנתק אותו מכל הקשר היסטורי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות