אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת


דוד גורביץ' ודן ערב. הוצאת בבל,
 1,326 עמ', 198 שקלים


אנרגיה - הרבה ממנה הושקע בספר המסיבי הזה ‏(1,326 עמ' - ע"ע גודל‏). בכל זאת, כ–550 ערכים ‏(ולא כפי שכתוב על הכריכה האחורית, "למעלה מ–600". אבל בספר על רעיונות, שבו לא מופיעים הערכים "אמת", או "אמפירי‏(ציזם‏)", ואפילו מקומם של ה"מדע" וה"חוק" נפקד, מה לנו כי נלין על איזה עיגול פינות‏). 13 שנים עמלו דוד גורביץ' ודן ערב, קולגות בבית הספר לתקשורת, על הפרויקט העצום הזה, רק כדי לגלות, שהרשת ‏(ע"ע מה שבא לכם באינטרנט, מוויקיפדיה ועד אנציקלופדיות מקוונות מקצועיות, אתרים המוקדשים להוגים, לזרמים, לרעיונות, פורומים, בלוגים, ופרסומים רשתיים אקדמיים הפתוחים לכל‏) הפכה את המפעל למיושן עוד בטרם עלה על המדפים.



ביבליוגרפיה - רשימת ההפניות הנאה בסוף כל ערך יכולה היתה להיות אחד ההישגים המרכזיים של האנציקלופדיה. ברם, העורכים בחרו להתעלם מן הכלי המוזר הקרוי רשת ‏(ע"ע אינטרנט, מחשב, אתר, מקוון‏). במקום זאת, הקוראים מוזמנים ‏(עשרות פעמים‏) לעיין בכתביו של דוד גורביץ'. ואף על פי שיש שיחשדו בהיותי מהותן נודניק, אציין שבערכים רבים, בעברית כמו גם באנגלית, החוסרים גדולים ומהותיים, כמו לדוגמא, "מגדרים", הסדרה החשובה של הוצאות הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, שאינה מוזכרת בביבליוגרפיה של הערכים "מגדר", "לימודי מגדר" או "פמיניזם". פוסט־מודרניסט היה עלול לחשוד שמדובר בקונספירציה של שני גברים לבנים, אשכנזים, לבנים, ממעמד בינוני־גבוה.



היסטוריה - "ספר זה נובע מרוח העידן", מסבירים הכותבים בהקדמה שכותרתה "על התרבות: ביקורת, תקשורת, וחיי היום־יום". העידן המדובר הוא זה של הקפיטליזם המאוחר ‏(מאמצע המאה ה–20‏). ואולם, הואיל והוא עוסק ברעיונות, ואם לדייק ב־הרעיונות של תקופה זו, והואיל והוא מוסיף בכותרת המשנה שלו שמדובר ב־הרעיונות בנוגע לתרבות, מחשבה, ותקשורת - קשה, וגם לא צריך, לעצור בנקודת זמן מסוימת. אם נתמקד רק בפילוסופיה, הסלט האקלקטי שלפנינו מוותר מבלי לנמק מדוע על הפוזיטיביזם הלוגי; על ג'ון רולס, גדול הפילוסופים הפוליטיים במאה שחלפה, יורשיו ומבקריו; על סול קריפקה, ועל התפתחויות רבות בפילוסופיה של המדע, של המתמטיקה, הלוגיקה, האתיקה, הרפואה והמשפט, עד שרבים החורים מן הגבינה. לכל אורך המסע המבולבל הזה לא ברורים מסלולי ההתקדמות, ההתנגדות והביקורת של הרעיונות, ובלתי אפשרי להבין על מה התנהלו המאבקים העקרוניים בהקשר של תקופה, מקום ושיח.



מודל - ‏(ע"ע תקדים‏). לרעיון לרכז ב"מקום" אחד - ספר, אתר - מילון של מושגים המקיפים ומפלחים נושא גדול וחשוב, יש תקדימים שעובדים, דוגמאות לעשייה דינמית, פלורליסטית, פוליפונית, מעבר למובן מאליו של ויקיפדיה ‏(עברית, אנגלית, רוסית למי שנוח, אפילו ערבית‏). ואם להישאר בגבולות הגזרה הפוסט־מודרנית, אציין ‏(בעברית‏) את "מפתח - כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית", mafteakh.tau.ac.il, "50 הוגים" מאת ג'ון לכט ‏(שני כרכים, רסלינג‏), ובלעז "היסטוריה של סטרוקטורליזם ‏(שני כרכים בצרפתית ואנגלית - ולא, זה לא רק על סטרוקטורליזם, אלא גם על מה שמעבר לו‏), ולמתקדמים: www.ctheory.net.



מקריות - ‏(ע"ע שיטה‏). העובדה שז'יל דלז ופליקס גואטרי מציעים את חוסר ההיררכיה, הריבוי, הקיטוע והאין־מבנה של הריזוֹם כמטאפורה אנטי־מערכתית לקריאת העולם הפוסט־מודרנית של הרעיונות, האובייקטים והפעולות, אין פירושה שלדברים ולרעיונות אין הקשר, אין תנודה בזמן ובמרחב, ואין השפעה אחד על השני וחוזר חלילה. להפך, פירושו שדווקא משום שהמבנה שהם מזהים הוא מבוזר על גבול הכאוטי, תפקידו של החוקר, הפילוסוף, האינטלקטואל, לאתר הקשר זה או אחר, לברר אותו, ולדעת שיש לחזור אליו שוב, כי דברים ישתנו. גם כשסכין המנתחים מפלחת את הבטן, הכל שם בפנים נראה כמו עיסה בלתי קריאה, אבל תפקידו של המנתח לעשות סדר בבלגן, לא להיבהל מאוקיינוס ההקשרים והאפשרויות - וָלא, החולה ימות. מזל שאיננו עוסקים כאן בדיני נפשות.



מדע - לא ברור לי כיצד אפשר לכתוב ספר של קרוב ל–1,300 עמודים, שעניינו רעיונות, ולפחות חלקם, בהגדרת הכותבים־עורכים, עוסק ב"מחשבה", מבלי לדון בהשפעה העצומה שיש למדע, למתודולוגיה שלו, לגילויים ספציפיים, לבעיות שמעסיקות מיליוני חוקרים ומשפיעות על כולנו, ואפילו על חיי "התרבות" בימינו. גילוי הד־נ־א? תורת המשחקים? הקשר בין המדע לבין התעשיות הצבאיות והפרמצבטיות? המדע כבר מזמן אינו מערכת סגורה שבה מכשפים בחלוקים לבנים משוכנעים שיש להם מונופול על האמת, או לפחות על הדרכים להגיע אליה. המדע מושפע מהתרבות ומצורכי השעה, מגיב להם, משפיע עליהם. כשהמדע ‏(והכלכלה - אלא אם היא מסתכמת בערכים על קפיטליזם ומרקסיזם - והחוק והמשפט‏) נשאר בחוץ, הרבה רעיונות, מחשבות וענייני תרבות נשארים בחוץ.


פרופורציה - דווקא כמי שאמון על התיאוריות והקאנון הפוסט־מודרני ‏(ע"ע החשודים הקבועים - פוקו, דרידה, בארת, דלז, ספיבק, באבא, ניטשה, היידגר‏), אני מבין שאני בצרות כאשר רנה דקארט, ג'ון סטוארט מיל, דייוויד יום ‏(איינשטיין, אתה בחברה טובה‏) מוזכרים פחות, הרבה פחות, מז'וליה קריסטבה והאחים ואשובסקי. אלן טיורינג, מאבות הקיברנטיקה, המחשב ‏(חיפשתי אבל אין כזה דבר באנציקלופדיה‏), תורת המשחקים, מהגאונים הגדולים והטראגיים של המאה ה–20, נשאר בחוץ. אולי כי לא היו לו רעיונות מספיק טובים ומגניבים, ואולי פשוט כי מישהו לא הפנים שלרעיונות יש לא רק ערך, אלא גם היסטוריה ‏(ע"ע‏), תקפות ‏(ע"ע תוקף‏), ומיקום בשדה ובשיח. בערך "לוגוס", לדוגמא, אחד המושגים המרכזיים של הפילוסופיה הקלאסית, להשתמש בטקסט של דרידה כמקור יחיד, זו פרודיה נטולת ממד אירוני. אריסטו אמנם מצוין כמישהו שהיה לו מה לומר בנושא, אך ללא הפניה או מקור ‏(ע"ע רשלנות‏). הערך הבא הוא לוגוצנטריזם, כלומר, המתקפה על, והביקורת של המושג - והם, כמובן, חשובים מהמושג עצמו, מהגניאולוגיה שלו, ומהפרשנויות השונות שלו.



קהל, קורא, קונה - בהנחה שאני טועה, ויש מקום למוצר שכזה כיום, למי הוא מיועד? אם ננקוט בלשון המקובלת, מי הנמען שלו? התשובה המוזרה שאציע היא שבסופו של דבר זהו אובייקט בורגני. הספר שובה־עין על שולחן הקפה, ומזמין תשובות בנוסח, "לא, לא קראתי את כולו. אני מעלעל פה ושם. קורא משהו קטן כל יום". היום עוגיית "פוקו", מחר פשטידת "קיטש" ו"אוונגרד". אקדמאים - מפרחי תואר ראשון ועד פוסט־דוקטורנטים - מזמן עברו לשוט במרחבי הרשת, מנויים ‏(אלקטרונית‏) על מיטב כתבי העת, וקוראים את ‏(ועל‏) ההוגים והרעיונות שבאנציקלופדיה באופן יותר מסודר ומעמיק. הצרה היא שהקורא הלא־מיומן אוחז בִמקום במורה נבוכים בשירת הבירבור של הפוסט־מודרניזם. הרבה רעיונות מדליקים, הרבה רדיקל־שיק, הרבה רעש וצלצולים מנמוך ועד גבוה, מלוקאלי ועד גלובלי, ומעט מאוד הכוונה, מתודה ‏(ע"ע שיטה‏), היסטוריה ‏(ע"ע‏).



שיטה - כן, אני יודע שפילוסוף המדע האוסטרי פאול פייראבנד יצא בהכרזה אנטי מתודולוגית "שהכל הולך", אבל גם בהנחה שהוא לפעמים צודק: א. זה לא הכל. ב. מה הולך? ג. הולך לאן? מה מערכת המסננים שקבעו העורכים כדי להחליט מה נכלל ב"הרעיונות", ומה לא ‏(או מכיוון שאינו רעיון גדול דיו כדי שתתווסף לו ה"א הידיעה, או משום שכלל אינו בגדר רעיון‏). מדוע "פאניקה" בפנים, ואילו "פרנויה", למרבה האימה, ו"אובססיה" ‏(אובססיה? אובססיה??‏) בחוץ? מדוע ל"ניכוס", אחת האסטרטגיות החשובות באמנויות השונות, לפחות בחצי המאה האחרונה, מגיע ערך נפרד, אבל "קולאז'" ו"מונטאז'", שתיים מהפרקטיקות המרכזיות, העקרוניות, של האמנויות מאז ראשית המאה ה–20 ‏(ע"ע קולנוע, אבל אין ערך קולנוע‏), מהקוביסטים ועד כל תנועה וזרם באמנות, במוסיקה הפופולרית ‏(לא רק‏), בפסקול קולנועי, בעיצוב גרפי, בפרסומות - מדוע הן נעדרות? אולי כי אין שיטה, ואין עקרונות, והכל הולך, לאיבוד. מין קולאז' של הכל ולא כלום.



תוקף - פג ביום היוולדו־פרסומו. ע"ע ההרחבה של מוזיאון תל אביב שחלליו מתאימים לקניון פרוורי ב"טוב טעם" ולא לתצוגת אמנות, ואשר מעניק תחושה מהרגע הראשון כמיושן ומיותר; ע"ע סינמטק תל אביב שנראה כמו דיסקוטק מתחילת שנות ה–70, ושכמה מאולמות ההקרנה שלו מייצרים תחושת קלסטרופוביה שמותחן סקנדינבי היה מתקשה להשיג; ע"ע אנציקלופדיה של הרעיונות בשנה 2012 בדפוס, פיל אדום שנתקע במרחב־זמן לא לו, ואשר מעביר את התחושה ‏(בקושי‏) של רעיון טוב מאמצע שנות ה–90 של המאה הקודמת. וגם הביצוע לא מי יודע מה, אבל זה כבר עניין של טעם, פרשנות, סובייקטיביות, ריבוי...

גלעד מלצר הוא חוקר אמנות ואוצר