היינו העבר

יוסי עוזרד חוזר אל ילדותו בקיבוץ, בלי כעס או מרירות

"שרקייה", ספרו של איש התקשורת הוותיק יוסי עוזרד, שיראה אור בשנה הבאה בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, מגולל את סיפורו של אורי דולב, בן קיבוץ מהגליל העליון, קצין קרבי שמלחמת יום הכיפורים מטלטלת את חייו. לאחר עזיבת הקיבוץ הוא מפתח קריירה תקשורתית שבעיצומה הוא נחשד בריגול. הפרשה הסבוכה גורמת לו לעזוב את הארץ ולהשתקע בברלין לשנים רבות.

מותו של אביו מחזיר את דולב לקיבוץ, ואז מספר לו דודו קונץ את הסיבה שבגללה שרר נתק בינו לבין אביו במשך שנים ארוכות, אף על פי ששניהם חיו באותו הקיבוץ. העלילה גם נוגעת בקמילת דור המייסדים יוצאי גרמניה, שבאו ליצור בישראל חברה חדשה; בחשבון נפש של הגיבור עם חבריו הטובים מילדותו, ובסיפור אהבתו הבלתי ממומשת לבת קיבוץ יפת תואר.

יוסי עוזרדעופר וקנין

עוזרד, בן 60, נולד וגדל בקיבוץ להבות הבשן. לשאלה באיזו מידה הוא מספר את סיפורו האישי הוא משיב: "כל הדמויות שבספרי בדיוניות, אבל הקיבוץ, נוף ילדותי, משמש אבן שואבת לסיפורים, שחלקם מבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות. אני מאמין שמבעד לעיניו של אורי דולב נרקם סיפורה של החברה הישראלית".

אתה מעמת בספרך את הקיבוץ הישן שבו גדלת עם הקיבוץ החדש. אתה כועס על הקיבוץ הישן?

"החינוך המשותף היה בעבורי חוויה מופלאה, כנראה בזכות הורי. לחלק מבני קבוצת הגיל שלי בקיבוץ היתה חוויה שונה לחלוטין. אין לי הסבר רהוט לשוני הזה. מעולם לא היו בי כעס או מרירות על הקיבוץ, להיפך. בראשית דרכו היה הקיבוץ מעבדה חברתית יוצאת דופן ומיוחדת. המרקם הקיבוצי שימש אותי בספרי. התבוננתי על האירועים בזכוכית מגדלת. התקריב של חלק מהתהליכים מקצין התנהגויות, התוצאה לעתים חיובית ולעתים לא. הקורא הוא שישפוט. בני אדם, שהם גיבורי הספר, אינם דמויות קרטון ואין לראותם רק בשחור או לבן".

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 2
    אבל זה שם הכתבה ולא שם הספר- הספר נקרא "שרקייה".
  2. 1
    ושום מילה על יעל נאמן וההתקשרות/התכתבות עם שם ספרה המצויין "היינו העתיד"?
    1. בדיוק מה שחשבתי