טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דם כחול": הערפדים היהודים

הערפד, להבדיל מגברים ישראלים טיפוסיים, הוא באמת מבין נשים. גם רווקות תל-אביביות

תגובות

דם כחול

ורד טוכטרמן. הוצאת יניב, 319 עמ’, 88 שקלים

אין דמות על טבעית שמאכלסת את הדמיון התרבותי העכשווי כמו הערפד. על אף שמיתוס הערפד הוא עתיק יומין, התעוררותו המחודשת במאה ה–9 מגיעה בעשורים האחרונים לשיא: מ”ראיון עם הערפד” של אן רייס, דרך סדרת הטלוויזיה המיתולוגית “באפי ציידת הערפדים”, ועד לסדרת הספרים והסרטים של “דמדומים” ולסדרת הטלוויזיה “דם אמיתי”. ערפדים הגיחו מטירות עתיקות אל אולפנים גדולים, אל בתי הוצאה מסחריים ואל פורומים המוניים של מעריצים ושל מומחים; חשופי ניבים, הם התמקמו במרכזה של התרבות הפופולרית העכשווית. וכעת, ברומן הערפדים העברי הראשון של ורד טוכטרמן, הם דוברי עברית, משוטטים ברחבי תל אביב, חלקם חילונים מסוקסים וחלקם אפילו יהודים־חרדים לבושי שחורים.

לסיפורי ערפדים יש עומק והגיור שלהם למרחב הישראלי העכשווי הוא מתבקש ומבטיח. ורד טוכטרמן, מתרגמת בכירה של ספרות פנטסיה ודמות ידועה בקהילות חובבי המדע הבדיוני, נועצת את שיני הערפד בצוואר הלבן והבתולי של הספרות העברית. השאלה היא האם ניביה חדים מספיק, האם הם יכולים לאפשר לספרות המקומית למצוא פורקן ומשמעות בדמויות הערפדים שהיא מציעה ב”דם כחול”.

ערפדים הם מפלצת תרבותית, והמושג הזה חיוני כדי להבין את מעמדם והשפעתם. מפלצת, כל מפלצת, מייצגת את מה שניצב מנגד לסדר התרבותי, את ה”אחר” שמאיים עליה וגם מפתה אותה. המפלצת מצביעה על המציאות הפיסית, הרגשית או המנטאלית שניצבת למול הנורמה של זמנה, ולכן אין לה מהות אחידה; היא חובקת כמה קטגוריות סותרות, ומערערת על ההבחנה ביניהן. הערפד גם חי וגם מת, גם בן־אדם וגם בעל חיים, גם בעל נוכחות בשרית־אנושית וגם ישות על־טבעית. הוא מערער על גבולות הידע וסדריו, ולכן הוא מגיח מאי־שם, מהמחשכים, כסימן של ידע שנשכח או הודחק. באמצעות הערפד אפשר לדובב, וגם להעניק צורה, לסודות תרבותיים שלא יכולים לחצות את הסף המודע של הצנזורה המילולית. לכן ערפדים - במיוחד בתרבות הפופולרית - הם ברומטר שמשקף את סודותיה הבוערים של התרבות שמשתמשת בהם.

באפי קוטלת הערפדים

הסיבה לכך היא שהם יצורים מסתוריים ובני אלמוות, הניזונים מדמם של חפים מפשע ובכך ממירים אותם לשורותיהם, אך נראים בדיוק כמו בני תמותה רגילים. למאפיינים הבסיסיים של הערפדים יש מרחב מספק לדמיין את האויב הסמוי שמאיים על ערכי החברה ושאי אפשר לזהותו ולהישמר ממנו. בקולנוע האימה הגרמני של שנות ה-30 היו הערפדים מטאפורה ליהודים: יצורים עתיקים בעלי שיער שחור, עור בהיר, אף ארוך, גב כפוף וגפיים חמדניות, שפועלים בעלטה כדי למצוץ את דמה של האומה הארית ולהשחית את נשותיה. מאוחר יותר שימשו הערפדים להפגנת האיום של הומוסקסואליות, משום שמציצת הדם היא ביטוי של מיניות לא־נורמטיבית, ששימשה גם את האמונה שהומוסקסואלים מדיחים גברים צעירים באמצעות האקט המיני. בתקופה הנוכחית ערפדים משמשים על פי רוב כמטאפורה לקיום יחסי מין לפני הנישואים; החדירה אל הצוואר החשוף והבתולי ודימומו מאפשר לתרבות האמריקאית לדון במתח שבין פריצוּת ארוטית לבין סגפנות מינית, ולהעביר מסר פוריטני באמצעות הצגה של פיתוי ערפדי־גברי אל מול נשים צעירות.

מה התפקיד שמטילה עליהם טוכטרמן בישראל, ובעברית? “דם כחול” מתאר את קורותיהם של שני שותפים צעירים בדירה תל־אביבית, חן ועומרי. חן גילתה שבן־זוגה, שהוא גם הבוס שלה, בוגד בה, ואיבדה באחת את אהובה ואת פרנסתה, ולפיכך היא מבלה את ימיה במלנכוליה קהת חושים; עומרי הוא הומו צעיר, שמחפש אהבה ובינתיים עובד במשלוחי פיצות. אלו דמויות שגרתיות לחלוטין, שמתארחות תדיר בתרבות הישראלית הפופולרית. אולם ביקור של עומרי בסוכנות סודית בשם “דם כחול” מותיר בו רושם בל יימחה. העסקה שמציעה הסוכנות היא פשוטה: הלקוח יזין בדמו ערפד או ערפדה ויקבל בתמורה סקס שלא מהעולם הזה. שני המעשים הללו - חדירה מינית ויניקת הדם מהצוואר - מתרחשים במקביל.

עומרי מציע לחן לחלוק בסודו ולהתנחם בחוויה החוץ־גופית הזאת, והיא נעתרת להזמנה. פגישתה עם אילן, הערפד הסקסי, מותירה אותה נדהמת ומסופקת, וכשהיא מבקשת לשוב ולהשתמש בשירותיו, היא מגלה שהוא נעלם. הערפד החלופי אינו עונה לציפיותיה, ולכן היא יוצאת - ועומרי האומלל נגרר אחריה באי רצון - לחיפוש נואש ומסוכן אחרי אילן, משום ש”לא ייתכן שסיפור האגדה שלה יתנהג כמו עוד זכר שלא בנוי לקשר”.
“דם כחול” הוא רומן שעוסק בגבריות ישראלית וליתר דיוק בפנטסיה של הגבר המושלם. חן, גיבורת הרומן, חיה עם שותף הומו ‏(שאותו היא מפתה באחת הסצנות‏), ועם זיכרונות מגבר בוגדני מֵעֲבָרָהּ. היא נמצאת במרחב נטול גברים שיכולים לספק אותה מבחינה רגשית ומינית; כשהיא יוצאת לחפש אחר הערפד, היא מחפשת אחר הגבר המושלם, זה שמביט לעמקי נשמתה ומבין אותה, ואף גורם לה לפיק ברכיים וחולשה בזמן שהם מקיימים יחסי מין נפלאים. דבר לא יעמוד בדרכה: לא ערפדים חרדים ממשמרות הצניעות של הערפדים, שמוחים על החלק המיני של העסקה; לא טקסי המרה שמתרחשים בבית הקברות של בני ברק, וגם לא מי שמבקש להפוך את עצמו לערפד המושלם ואינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו.

גברים יכולים להטעות: הם יכולים להיראות נורמלים, ואפילו נחשקים, בעבור הרווקה התל־אביבית הבנויה לקשר, אבל אז מתברר שהם מניאקים או הומואים. בעולם של “דם כחול”, ואולי גם ברחובות תל אביב באופן כללי, אין אפשרות אחרת. הערפד הוא גבר מסוג אחר, גבר נחשק מהאגדות, שלהבדיל מגברים ישראלים טיפוסיים מבין נשים ויודע היטב איך לספק אותן. הוא אינו הצבר האגרסיבי, המיוזע והאינפנטילי, אלא דמות שהגיעה ממקום אחר, וליתר דיוק מטרנסילבניה, כלומר מהאתר הספרותי המיתולוגי של דרקולה. הרומן מצייר מסע חניכה, ועל אף שהוא בנוי כדרמה של פשע, ריגול ובלשות, יש בו יסודות רומנטיים מובהקים: הוא מבקש להחליף את הגבר המצוי בגבר שנמצא רק בספרות ובאגדות. בסופו מתברר לגיבורה שזו משימה בלתי אפשרית; כדי למצוא את הגבר המתאים, היא עצמה צריכה לחצות את הקווים שבין מציאות לבדיון.

הסיפור הסימפטי הזה מעוצב באופן בלתי אחיד; הפתיחה שלו משעשעת וסקסית להפליא ‏(ואין דבר מרענן מזה לקוראי הספרות העברית, שסקס־אפיל הוא ממנה והלאה‏), והסיום שלו מותח וקצבי. אבל במרכזו הסיפור דועך אל סצנות שחוקות וממושכות מדי, שמשחזרות את הקלישאות של חיי שותפים צעירים בדירות שכורות בתל אביב. על אף נפילת המתח באמצעו יש ברומן חן בלתי־אמצעי. ובכל זאת הוא משאיר תחושה של רעב.
באמצעות סיפורי ערפדים אפשר לחדור לעומקם של כוחות שמפעילים את התרבות הישראלית או שמאיימים עליה; למרבה מזלם, יש לערפדים עבריים עם מה לעבוד כאן. הרומן אמנם כולל רמיזות שנוגעות לחוכמה ולמתינות של היהודי הנודד, או לאלימות של ההקצנה הדתית בישראל, אולם אלו נעלמות בתוך תבנית רומנטית גנרית יותר. טוכטרמן מצוידת ביכולת לנעוץ שיניים עמוק יותר בחרדות המקומיות, וגם להישאר מפתה וסקסית. “דם כחול” הוא ספרה הראשון, וכמו כל ערפד מתחיל הוא מקיז מעט דם פה ושם; המשימה שניצבת מול הספר הבא בסדרה היא לאתר ללא היסוס את עורק הצוואר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות