טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רק ילדים": חייתי למען האהבה

ספרה האוטוביוגרפי של פטי סמית שובר את הלב, כי הוא לא רק מגולל סיפור על אהבה ואובדן, אלא משחזר התמסרות מוחלטת לאמנות

תגובות

רק ילדים

פטי סמית. תירגמה מאנגלית: אורטל אריכה. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 317 עמ', 94 שקלים

מה שובר את הלב בספר הזה? מה בו מרחיב את הלב עד להתפקע? הוא מגולל סיפור של אהבה ואובדן, נכון, ושל חברות נפש הנקטעת באבה, אבל באלה אין די, לא תמיד. הוא משחזר התמסרות מוחלטת לאמנות, רומנטית ונטולת שמץ ציניות, שנדמה כי כבר אין למצוא כמותה, אבל גם באבל על הלך רוח אבוד זה אין די. יש בו דיווח מכלי ראשון על תקופה מופלאה באמנות הניו-יורקית, על תהפוכות מוסיקליות וחברתיות ומיניות ועל מחירן בנפש ובדם. גם באלה אין די. אפשר אפוא שהדבר ששובר את הלב בספר הזה, "רק ילדים", הוא התום המהבהב בתוכו, תום שאין בו תמימות, תום שיכול לאובדן ולשבר ולאירוניה ולטרגדיה ולספקנות, התום של פטי סמית.

בחזית הכריכה מצוטט השחקן ג'וני דפ, שמגדיר את הספר כ"יצירת מופת פואטית". אפשר להבין את המו"ל הישראלי שבחר לשווק כך את סמית (בארצות הברית הסתפקו במדבקה המכריזה על זכייתה בפרס הספרים הלאומי), אבל אולי כדאי להבהיר משהו בהקשר זה. מי שמכיר את המוסיקה של הזמרת המופלאה הזאת יודע שגם אלבומיה הגדולים ביותר אינם שלמים, אינם יצירות מופת במובן המקובל של המלה. הם רוטטים בחוסר שלמות, בכנות ובחספוס ובעוצמה גולמית, בהתלהבות העולה לעתים על גדותיה. סמית, גם כסופרת, אינה מופת של טכניקה פואטית, אלא של יושר ותשוקה ואמונה בכוח האמנות למרק את הקיום מן הרבב, מרובדיו הגסים, שגם אליהם היא מישירה מבט אמיץ ומפוכח.

סמית היא מן האמנים המאמינים הגדולים, מאלה שאמונתם דוחקת בהם לקום ולעשות מעשה - אם לא לחולל נסים, לפחות לרפא פצעים. לא בכדי היא כונתה באמצע שנות ה-70 "הכוהנת הגדולה של הפאנק". בסמטאות האחוריות של ניו יורק, המתקשה עדיין להתאושש מקריסת דור הביט וכוח הפרח של העשורים הקודמים, היא אימצה את השמלה השחורה של ז'אן מורו, את השירה של ארתור רמבו ואת הצרחה בשלושה אקורדים של הטרום-הפאנק, וביקשה לחולל מהפכה רוחנית במוסיקה האמריקאית; רוחנית, משמע דתית, בדרכה. כך נחתמת הפסקה הפותחת את "רק ילדים": "במוקדם או המאוחר תימצא אמת ביצירתו... לא לאדם לשפוט אותה. כיוון שאמנות שרה בשבחו של האל, ואחרי הכל שייכת לו".

האמת המדוברת תימצא ביצירתו של רוברט מייפלתורפ, אשר לו מוקדש ספרה. "רק ילדים" אינו אוטוביוגרפיה של סמית, אלא סיפור החברות, האהבה והחניכה לאמנות שלו ושלה. יחד הם שוטטו חסרי כל ברחובות, ניזונים ממוסיקה, מספרות, מכתבים אזוטריים ובעיקר מאמנות פלסטית. שניהם ביקשו קודם כל לצייר; נדמה כי כמעט במקרה סמית היתה למשוררת ואחר כך למוסיקאית, ומייפלתורפ לצלם - מהפכן בכל הנוגע לעידון ובוטות של מיניות הומוסקסואלית וסאדו-מזוכיסטית. לפני כן הם היו ילדים: בתום חשב מייפלתורפ שיוכל להסתיר את נטייתו המינית או לגבור עליה. בתום חשבה סמית שאורח החיים שלו, שכלל שימוש אינטנסיבי בסמים, עבודה בזנות ומשיכה לפרסום ולזוהר, לא ירחיק אותם זה מזה.

בסיכומו של דבר הם התרחקו, אבל גסיסתו של מייפלתורפ מאיידס שבה וקירבה ביניהם. ב-1975, בשלהי סיפור האהבה האינטימי ביניהם, הוא צילם את העטיפה המפורסמת של "סוסים", אלבום הבכורה שלה. ב-1989, בחודשי חייו האחרונים, צילם את עטיפת "לאנשים יש כוח", האלבום שהחזיר אותה לבמה. מעט אחר כך, בבוקר מותו, סמית הקשיבה לאריה מתוך "טוסקה" של פוצ'יני, האומרת "חייתי למען האהבה, חייתי למען האמנות". "עצמתי את עיני ושילבתי ידיים", היא כותבת על הרגע הזה, "ההשגחה העליונה קבעה כיצד אפרד ממנו".

פטי סמית. מעדיפה אמנים ששינו את תקופתם
רקס

שנים לפני כן, כשהסתובבו לבושי בלואים ועטויי תכשיטים אוריינטליים בכיכר ואשינגטון בניו יורק, שהיתה אז אבן שואבת למהפכנים, לסטלנים, ליוצרים בכוח או בפועל ולסקרנים, ביקשה תיירת מבעלה לצלם את השניים, שכן נראו לה כזוג אמנים. "'נו באמת', הוא משך בכתפיו, ‘הם רק ילדים'". סמית אולי נעלבה, אבל לא פסלה את דבריו. היא גאה במי שהיתה, במי שהיה מייפלתורפ. היא אינה מתכחשת לבתוליות שבכמיהתם הרומנטית לגאולה באמנות, שבשאיפתם להלך בעולם כמלאכים וככוכבי קולנוע גם יחד. להיפך. מוזר לעתים לגלות עד כמה צמד אמנים זה - שערורייתי, חד כתער, אלים ומעודן - מצטייר בספרה בתמימותו הגדולה, אבל סוד כוחה של סמית הוא בכפל המבט שלה: אבחנות חדות כתער על תרבות ואמנות וכוח ומערכי נפש מכאן, וסקרנות רעננה ומלאה אמונה באמנות ובאדם מכאן.

כך, למשל, בפיכחון מעורר השתאות וגם בתחושת שליחות, היא מתארת את התרשמותה מג'ים מוריסון בהופעה של "הדלתות": "עקבתי אחר כל תנועה שלו במצב של תודעת-על... חשתי כלפיו קרבה ובוז כאחד. יכולתי להרגיש בחוסר הביטחון שלו, כמו גם בביטחון העילאי. הוא שידר תערובת של יופי ותיעוב עצמי וכאב רוחני". באותה הופעה, סמית מודה, היא גם חשה לראשונה שהיא יכולה לעמוד שם במקומו, להצית אש חדשה באמנות הרוקנרול.

מוריסון אינו הכוכב היחיד הזוכה למבטה הקרוב של סמית. מעט מדי היא מספרת בספר על התפתחותה שלה כמוסיקאית, אבל לחובבי ההיסטוריה של התרבות "רק ילדים" הוא אוצר קטן. סמית ישבה על הרצפה במלון צ'לסי כשכריס כריסטופרסון שר לג'ניס ג'ופלין המדוכאת על בובי מקגי. כשנפגשו במקרה על המדרגות האחוריות במסיבה נוצצת ג'ימי הנדריקס התוודה באוזניה על ביישנותו בחברת זרים וסיפר לה על חזונו האמנותי הקוסמי. אלן גינזברג הזמין אותה לכריך, כי טעה וחשב אותה לנער יפה. סם שפרד היה מאהבה. ויליאם בורוז, לו ריד, גרייס סלייק, גרגורי קורסו - כולם היו שם, בחוג הניו-יורקי של מלון צ'לסי ותיאטרון לה מאמא ומועדון סי-בי-ג'י-בי. והם נחשבו אז יוצרים, לא ידוענים - כפי שסמית, אלמונית בעצמה באותה תקופה, מאבחנת בגעגוע.

וכמובן, היה שם גם אנדי וורהול. אם מבקשים ללמוד עוד משהו על שליחות ותשוקה, ועל שני הנתיבים שבהם ילדים עשויים ללכת בדרכם להיות לאמנים, אפשר להתבונן ביחסם של סמית ומייפלתורפ לוורהול. מייפלתורפ, הכמה להכרה ולפרסום, השתמש במלוא קסמיו האישיים ובחנופה לא מועטה כדי להתקרב לחוגו של וורהול. סמית היתה מסויגת מהגורו הניו-יורקי: "עבודתו שיקפה בעיני תרבות שרציתי להימנע ממנה... העדפתי אמנים ששינו את תקופתם, לא שיקפו אותה". באותו הקשר כתבה על חברה השאפתן, "הוא רצה למכור את נפשו. אני רציתי להציל את נפשו".

אבל מהם המפגשים עם וורהול לעומת התמונה הבלתי נשכחת ממש, ובה חבורת נרקומנים נפרדים בנפנוף מטפחת מסמית ומייפלתורפ בפתחו של מלון זול, מברכים את השניים הנמלטים בעור שיניהם משם ומגורל נורא, האורב גם להם? מהן האנקדוטות ההיסטוריות מחוגי האוונגרד האמריקאי לעומת יום הבילוי של השניים לבדם בלונה פארק הנטוש כמעט של קוני איילנד, בילוי שהונצח בתמונה הנהדרת שעל כריכת הספר? ומהם רסיסי הרכילות והזוהר והזוהמה לעומת כל אותם תצלומים הפזורים לאורך הספר ומנציחים שני נערים מאוהבים, מבולבלים, רעבים ללחם ולאמנות ולחיים, בעלי סטייל טבעי מופלא - רגע לפני שהם עומדים לשנות את העולם, לזכות בתהילה ולהיפרד לנצח.

לבו של "רק ילדים" הוא מפגש בין נשמות תאומות, מפגש שתכליתו מעשים מופלאים וסופו כאב גדול. לאט לאט מתברר כי אלה אינם סותרים זה את זה, אינם מבטלים זה את זה. בכך הספר מלמד משהו על מהותן של האמנות, של הידידות, של האהבה, של הטרגדיה האצורה בהן, של קרבת המוות, של מסירות הנפש ושל אחוות הנפש, של האמונה. סמית עושה כל זאת ברגישות ובאהבה ובתום ושוברת את הלב לרסיסים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות