טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מדינה אחת, שתי מדינות": איך היונה נהפכה לנץ

בספרו החדש מבקש ההיסטוריון בני מוריס להוכיח שהמוסלמים לעולם לא ישלימו עם קיום מדינה יהודית בארץ ישראל. לצורך כך הוא מסתמך על הצהרות הפלסטינים ומתעלם ממעשיהם. הוא גם עוצם עין ממעשי התנועה הציונית ומדינת ישראל

תגובות

מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין

בני מוריס. תירגמו מאנגלית: יעקב שרת ויורם שרת. הוצאת עם עובד, 167 עמ', 89 שקלים

"מדינה אחת, שתי מדינות" הוא ספר מסוכן.

לא מפני שהוא מביא עובדות חדשות. להיפך, הספר מחמם מחדש את כל הטענות הישנות והעבשות של הימין הציוני מימים ימימה, ומגיש אותן כתבשיל מקורי. זהו ספר מסוכן בגלל זהות המחבר.

לא מכבר פורסם מחקר המראה שאם יש לאדם דעה קבועה, שום טענה מפי יריב לא תערער אותה, אלא להפך - תחזק אותה. האיש גם לא ישתכנע במהלך ויכוח עם יריב. להפך, ככל שהיריב יביא טענות טובות יותר, האיש יתבצר בדעתו שלו. אבל כאשר בא אדם ממחנהו של האיש ומשמיע טענות חדשות, יש סיכוי שהאיש ישתכנע. הספר הזה עלול לערער את ביטחונם של שוחרי-שלום.

בני מוריס היה ידוע במשך שנים רבות כאחד מ"ההיסטוריונים החדשים". הוא שחט את הפרות הקדושות ביותר של התעמולה הציונית. ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" (עם עובד, 1988) היה מחקר מבוסס למופת, שהוכיח כי הפליטים - בניגוד לתעמולה הרשמית - הוכרחו לברוח, הן בעקבות אירועי המלחמה והן בגלל החלטת דוד בן גוריון לגרשם. זה היה בימים שהשמאל היה באופנה, ובני מוריס נהפך לגיבור השמאל העולמי.

אבל הרוחות השתנו, ואיתן הסתובבו גם השבשבות. מאחורי היונה מתגלה נץ טורף. ההיסטוריון של הנכבה מצטער עכשיו על כך שבן גוריון לא השלים ב-1948 את הגירוש עד תום. ספרו החדש דומה לסימפוניה בנויה היטב. הוא מתחיל בקול נמוך ומנתח את שתי האפשרויות: מדינה אחת ושתי מדינות. הדברים נשמעים הגיוניים ושפויים. ואז, פתאום, המוסיקה עולה לקרשצ'נדו - להתפרצות מדהימה של שנאה לערבים ולכלל המוסלמים, הנמשכת עד העמוד האחרון.

print-image-1.1848243-1
תומר אפלבאום

מוריס מגלה שהמוסלמים רוצים להשמיד אותנו. יותר מזה: שהם רצו להשמיד אותנו מאז ומעולם. זה פשוט טבוע בדם שלהם. אין מה לעשות. לעולם לא ישלימו עם קיומנו ועם קיום מדינתנו. כל מה שהם אומרים לנו זה שקר. תוך כדי כך חוזר מוריס, בזו אחר זו, על כל הטענות החבוטות של תעמלני הימין הציוני ב-131 השנים האחרונות.

הטכניקה של מוריס פשוטה. הוא מסתמך על הצהרות הפלסטינים ומתעלם ממעשיהם של הפלסטינים. גרוע מזה: הוא סורק כל מסמך פלסטיני שאי פעם נכתב כדי למצוא בו תימוכין למזימות הזדון הפלסטיניות - ומתעלם כמעט לחלוטין ממעשי התנועה הציונית ומדינת ישראל.

למשל: הכרת יאסר ערפאת במדינת ישראל בספטמבר 1993 היתה, לטענת מוריס, שקרית. ולראיה - באיזשהו נאום בדרום אפריקה אמר ערפאת דברים אחרים. כאשר ויתר ערפאת באוסלו על 78% של פלסטין ההיסטורית, הוא לא התכוון לזה באמת. עובדה - איזשהו עסקן של אש"ף אמר משהו אחר.

מה שאומרים מול מה שעושים

האמת היא, שלכל אורך הסכסוך ההיסטורי היה הצד הציוני-הישראלי הגורם הפעיל, ואילו הצד הערבי-פלסטיני היה הגורם המגיב. לכן, אם מוציאים את כל המעשים שלנו מהתמונה ומראים רק את מעשי הצד הפלסטיני - נוצר סילוף היסטורי.

מעניין להשוות את ספרו של מוריס למאמרו המפורסם של זאב ז'בוטינסקי, "קיר הברזל", שנכתב לפני כ-85 שנה. דווקא המנהיג הימני קבע אז שיחס הפלסטינים למפעל הציוני הגיוני לגמרי, ושכל עם אחר היה מגיב בדיוק באותה הצורה. מוריס אומר את ההפך: האופי הרצחני של האיסלאם הוא שגורם לערבים להתנגד לציונות. עובדה: היהודים בארצות האיסלאם "דוכאו, נרדפו, גורשו ומדי פעם גם נטבחו", מאז ומעולם.

עובדה? ההיפך הגמור הוא הנכון. במאות השנים שבהם הנוצרים באירופה רצחו, עינו, עשקו וגירשו את היהודים, בשנות האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה, נהנו היהודים בעולם המוסלמי מחיים הרבה יותר טובים. אמנם בארצות המוסלמיות שילמו היהודים והנוצרים מס מיוחד, אך תמורתו היו משוחררים משירות צבאי. לא במקרה התיישבו כמעט כל מגורשי ספרד בארצות שהיו תחת שלטון מוסלמי, ממרוקו ומצרים ועד יוון ובולגריה. שם פרחה התרבות היהודית הספרדית במשך מאות שנים. לפני כן פרחה היהדות בספרד המוסלמית כפי שלא פרחה מעולם.

ואשר לטענות שהמוסלמים כפו את דתם על הלא-מוסלמים "בכפייה, הגליה וטבח" - איך מסביר מוריס את העובדה שסרביה, בולגריה ויוון נשארו ארצות נוצריות אדוקות במאות שנות השלטון העותמאני המוסלמי?

במוקד הטיעון של מוריס עומדת הטענה שהפלסטינים דוגלים ב"תורת השלבים". הם כאילו מסתפקים במועט - 22% של פלסטין בסך הכל - אבל כוונתם ה"אמיתית" היא לחסל את ישראל שלבים-שלבים. לכך הוא מביא ציטוטים לרוב. מכיוון שאין למוריס מושג בפוליטיקה, הוא אינו מבין איך עובדת השיטה הפוליטית: כשאתה עושה מעשה מתון, כדאי לך להשמיע נאום לוחמני, כדי לפייס את הקיצונים. זהו אל"ף-בי"ת פוליטי בכל הארצות, ובכללן ישראל. הנהגת אש"ף ("ערפאת וחבורתו" בפי מוריס, עמ' 88) נקטה שיטה זו תמיד. לכן, כאשר מצטטים את הנאומים ומתעלמים מהמעשים, נוצרת תמונה הפוכה מהאמת.

אין צורך להיות פרופסור להיסטוריה כדי לדעת שאת "תורת השלבים" לא המציאו הערבים, אלא דווקא הציונים. כאשר בן גוריון הסכים ב-1937 לתוכנית החלוקה של ועדת פיל, הוא הסביר לז'בוטינסקי שהמדינה היהודית הקטנה תהיה כמו פיימונט. פיימונט היא המדינה האיטלקית הקטנה, שמאבקה למען איחוד איטליה הוליד את איטליה של היום. באותה עת כתב בן גוריון לבנו את המכתב המפורסם, שבו הסביר שהמדינה היהודית הקטנה המוצעת תשמש בסיס לכיבוש ארץ ישראל כולה. יום אחרי החלטת החלוקה של האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, הסביר בן גוריון שהעם היהודי מקים את מדינת ישראל ב"חלק ממולדתו העתידה". בסוף 1948 הציע בן גוריון לכבוש גם את הגדה המערבית, אך הממשלה דחתה את ההצעה. התנועה הציונית היתה תמיד מוכנה לקבל בכל שלב את מה שניתן, ולהמשיך במאבק כדי להשיג יותר בשלב הבא - זוהי "תורת השלבים" במיטבה.

שאלה מעניינת: אם ערפאת היה כל כך שקרן ורמאי, מדוע לא הסכים ב-2000, בקמפ דיוויד, לקבל את כל ההצעות של אהוד ברק, לפי אותו ההיגיון הציוני? הרי יכול היה להקים את מדינתו הקטנה ולהפוך אותה בסיס להמשך המאבק בישראל. השאלה כל כך מזדקרת לעין, שגם מוריס לא יכול להתחמק ממנה. הוא כותב בפשטות: "אין בפי תשובה משכנעת".

דברים שלא סיפרתי

כדי להגיע למסקנה שהערבים אשמים בכל, נוקט מוריס שיטה פשוטה: הסתרה. הוא כמעט שאינו מזייף עובדות - הוא פשוט מתעלם ממה שלא נוח לו. כך הוא מעלים שלפני פרעות 1929 היתה פרובוקציה מכוונת של אנשי בית"ר ליד הכותל המערבי (היא לא מצדיקה, כמובן, את מה שקרה, אך היא חלק מהתמונה). מוריס מזכיר את טבח שיירת הרופאים באפריל 1948 - אך מעלים ששלושה ימים לפני כן אירע הטבח הנורא בדיר יאסין. הוא מציין שכל הצעות השלום הפלסטיניות דורשות פתרון לבעיית הפליטים - אך מעלים את העובדה שמאז הסכם אוסלו מדובר תמיד בפתרון "מוסכם" - כלומר פתרון סמלי, שמדינת ישראל תסכים לו. הוא מדבר על אמנת חמאס, השוללת את קיום המדינה, אך מסתיר שחמאס הצהיר רשמית שהוא יקבל כל פתרון שיושג במשא ומתן ושיאשר הציבור הפלסטיני במשאל עם.

את יוזמת השלום ההיסטורית של הליגה הערבית מעלים מוריס בכלל. אין. יוק.

אילו היה היסטוריון ערבי פועל לפי שיטת מוריס, והיה אוסף אחד לאחד את כל הציטוטים הציוניים על הצורך בגירוש הפלסטינים והשתלטות על ארץ ישראל השלמה, מימי הרצל ועד הספר "תורת המלך" של הרבנים, היו חושכות עיני הקוראים.

יש מקומות שבהם מוריס פשוט מעוות את האמת. הוא טוען ששמו המלא של אש"ף הוא "הארגון לשחרור פלסטין" - בעוד שהשם האמיתי הוא "ארגון השחרור הפלסטיני". היסטוריון רציני אמור לדעת את השוני במשמעות. כך גם בנוגע לשם פת"ח - בערבית: "חרכת אל-תחריר אל-וטני אל-פלסטיני". מוריס מתרגם: "התנועה הלאומית לשחרור המולדת הפלסטינית" והתרגום הנכון הוא "תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית". אך ייתכן שמוריס פשוט אינו יודע ערבית.

הוא טוען שצלאח חלף היה "סגנו" של ערפאת - דבר שלא היה ולא נברא. ערפאת מעולם לא הסכים שיהיה לו סגן. מוריס מצטט את הקריאה "בדם ואש נפדה את פלסטין" - קריאה שאינה קיימת בערבית, אלא דווקא בעברית ("בדם ואש יהודה נפלה / בדם ואש יהודה תקום!"). הקריאה הערבית המקובלת היא "ברוח ובדם נפדה את פלסטין". כלומר: בנפש ובגוף. ייתכן שמוריס אינו חובב כדורגל, ולכן לא שמע את הקריאה החוזרת "מוות לערבים!"

סילוף אחר נוגע להסכם אוסלו. מוריס מתלונן על "אי-מימושם העקבי" של סעיפיו על ידי הפלסטינים. זוהי ממש הפיכת היוצרות: ממשלת ישראל לא מימשה מעולם את התחייבותה לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין עזה לבין הגדה. היא לא כיבדה את אחדות הגדה והרצועה. היא לא מימשה את הנסיגה משטח סי ולא פתחה במשא ומתן על "מעמד הקבע", שהיה אמור להסתיים ב-1999, ועוד ועוד.

מוריס מתלונן על כך שבמגילת העצמאות הפלסטינית אין זכר לגבולות המדינה הפלסטינית העתידה, ושאין בה גם זכר ליהודים. זה שיא החוצפה. את המגילה הפלסטינית כתב המשורר מחמוד דרוויש, שהעתיק כמעט במדויק את מגילת העצמאות שלנו - שבה אין זכר לגבולות ואין זכר לפלסטינים.

על מידת הדיוק של מוריס אני יכול להעיד גם מניסיוני האישי. הוא אינו יכול להתעלם מיוזמת השלום הפלסטינית, שהתחילה ב-1974 בפגישותי עם סעיד חמאמי, ושנמשכה בפגישות שלי ושל חברי עם עיסאם סרטאווי. מה עושה מוריס? הוא מזכיר את הפגישות של חמאמי וסרטאווי עם "אנשי שמאל ישראלים" (עמ' 90), אך טוען שזאת היתה יוזמה פרטית של השניים, וששניהם רצו לחזור לגבולות 1947. זהו עיוות כפול. עוד בפגישתי הראשונה עם חמאמי הוא הדגיש שהוא פועל בשליחות יאסר ערפאת, וכך הודעתי ליצחק רבין כשדיווחתי לו על הפגישה. לא חמאמי ולא סרטאווי לא דיברו בנוכחותי מעולם על גבולות 1947, גם לא ערפאת, שאתו נפגשתי בקביעות מאז 1982.

גם אין אמת בטענת מוריס ש"תוכנית אלון" נועדה להחזיר את הגדה לשלטון ירדן. כאשר תקפתי את התוכנית מעל בימת הכנסת, הריץ לי יגאל אלון פתק: "אני רוצה במדינה פלסטינית בדיוק כמוך. אז למה אני פחות יונה ממך?" רשמית השאיר אלון את השאלה פתוחה ולא הכריע בין מדינה פלסטינית לבין החזרת הגדה לירדן.

סביר להניח

כשאין למוריס ראיות, הוא נעזר במלים שימושיות. הספר מלא בביטויים כמו "כפי שניתן להתרשם", זה "עורר רושם", "יש מקום להניח", "במשתמע", "לפי הבנתי", "פירוש תבונתי יותר", או "סביר להניח". כך לא כותב היסטוריון רציני.

לפי מוריס, הפלסטינים תקפו את היהודים מאז עליית הביל"ויים ועד ימינו, ללא כל סיבה מלבד "המנטליות הערבית", קלישאה גזענית מוכרת. היסטוריון פלסטיני יכול לענות שהפלסטינים הגיבו על העלייה ההמונית לארץ שבה ישבו הערבים לפחות 1,300 שנים, על גירוש הפלאחים מהאדמות שעיבדו מדורי-דורות ("גאולת האדמה"), על גירוש הערבים מהכלכלה ("עבודה עברית") ועוד. את ההתנחלויות מזכיר מוריס רק בדרך אגב, "התנחלויות וכיוצא באלה" (עמ' 121).

אין לדרוש מבני מוריס שיקבל את הטיעונים הערביים - אך מי שרוצה לכתוב את ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך אינו יכול להתעלם מהם. מי שעושה כך הופך מהיסטוריון לתעמלן. התמונה הכללית שמצייר מוריס היא של עם פלסטיני אימתני, הקם עלינו לכלותנו, מול מדינה יהודית חסרת מגן ואומללה. "דבר לא השתנה מאז 1937, הוא כותב. המופתי וערפאת הם אותו הדבר, מלבד לבושו ה"מגוחך" של ערפאת. אבו-מאזן הוא בעיניו, כמובן, "אי-רלוונטי".

אם "שום דבר לא השתנה מאז 1937" - כי אז ישראל אינה מעצמה אזורית, אין לה יכולת גרעינית (לפי מקורות זרים), ולא ירחק היום שבו הפלסטינים יזרקו אותנו לים. אם יתגשם, חלילה, רעיון "שתי מדינות לשני עמים", תשמיד המדינה הפלסטינית האדירה את המדינה היהודית העלובה, ורק "התערבות מערבית, או חשש מפניה, יבלמו השמדה המונית כזאת".

אז מה הפתרון? מדינה אחת? הערבים יהפכו בה לרוב וידכאו את המיעוט היהודי. שתי מדינות? המדינה הערבית תשמיד את המדינה היהודית. המסקנה ההגיונית היא שאין פתרון - וזוהי אכן סיסמת הדגל של הימין הציוני בימינו.

אבל מוריס לא מרגיש בנוח עם מסקנה זו. לכן, כאילו ברגע האחרון, הוא מדביק לספר, ממש בשני העמודים האחרונים, פתרון הזוי: שהגדה המערבית תצורף לירדן באיזושהי פדרציה, וכך ניפטר מכל העניין. "האופציה הירדנית" הנשכחת, שהומצאה אך ורק כדי לקבור את הבעיה הפלסטינית, חוזרת בדלת האחורית.

אילו בילה מוריס - ולו שבוע אחד - בירדן, היה יודע שזה פתרון מגוחך. יש ישות ירדנית, והיא לא חולמת להתאחד עם הפלסטינים. למעשה, אין רעיון המטיל על הירדנים אימה גדולה יותר. בוטרוס בוטרוס ראלי, המצרי הקופטי שהיה שר החוץ בפועל של מצרים ואחר כך מזכיר האו"ם, אמר לי פעם: "המומחים הישראלים לעניינים ערביים הם הטובים בעולם. הם קראו את כל הספרים, המאמרים והנאומים. הם יודעים את הכל - ולא מבינים כלום".

One State, Two States \ Benny Morris



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות