קין
ז’וזה סאראמאגו. תירגמה מפורטוגזית: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה. 140 עמ’, 86 שקלים

כשנשאל פעם ז’וזה סאראמאגו, קומוניסט מוצהר ואתאיסט אדוק, אם אינו מפחד מהגיהנום, השיב כי “שום דבר ממה שהנוצרים המציאו לא יכול להיות גרוע יותר מהחיים עלי אדמות”. חוץ מזה, הוסיף בראיון אחר, “אילו אלוהים היה קיים, למאמינים נוצרים רבים היתה מזומנת הפתעה לא כל כך נעימה, כי הוא היה צריך להיות משהו נורא”.

הברוגז עם הכס הקדוש התמסד לפני 20 שנים כשהסופר הפך לגרסה הקתולית של סלמן רושדי, אחרי שחיבר על הצלוב ביוגרפיה שטופת יצרים ‏(“הבשורה על פי ישו”‏), שהשלימה חללים בברית החדשה: החל בביתוק בתוליה של האם הקדושה שהרתה את בנה בכורה כדרכן של כל בנות חוה, וכלה בתיאור יחסיו של הנבחר עם מרים המגדלית, אותה זונה מופקרת, שבחיקה איבד את בתוליו במלאת לו ח”י שנים.

בניגוד לאתאיסטים רבים המקבלים רגליים קרות מול שערי שמים ‏(“למקרה שיש בזה משהו”, כמו שאמר סבי כשהחל לפקוד בתי כנסת בערוב ימיו‏), נשאר חתן הנובל עקבי באי אמונתו עד מותו ביוני 2010. חודשיים לפני כן פירסם את “קין”, ששידרג את מטרת החיסול לאלוהים בכבודו ובעצמו, עם כתב אישום המפרט את מעלליו ועוולותיו בברית הישנה, אף ש”די בילד אחד בלבד מאלה שהפכו לגחלים בסדום כדי להרשיע אותו בלי רחמים”. באירועים שהטרימו את השקת הספר הכתיר הסופר את התנ”ך כ”ספר הדרכה לערכי מוסר נלוזים”, שכולו “סדרה של מעשים אכזריים מהגרועים ביותר של הטבע האנושי”. עוד הוסיף כי אינו חושב שספרו יעורר בעיות לקתולים, אך אולי יפגע ביהודים, “אבל זה לא ממש אכפת לי”.

שלוחו של הסופר במלחמתו נגד ריבון העולמים הוא לא אחר מקין, בכורם של אדם וחוה, שהיה לרוצח הראשון בתולדות האדם. בפרשנות היהודית לדורותיה, כמו רש”י למשל, ראו בקין את גילומו של הרוע האנושי: שופך דמים שהתקומם כלפי בוראו וסירב להכיר בחטאו. בספר הנוכחי הופך סאראמאגו את היוצרות: הוא מציג את קין בתפקיד הקורבן ואת אלוהים בתפקיד הנאשם, שהרי “אם הוא באמת, לפי מה שאומרים, יודע הכל ויכול הכל”, אזי היה באפשרותו לעצור את קין כבר בשלב הרעיון. באופן מפתיע למדי מקבל עליו אלוהים אחריות חלקית לאשמה, ולפיכך גוזר על קין נדודי נצח, אך גם מבטיחו שיהיה מוגן מכל פגע.

עסקת הטיעון מאפשרת לסאראמאגו לשלח את קין כמין נוסע חסר גבולות בזמן, נע ונד בין אירועי מפתח בסיפור המקראי: כמתבונן חיצוני ולעתים כמשתתף פעיל. המטרה המסומנת כאמור היא הבאשת שמו של אלוהים, שעוד ב”הבשורה על פי ישו” תואר כמניפולטור צמא דם, המפיק הנאה ביזארית מ”טבח החפים מפשע המוקרבים על מזבחותיו”. אימפריאליסט מגלומן בעל הפרעות פסיכוטיות, המנהל את עולמו כמו מאפיונר, ותגובותיו הלא צפויות נעות בין אכזריות לחום, ביטחון עצמי לחרדה, כוח לחולשה, בין נחישות לחרטה. מה שגרם לוודי אלן לומר שאינו אוהב את ספר הספרים, כי גיבורו הראשי אינו אמין.

קין הוא אמנם עד עוין במוצהר, אך דומה שבלי משים וכוונה נהפך כאן אלוהים לסוג של גיבור טראגי, שלמרות מעשיו הנפשעים מצליח לעורר אמפתיה. על פניו הוא בורא כל יכול, לפחות בהגדרתו האפריורית. בתחילה הוא מופיע מלא ביטחון עצמי, אקסהיביציוניסט זחוח ה”מציג את עצמו לראווה לעולם”. ברוח מגלומנית זו הוא בורא אדם בצלמו, מסדר לו בנדיבות בחורה, וכופף למרותו את “כל חיית השדה ואת כל עוף השמים”. אולם מהר מאוד מתחילים נבחריו כפויי הטובה לבגוד בו בסדרתיות: אוכלים מעץ הדעת, בונים מגדלים לשמים, נואפים, רוצחים וכיוצא באלה מעשים טובים, שמדרדרים את אלוהים לדכדוך קליני. “אני מתחרט שעשיתי את האדם”, הוא מסביר את החלטתו לאתחל את עולמו מחדש עם מבול קטלני. מה שנראה על פניו עונש נקמני ולא פרופורציונלי לחומרת העברה, ואולי בשל כך הוא מסתתר בהמשך מאחורי פירוטכניקה של עמודי עשן וכדומה, כאילו “מתבייש בביצועים שלו”.

הכעס מעוור

ההשוואה המתבקשת בין “קין” ל”הבשורה על פי ישו”, ממחישה את האבולוציה העצובה שעבר אחד מגדולי סופריה של המאה ה–20: ממתבונן חד עין, אירוני ובעיקר ספקן, למיסיונר עצבני ונרגן. בפאזה הראשונה של ספרים כמו “דברי ימי מנזר”, “שנת מותו של ריקארדו ריש”, “רפסודת האבן” ו”תולדות המצור על ליסבון”, נבנתה העלילה על פיגום היסטורי קונקרטי, שבחן את מגבלות הידיעה. הלוח וכלי המשחק אמנם השתנו מספר לספר, אבל המסר הפדגוגי נשאר זהה: “גם כשנחשוב שאנו בטוחים במציאות כלשהי, שנפקפק אם מה שרואים ממנה הוא מדויק ונכון, או שזו רק גרסה בין גרסאות, ושמא גרוע מזה, גרסה בלעדית שטוענים כי אין בלתה” ‏(“תולדות המצור על ליסבון”‏). אפילו “הבשורה על פי ישו”, שלא השאיר שבויים בשטח, נכתב מתוך כבוד וצניעות, כי תמיד צריך לזכור ש”אנו, בני האדם, לא תמיד אנחנו רואים אותם דברים באותה צורה, ואגב, הוכח שאין טוב מזה להישרדותו ושפיותו היחסית של המין הזה”.

בניגוד ל”הבשורה” שהיה מקורי, פרוע וחכם, נראה “קין” החד ממדי, המתחכם והלא מעניין, כאילו נכתב כבר מכוח האינרציה, בלי בשורה מקורית משל עצמו. סאראמאגו של “קין” מקריב את כל אונו היצירתי על מזבח משטמתו התמוהה לתנ”ך ואלוהים, וכמו שאמר כבר מארלו, כשסופר הופך למטיף, כותב הרומנים שבו מתייבש. הדבר המעניין הוא שכל הלעג והרפש מעוררים חשד שסראמאגו אולי לא מאמין באלוהים אבל נורא כועס עליו; כמו אחד מגיבוריו של בקט שאמר פעם: “אלוהים־הנבזה הזה לא קיים”. זאת ועוד.

סאראמאגו אף פעם לא היה חובב ציון, ובאחד מביקוריו במקומותינו אף הפליא להשוות בין מחנות הפליטים לאושוויץ, בגלל האסוציאציה המשותפת של גדרות התיל. ב”קין” הוא כבר מוצא את שורש אופיו הקלוקל של העם היהודי בכך “שאלוהים חינך רע את העם הזה כבר בהתחלה”. במקום אחר הוא לועג לצבא יהושע הנסוג ביריחו, “וכמו שקרה תמיד, תבוסה הכי קטנה והיהודים מאבדים את החשק להילחם”.

יש משהו מביך ועצוב בדעיכתם של סופרים גדולים, במיוחד כשהם מודעים לדלדול מעיין יצירתם, כמו סאראמאגו המבקש לכבוש את קוראיו במין סטנדאפ פרוזאי של משחקי מלים; שלא לדבר על ההתעסקות האובססיבית באונו ה”הבלתי נדלה” של קין, שלא ממש מקדם את “העלילה”. קין של סאראמאגו הוא לכאורה בחור תמים הנגרר על כורחו אל משגליו, אבל בפועל הוא מעין פר הרבעה ‏(“המומחה הדגול בתחום הזקפה והפליטות”‏), שמזכיר קצת את אוגוסטינוס הקדוש, שהתפלל לישו שיצילו מהפקרותו המינית, אבל הפציר בו שלא יזדרז. ראשונה הזוכה לשירותיו היא המלכה לילית, שמפיה הוא מפיק “צהלות שכמותן לא נשמעו אי פעם בעבר”. אחר כך, בתיבת נח, הוא מענג את שלוש כלותיו של נח בגופו “הצעיר והמנוסה”, ולבסוף מקנח גם עם אשת הצדיק היחיד בדורו, שהוכיחה “ניסיון אקרובטי”, וגם מפיה הוא מפיק “צעקות בלתי נשלטות”.

סיומו הסופני של הספר ‏(“הסיפור נגמר, לא יהיה עוד מה לספר”‏), תואם את מצב רוחו האפוקליפטי של הסופר הקשיש, רגע לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבורא שכה הרגיזו. מי שבכל זאת דואג לשלומו של אלוהים אחרי כל כך הרבה שנות שתיקה יכול להתנחם בכתובת שראיתי פעם בליברפול, ולפיה “אלוהים קיים ומרגיש בטוב, אבל פשוט עובד עכשיו על פרויקט פחות שאפתני”.

Cain / Jose Saramago