הגבעה
אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג, 430 עמ’, 98 שקלים

לאתוס של “המתנחלים האידיאולוגיים”, המזוהים עם המאחזים המבודדים ביהודה ושומרון, יש סוגה ספרותית מובהקת: המערבון. סיפורם שואב השראה בעיקר מהחלוצים הפוריטנים האמריקאים, שבתודעתם העצמית ההרואית הגשימו צו אלוהי והשליטו על המרחב הפראי והריק ציביליזציה תרבותית ותיאולוגית ‏(אין תמה שעולים מארצות הברית ממלאים תפקיד מהותי בבניין האתוס ההתיישבותי ביהודה ושומרון וגם בנוף האנושי של ההתנחלויות‏). בהשראתם, פרויקטים קולוניאליים־רומנטיים מקבילים, ביניהם החלוציות הציונית, זיהו בסְפר זירה למילוי תשוקות של תיקון אישי וקהילתי, חירות, הגשמה אוטופית והיענות מוסרית לשליחות דתית. בתוך האתוס הזה, ההבחנה בין אויב לידיד היא קשיחה וממוסדת, האמונה ההרמטית בצדקת הדרך היא צו מוסרי בלעדי, ותנועה של היסוס או ספק היא עדות לחולשה או לבגידה.

המאפיינים הללו צוברים בהדרגה משקל מכריע בהגדרה של גבולות השייכות הלאומית ושל תפישת המקום, ואף משמשים מטאפורה לממדים הרגשיים והאינטימיים של הזהות הישראלית. בכל זאת, המוסד התרבותי שנקרא “הספרות הישראלית העכשווית”, נוטה להירתע מהפנים האקטואליות שלו ולטשטש את משמעותו במרחב הציבורי בישראל. הוא משתמש בקיצורי דרך סטריאוטיפיים, שנגזרים מהתודעה הפוליטית והחברתית, כדי לייצג את דמויות “המתנחלים”, להעריך את מניעיהם, להזדהות עמם או לשפוט אותם.

ייצוגי “המתנחלים” מרוכזים בשני קטבים. הספרות שנכתבת על פי רוב בידי סופרים ‏(ובעיקר סופרות‏) מציבור המתנחלים, מציגה אותם באופן דידקטי כדמויות סטנדרטיות ונורמטיביות; הן חרדות, אוהבות ומשתוקקות כשאר הישראלים; אך הן גם מוסריות ואוטונומיות יותר, כלומר מעדיפות את הדברים החשובים בחיים ‏(אמונה, ארץ ישראל, לכידות וערבות קהילתית‏) על פני ההבלים ‏(תאוות הנהנתנות, חתירה לסיפוק מיידי של כסף ומין‏). מן העבר האחר הם מיוצגים כחריגים - אובדים ואבודים, פגועים ותועים, שמוצאים במפעל ההתנחלות פיצוי אידיאולוגי לטראומות רגשיות, ופיצוי זה מסביר את השליטה הכוחנית בסביבתם ואת ההכחשה המוסרית שמניעה אותם.

אלו הן שתי הפנטסיות, או אולי שתי הקריקטורות הצפויות מראש, של “המתנחל” בדימוי הישראלי: בין שליחי המצווה הלאומיים לבין פורעי החוק הלא־רציונלים. בפער שביניהם קיים אזור סְפר ספרותי בלתי מיושב. אסף גברון מבקש להיכנס אליו, וגם להקים בו בית, בספרו החדש “הגבעה”, רומן שנכתב בחלקו, כפי שמצוין על גבי הכריכה, “בבקתה מבודדת בתוך מאחז בשטחים”. הערך של הרומן הוא אנתרופולוגי, מוּנע מתצפית ספרותית, וגם מבידוד רומנטי שם, במרחבי הקדומים. ואין זה מפתיע שדווקא גברון, סופר שמתאפיין בטיפול באקטואליה ישראלית, חודר לתוך הלימבו הספרותי והגיאוגרפי הזה.

מעמדו הספרותי של גברון מעניין, משום שאף כי זה ספרו השביעי, הוא אינו מוכר לקוראים רבים בעברית ‏(בוודאי לא מחוץ לסצינת התרבות של מרכז תל אביב‏). אולם גברון זוכה להצלחה משמעותית מחוץ לגבולות הארץ, והוא נתפש שם כקול ספרותי ייחודי שמתווך את מהלכיה של החברה הישראלית לקוראים זרים. גם “הגבעה”, אני מניח, יזכה להצלחה גדולה יותר אצל קוראים מחוץ לגבולות ישראל. במהלך הקריאה נוצר לעתים הרושם, שהרומן מכוון כדי לספק את הצורך של קוראים לא־ישראלים; להסביר להם את מניעי הסחרור הפוליטי והמוסרי של תנופת ההתיישבות בשטחים, ואת האמביוולנטיות המוסדית כלפיה.

הרומן מתרחש בהתנחלות “מעלה חרמש ג’”, הסתעפות פיראטית וספונטנית של התנחלות “מעלה חרמש” המבוססת יותר. היא הוקמה משום שלעתניאל עסיס, מנהיג היישוב - והשריף המקומי הכל־יכול - היה סכסוך שכנים עם שכניו להתנחלות־האם, וגם רצון להרחיב את שטחי האדמה לגידולים החקלאיים האורגניים שלו, שנמכרים במסעדות היוקרה בתל אביב בטשטוש מוצאם הגיאוגרפי. וכך התקבצו עוד משפחה ושלושה קרוואנים, הגיעו חיילי צה”ל לשמור, נמשכו צינורות מים, התמקם גנרטור, נסלל איזה כביש מאולתר. המאחז החדש, חלקו על שטחים פלסטיניים וחלקו על שמורת טבע מוגנת, לא קיבל אישור מהרשויות, אך גם לא קיבל צו פינוי; הוא נוצר מעצמו, היכה שורשים.
המאחז קיבץ אליו כמה דמויות, שאת קורותיהן סוקר הרומן: בראשם גבריאל, החוזר בתשובה, שמכה על חטאי עברו ומבקש לעצמו גאולה רוחנית, ואחיו רוני, שמגיע להתנחלות המבודדת מפחד נושיו, אחרי שהיה על גג העולם בעסקי השקעות ההון בניו יורק, והתרסק. וברקע המתיישבים האחרים, ביניהם ניר ושאולית ריבלין וילדיהם, שסובלים מנישואים אומללים; נטע הירשזון, שסובלת מקשיי פוריות ומכלה את זעמה בחיילים, באמצעי התקשורת ובמפגיני השמאל; וג’וש האמריקאי שבא מברוקלין אחרי פיגוע התאומים כדי להציל את העם היהודי. כמה קרוואנים, בית כנסת ופעוטון, גינת משחקים במימון תורם אמריקאי בשם שלדון ממלשטיין - זה המאחז, וכל מה שתושביו מבקשים הוא להישאר מתחת לרדאר של הרשויות ושל משרדי הממשלה, שיתקצבו אותם “בלי להתעסק” ובלי לשאול שאלות; ושחיילי צה”ל יגנו עליהם.

עם המינהל האזרחי, משרד הביטחון, משרד הבינוי והשיכון, המועצה האזורית, השב”כ וצה”ל עוד אפשר להסתדר, בחסות עסקנים תומכים, מסכי עשן וחצאי אמיתות, ובעיקר משום ש”ליד ימין אין מושג מה יד שמאל עושה”. צווי תיחום ופינוי באים והולכים כמו עונות השנה, במחזוריות קבועה מראש, ונעלמים אל תהום הנשייה בעזרת שטף של ערעורים, עתירות, משיכות זמן והסחות דעת. אף פעם לא מגיע העיתוי לפנות: “יהיה חם מדי, קר מדי, שלג, גשם, רגישות ביטחונית, אי־אמון בכנסת, נפילת ממשלה, ימי חסד של ממשלה חדשה, משבר כלכלי - עד שהצו יצא מתוקף”. ובינתיים יש לקבוע עובדות בשטח, לייצר את החוק של המקום, כי “זה מה שגדול בשטחים, אין פה חוקים, אתה יכול להמציא אותם לפי מה שמתאים”.

אבל כשכתבה ב”וושינגטון פוסט” מציגה את האופן שבו כספי המסים האמריקאיים משמשים להפרת החוק במערב הפרוע של הגדה המערבית, הפוליטיקאים מתחילים להזיע. את הפרונקל הזה, שמגרד לכולם, צריך להסיר. אבל התמונה מורכבת מדי, וקשה להבין אותה או לארגן אותה מחדש: בריתות משונות נוצרות בין פלסטינים, ארגוני שמאל ומתנחלים ביחס לתוואי גדר ההפרדה; אינטרסים כלכליים מתנגשים עם שיקולים פוליטיים; החלטות בית המשפט קורסות בגלל התססה של השכנים הערבים; נשיא ארצות הברית עומד מול סגן שר התיירות, וכבר אי אפשר לדעת עוד מה נכון ומה צודק, איפה מתחיל החוק ואיפה נגמרת הקומבינה. ובתוך המהומה כלואות הדמויות, שפועלות בתוך האבסורד הגרוטסקי של גבעת הטרשים הזו, מתמרנות בין האזור האפור של מעמדן האזרחי לבין סיפורי החיים האינטימיים שלהן.

גברון כתב ספר שלא ינעם לאיש: לא לשמאלנים, לא לימנים. הסיבה לכך היא שגברון מעמיד את שתי קלישאות הייצוג המוכרות של המתנחלים זו לצד זו ומחליף ביניהן במהירות. לרגע נמלא הלב אמפתיה כלפי הדמויות הנחושות, שמשחזרות מחדש את האתוס ההתיישבותי־הקיבוצי בקהילה מבודדת ורוחשת אויבים ומשלמות על כך מחיר; ולרגע הן מוצגות כדמויות אלימות וטראומתיות, שמעדיפות להעביר את האחריות למצבן הנפשי אל רשויות המדינה ואל הפוליטיקה המקומית. גברון משתמש בשתי הקלישאות הללו לסירוגין ולא מוסיף עליהן או מעשיר אותן: הוא מסכסך ביניהן ומשחק איתן, כמו עם כדורים שמועפים לאוויר. לא תמיד המשחק מנוהל כהלכה: יש בו לעתים בעיות חמורות של תזמון קומי ודרמטי, שמייצרות תחושה של ארכנות וחזרתיות; גם ההתמקדות העודפת בחייהם הקודמים של האחים גבי ורוני שייכת לסיפור אחר, ומוטב היה לרומן בלעדיה.

“הגבעה” אינו רומן שעוסק במציאות הישראלית, או בציבור המתנחלים שמכתיב את מהלכיה. הוא משחק בשובבות בדימויים הסותרים המבקשים לתת בה משמעות, ונלחמים זה בזה על מקומם הבלעדי בתודעה הישראלית - ובתוך כך גם מפלגים את אזרחי המדינה. העימות בין שני הדימויים מייצר - כפי שידוע היטב לקוראי העברית - מציאות כאוטית ומתוחה, טעונה באלימות ובשנאה. בעבור קוראים זרים, היא יכולה להיתפש כתיאטרון אבסורד קומי ומבדר. גברון נוטה לשתף פעולה עם האופציה השנייה - המבט המרוחק, האירוני והמאבחן; המשחק בין ובתוך הקלישאות המוכרות. בבחירה הזו נטועה חולשתו של הרומן, שאינו משקף אחריות ביחס לנושאיו ולמושאיו. אך בזה גם כוחו, משום שהוא נמנע מדידקטיות והופך את המציאות למשחק של דימויים, שחוקיו כה סבוכים ועמומים, עד שאי אפשר, וגם לא יהיה עוד אפשרי, לזהות בו מנצח.