על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק
נתן אנגלנדר. תירגמו מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון. הוצאת כתר ומטר, 222 עמ’, 96 שקלים

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על “על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק”? אנחנו מדברים על קובץ סיפורים בעייתי למדי, אם כי לא נטול הברקות ורגעי הנאה, שכמה מחשובי המבקרים בארצות הברית ובבריטניה מעט הגזימו בערכו, שלא לומר נסחפו פראית.

בקריאה ראשונה של הקובץ נטיתי להאמין שמחברו הצעיר ‏(בהנחה שילידי 1970 עדיין נחשבים כאלה‏), נתן אנגלנדר, ירגיש שלא בנוח ואולי אף יתנער מכל הכתרים שקשרו לו אותם מבקרים. הרושם הזה התעורר בין השאר בעקבות סיפורים כמו “הקורא”, על גורלו המר של סופר נערץ־לשעבר שנידון לשכחה משפילה ולמצוקה כלכלית עד כדי קערת מרק בבית תמחוי, או ההסבר הנלווה למסר האהבה לנערתו של אנגלנדר עצמו ‏(ככל הנראה‏) שהוא שותל בלב הסיפור “כל מה שאני יודע על המשפחה שלי מהצד של אמא”: “ואני ממקם את זה באמצע סיפור קצר בעיצומם של חיי היו־טיוב, האיי־טיונס, חיינו המרושתים המודרניים. אם כך מוטב שאגיד לה בדיוק כאן. אף אחד לא מסתכל; אף אחד לא מקשיב. לא יכול להיות מקום טוב יותר להתחבא לעיני כולם”. המחבר מודע לכאורה לזניחותו של משלח ידו ולחיי המדף הקצרים הצפויים לו. היום שמפניה במשכנות שאננים, מחר מרק של אביונים.

אלא שקריאה שנייה חיזקה דווקא רושם הפוך לגמרי. צניעות וענווה אינן תכונותיו המרכזיות של הסופר הזה, שבסופו של דבר נשמע משוכנע שלו זה ‏(כלומר חוסר רלוונטיות‏) לא יקרה. הוא מרחיק עד כדי מחווה ברורה ‏(ומרושלת‏) לאלוהי הסיפור הקצר, ריימונד קארבר, כבר בגופו של סיפור הנושא ובשמו, וכל העת מעיבה על כתיבתו המגוונת עד כדי היעדר קול סיפורי ברור ומובהק איזו עננת יהירות בנוסח “כל מה שהם יכולים לעשות, אני יכול לעשות טוב יותר”. ה”הם” הזה מופיע במובן קודמיו בז’אנר, מקורות השראתו והיוצרים שכיורשם הוכתר.

קחו לדוגמה את הסיפור “פיפ שואו”, מהמוצלחים שבקובץ. יהודי מתבולל נקלע כמעט בטעות למועדון חשפנות דלוח, שהפנטסיה מתערבבת בו בסיוט - מרבנים זקנים ונוטפי תוכחה בעירום גרוטסקי ועד אמו המסרסת בלבוש חוה. הסיפור מצחיק ומרענן, אבל פשוט אי אפשר להשתחרר מההרגשה שהשם המהבהב בו בין השורות לכל אורכו ורוחבו - וודי אלן - היה כותב אותו חד, מדויק וטבעי יותר. שהרי הוא וודי אלן, ואנגלנדר, מה לעשות - לא.

ב”הקורא” נוקב אנגלנדר בשמו המפורש של אחד מגיבוריו הספרותיים, איסאק באבל. אֵם מבטיחה לבנה הקט שסיפור מסוים של באבל נכתב במיוחד בשבילו. אם זה קנה המידה להצלחת סיפור, הקובץ הזה הוא כישלון. ככל שהשתוקקתי, לא מצאתי בו ולו סיפור אחד שידבר אלי כאילו הייתי קוראו היחיד והבלעדי בעולם, ויהדהד בי הדהודים שרק אני אוכל לזהות ולעבד.

ייתכן שאנגלנדר גם אינו איסאק באבל, אחרי הכל, וכאן נשאלת השאלה המעניינת: מי הוא כן? מי הוא בעצם נתן אנגלנדר, איש הזיקית? אם בסיפור אחד הוא מנסה להיות וודי אלן, הרי שבסיפור אחר ‏(“גבעות תאומות”‏), מעין אגדת עם פוליטית־תנ”כית דידקטית עד ילדותית, הוא נראה כמתחזה ליוכי ברנדס. הפזילה לקארבר, כאמור, כושלת בגלל נטיית הדמויות ‏(גם בסיפורים אחרים‏) לנאומים טרחניים ובסופו של דבר שטחיים, רחמים עצמיים לא נעימים ורגשי אשמה מתפנקים. אפילו לשתות כמו שצריך הם לא מסוגלים בלי לציין שוב ושוב עד כמה הם שיכורים. כריסטיאן לורנצן ב”לונדון רוויו אוף בוקס”, מהמבקרים הבודדים בחו”ל שהעזו לקבוע שהמלך החדש די עירום, כינה את התוצאה בצדק “קריוקי קארבר”.

כתיבתו של אנגלנדר נעדרת את הפיוט החסכוני של קארבר ובעיקר את האמת הרגשית שלו. מתברר שגם אנה פרנק הוא לא. סיפוריו, גם במיטבם ‏(“איך נקמנו את נקמת הבלומים”‏) נוטים למלאכותיות והם כמעט נטולי נשמה, כאילו כתובים לפי איזה מדריך סטנדרטי של “עשה ואל תעשה בסיפור הקצר”. מצד אחד אנגלנדר מסמן וי על כל סעיפי המפתח של הז’אנר, כמו הדרישה לפרט כמה שיותר ‏(מתוך “מחנה השקיעה”: “מורה של כיתות ה’ לשעבר, שמבלה את הקיץ בלקסינגטון, באה לכאן במכונית לקסוס ספורט קופה בצבע שוקולד כדי להנחות את השיעור השבועי. היא לבושה מכף רגל ועד ראש בבגדי ‘שאנל’ קיציים”‏); מצד שני, הוא חוטא בפתרונות אסורים של עצלנים, כמו סיומים שרירותיים “קלים” מדי או מתייפייפים שלא לצורך ‏(צבי הים בסוף “מחנה השקיעה”‏), הלקאה עצמית כתחליף לדרמה של ממש, ובמקרה הגרוע, כמו בסיפור החלש ביותר בקובץ, “כל מה שאני יודע על המשפחה שלי מהצד של אמא”, ברשימת מכולת מבולבלת בעליל, שלתוכה הוא מנסה לדחוס חיים שלמים, כולל הצדקת קיומו כסופר. הסיפור היה יכול להיקרא באותה מידה “מה עושים כשאין על מה לכתוב ובכל זאת צריך למלא עשרים ומשהו עמודים”, ומחברו בוכה בסוף בתקווה שהדמעות שנזיל עליו ישכיחו את החרפה. אבל למה שנזיל? אנגלנדר לא עשה דבר כדי להרוויח את דמעותינו ביושר.

ועוד לא דיברנו על התכנים. על הסוגיות הלא מפותחות דיין של זהות יהודית בעולם מתבולל, אלימות יהודית כערך והשואה כתירוץ לכל דבר ‏(וכמקדם מכירות אוטומטי?‏). לא דיברנו על חידות המוסר ודילמות המצפון הלא מקוריות במיוחד ולא בהכרח משכנעות שאנגלנדר זורע למעננו, בסיפור הראשון ובסיפור האחרון למשל. לא דיברנו על האופן שבו הוא מוכר את ישראל לזרים - ב”אורנה ואלה” יש סלטים מתוחכמים, ושימו לב, ישראל “זאת הארץ הכי מסטולית בעולם”. כמה טוב לדעת.

אסף גברון ואתגר קרת תירגמו היטב את הסיפורים ‏(אם כי השפה העברית אינה ערוכה מטבעה הבוגדני לכינויי חיבה כמו “שעועית שלי”. אולי אפשר היה לבחור ב”גרגר שעועית שלי”, ואולי אפשר לקוות שאלה יהיו הצרות שלנו‏). במקרה של קרת מדובר כמעט בגילוי עריות ספרותי. אנגלנדר מודה בסוף הקובץ “לנשמה הטהורה ממש, והמוזה הכי שעירה שלי, אתגר קרת, ששימש מקור השראה לא לסיפור אחד בקובץ אלא לשניים”. מי תירגם את התודה הזו, נתמהה?

בסיפור החותם את הקובץ, “פירות בחינם לאלמנות צעירות”, מככב הילד אתגר גזר ‏(“ילד קטן גוף ומהורהר עם שיני ארנב שידע מה הוא רוצה”‏), הגדל להיות מוכר פירות וירקות בשוק ופילוסוף לעת מצוא.

ואולי, בסופו של דבר, וברוח הימים האחרונים, נתן אנגלנדר הוא למעשה יאיר לפיד של הסיפור האמריקאי הקצר. רב חן, שופע ברק, קל לעיכול, נוח לשיווק ומתחבב כמעט על כל רואיו. אבל מה יש בו באמת, בתוך הקנקן, ולאן יוביל אותנו, אם בכלל, אולי מוקדם מדי לדעת.

What we talk about when we talk about Anne Frank
Nathan Englander