רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמי האכזרית

סיפור על כוחה ההורס והבונה של האהבה

ג'נט וינטרסון חיה בצלה של אמה המאמצת, שסילקה אותה מהבית מכיוון שהתאהבה בנערה. לפני 25 שנים היא כתבה על כך רומן. עתה, היא חושפת את סיפורה בממואר שובר לב

תגובות

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?
ג'נט וינטרסון. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת חרגול, 208 עמודים, 88 שקלים

יש ספרים שהכותרת שלהם מסכמת היטב את תוכנם. למשל "החטא ועונשו", שכבר משמו ברור כי מדובר בספר שיש בו חטא, עונש ומוסר נוצרי פשטני שמחבר בין השניים; או לחלופין "לאכול, להתפלל, לאהוב", כותרת שמבהירה כי זהו ספר בן שלושה חלקים שמתאר מסע ניו אייג'י מעצים ובלתי נסבל.

וכך גם "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?" מאת ג׳נט וינטרסון, שכותרתו היא ציטוט מדברים שאמרה לה אמה המאמצת אחרי שג'נט המתבגרת התאהבה במישהי. במשפט הזה גלומה עלילת הספר כולו: התבגרותה של ילדה חריגה, שמשתוקקת לשווא לאהבת אמה הקשה והשמרנית בעוד שתיהן נעות בתווך שבין נורמליות לאושר (לפי הספר, וגם לפי ניסיון החיים שלי, שני אלה אינם דרים בכפיפה אחת).

הספר, שיצא לאור באנגלית ב–2011, מגולל את סיפור חייה של וינטרסון, שאומצה ב–1960 בידי זוג נוצרים פנטקוסטלים ממעמד הפועלים בצפון אנגליה וחיה בצלה של אם עצומה בכל מובן — גדולת גוף, שתלטנית, מלודרמטית ומעורערת. רוח האפוקליפסה שורה על הבית, והבילוי המשפחתי המועדף הוא אוהל בשורה נודד. ואולם, הילדה בוחרת בחיי החטא הלסבי, ולכן מסולקת מביתה ובהמשך מתקבלת לאוניברסיטת אוקספורד והופכת לסופרת מצליחה. אם הסיפור נשמע מוכר, הרי זה משום שזוהי גם עלילת רומן הביכורים המצליח של וינטרסון, "תפוזים אינם הפרי היחיד", שפורסם ב–1985. "תפוזים" סיפק גרסה בדיונית לאותו סיפור, אך לא ממש הסתיר את היותו רומן מפתח, כלומר רומן שמתאר אירועים אמיתיים במסווה של בדיה.

"חדשות מסבסטופול". צ'רלס ווסט קופ, 1875. מגרה עצבים חשופים

אם בספר הראשון דמותה הגרגנטואנית והאכזרית של האם נדמתה כמו הפרזה בקנה מידה מיתולוגי, בספר הנוכחי מתברר כי התגלמותה בשר ודם היתה שערורייתית עוד יותר. על הפער בין הגרסאות מעידה וינטרסון: "ואולי הדבר העצוב ביותר בעיני, כשאני חושבת על גרסת הכיסוי 'תפוזים', הוא שכתבתי סיפור שיכולתי לחיות איתו. הסיפור האחר היה כאוב מדי".

לשם מה לחזור על אותו הסיפור כעבור יותר מ–25 שנים? ההסבר לכך טמון כנראה בשני תהליכים חוץ־ספרותיים שהתרחשו בזמן שחלף. הראשון הוא מותה של האם, קונסטנס. ג'נט וינטרסון מתארת בספר הנוכחי כיצד זו התמלאה זעם בעקבות רומן הביכורים — הן משום שמבחינתה סופרים הם "בטלנים חולי מין", והן משום שהספר הבדיוני־בקושי חשף לעין כל את פרטי חייה האינטימיים. מות האם מאפשר לבת חשיפה מוחלטת ונטולת מורא, ובה בעת מהווה קטליזטור לחלקו השני והעדכני של הספר. וינטרסון חווה משבר נפשי עמוק, שמוביל אותה ב–2007 לחפש את אמה הביולוגית ולנסות לנפות את המשקעים הבוציים של חייה בעזרת בת זוגה הנוכחית, הפסיכואנליטיקאית והסופרת סוזי אורבך. המסע הזה מוביל אותה בסופו של דבר להתפייסות עם שתי האמהות, זו שמסרה אותה בלית ברירה וזו שאימצה אותה ומיררה את חייה (בסיכום נהדר: "היא היתה מפלצת, אבל היא היתה המפלצת שלי").

תהליך נוסף שניצב ברקע הוא עליית קרנה של סוגת הממואר — נרטיבים אוטוביוגרפיים שמתמקדים בזיכרונות מנקודת מבט אישית — שינוי שנובע, בין היתר, מהכתיבה הווידויית, שנפוצה באינטרנט, ומהתחזקות הפוליטיקה הפמיניסטית, שפתחה פתח לכתיבה פחות לאומית/מגלומנית. כך וינטרסון מסבירה את החלטתה להימנע בתחילה מכתיבת ממואר: "ב–1985 לא היה ביקוש לספרי זיכרונות — ומכל מקום, אני לא כתבתי את זיכרונותי. ניסיתי להתנתק מהדעה המקובלת שנשים כותבות תמיד על 'החוויה' — מתוך ניסיונן האישי — ואילו גברים כותבים בגדול". בחוסר בושה מלבב היא אף מצרפת את עצמה לשושלת של שתי ענקיות ספרות אנגלית, וירג'יניה וולף וגרטרוד שטיין, שקיעקעו את ההפרדה בין מציאות ובדיון ו"עשו מעשה רדיקלי כשהשתמשו בנשים אמיתיות בספריהן הבדיוניים וסילפו את העובדות" ("אורלנדו" ו"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", בהתאמה; הבחירה בשני ספרים שנשים כתבו על אהובותיהן גם היא אינה מקרית, כמובן).

וולף ושטיין הן אילנות גדולים להיתלות בהם (הביטוי המקורי בספרות חז״ל, "אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול", נראה לי לפתע כה הולם את ההומור האפל שזורח מתוך ספרה של וינטרסון). "למה לך להיות מאושרת" אמנם אינו מועמד רציני לצדן בקטגוריית הקלאסיקה הניסיונית ופורצת הדרך, אבל זה לאו דווקא דבר רע. אחרי כמה וכמה ספרים שהיו מאומצים ויומרניים מדי, הספר החדש מחזיר את וינטרסון לימי הזוהר שלה. זהו ממואר חזק ומכמיר לב, שמצליח לזקק רגש פועם ואמירות שנונות מתוך מציאות חיים כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. הכתיבה היומנית מיטיבה איתה, כובלת את הנטייה שלה למלודרמה ולעודפות מילולית ומשרה על כתיבתה אווירה כנה יותר, כמעט בהולה מרוב דחיפות להימסר (והתרגום המוצלח של מיכל אלפון נענה לכך באופן מדויק ובלתי מתאמץ).

עטיפת הספר

ההיבט השלילי של הסגנון הזה בספר הוא השימוש המופרז בשלוש נקודות, שפוגם בקריאה — או ליתר דיוק פשוט עולה על העצבים. כשזה קורה בפסקאות שבהן וינטרסון מנסה בגמלוניות להשמיע אמירה חברתית כוללנית, זה כבר נשמע כמו פוסט בינוני של מתבגרת בפייסבוק ("בני אדם חשובים פחות מהנהלים..."). גם חלקו השני של הספר, שעוסק במשבר העמוק של וינטרסון ובמאמציה לאיתור אמה הביולוגית, ניזוק מסגנון הממואר הבהול. זה סיפור שובר לב ועמוס תפניות רגשיות, ובכל זאת הוא מקרטע לעומת החלק הראשון, אינו מצליח להפיק את אותן מדקרות רגשיות מזככות וכורע תחת כובדם של ניתוחים פסיכולוגיים מייגעים. נדמה שההסבר ניתן בפרק האחרון, שבו מבהירה וינטרסון כי הספר נכתב בזמן אמת — כנראה הוכחה לכך שממואר מוצלח דורש מרחק מסוים, כרונולוגי ונפשי, מחומרי המציאות שבהם הוא מתפלש.

למרות חסרונותיו זה ספר אמיץ, מרגש ומלא שנינות וחמלה, שנקרא בלגימות גדולות ומגרה עצבים חשופים. סיפור חייה של התינוקת המאומצת שהתבגרה בצלה של אמא פנטקוסטלית מתעללת והעזה להתאהב בנערות אחרות — הוא סיפור על כוחה ההורס והבונה של האהבה, על הפשעים והישועות שמציעים חיי המשפחה וגם על הגאולה שטמונה בספרים. הנרטיב של הנערה שניצלת בזכות הקריאה נדוש למדי, אבל וינטרסון מצליחה להפיח בו רוח חיים: אמה, שהפכה את הספר הקדוש למציאות יוקדת, אסרה עליה לקרוא ספרות חול מתוך הבנת עוצמתן החתרנית של מילים; כך מצאה את עצמה הנערה המרדנית עורכת מסע התבגרות סודי בין מדפי "סיפורת אנגלית א־ת" לפי סדר אלפביתי (עד גיל 16 היא מגיעה לאות מ'). לבסוף היא מבינה שהאם המפלצתית והמיתולוגית שלה הפכה אותה למי שהיא, העניקה לה מילים וספרים והשכלה וייסורים, והיא מצליחה לסלוח לעצמה ולסובביה ולומדת לתת אמון באהבה. גם אני על ספתי שלי הרגשתי בתום הקריאה כמו אחרי טיפול פסיכולוגי מטהר ומתיש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות