ושוב "פיגרו" הסופרים אחרי הרחוב. אך נדמו התותחים, וכבר השתרע הרחוב ברוב נחת,
רגליו משכשכות במימי התעלה וראשו בפסגת החרמון, משמן ומחליק את דרכי העיכול
בעזרת מליצות משיחיות. אבל הסופרים, כמו מינרבה אלת החוכמה הפורשת את כנפי הינשוף לעוף רק ברדת היום, חיכו מוכי קסם, מפלבלים בעיניהם, יראים ומשתאים, כדי לראות מה יאמרו האחרים, אנשי המעשה. זה היה בהתחלה. אחר כך החלו לדבר, בקול מהוסס אמנם, על פדרציות. אחר כך החלו להליץ בלשון נבואית-מיסטית (ראה "מאזנים", ראה סימפוזיון בירושלים) עד שאפילו החילוניים שביניהם גייסו לעזרתם את אלוהים (ראה ח' גורי באותו סימפוזיון: "אם יעזור לי השם"); ולבסוף, תודה לאל, נולדה "התנועה למען
ארץ ישראל השלמה" ובכך נסגר הפער בין אנשי הרוח לרחוב.

המכשול הוא, כמובן, באוכלוסיית השטחים הכבושים. הם ערבים, רק ערבים, ויש להם
באדמה שהם יושבים עליה, שורשים איתנים כל כך שאפילו אנשי "בילו" היו מתקנאים זה.
שתי דרכים פתוחות לטיפול "מהוגן" בתושבי השטחים הכבושים:
דרך אחת, להתעלם מהם. זאת דרכו של המשורר נתן אלתרמן, מיוזמי "התנועה למען א"י
השלמה", במאמרו "משליטה צבאית לנוכחות שלמה" ("מעריב", 1.9.67). יתרונותיה של גישה זו גלויים לכל עין, המוכנה להיעצם כדי שלא לראות את המטרד. זכותנו היא אפריורית ומקודשת. זה מתאים אפילו ל"יהדות" העקרונית, הרואה את עצמה כזכאית - ואף חייבת - לשפוט את כל העולם בשעה שהיא עצמה אינה מוכנה להישפט אלא מתוך עצמה. זאת באמת גישה גלויה ואמיצה.

דרך שנייה היא לאמץ אותם אל לבנו הטוב והרחום, להיות למיטיביהם הנצחיים, למחנכיהם
ולדורשי טובתם; בקיצור - להחליק את דרכם אל כרסנו בשמן המור של הצביעות. בעניין
זה אמונה ישו של חיים גורי, או חגור. רשימתו "בגשר אלנבי" ("למרחב", 1.9.67), למשל, היא באמת רשימה מתוקה מאוד. יש בה המון מצפון והמון אהבה. היא מספרת איך אנחנו עוזרים לפליטים הערביים המסכנים ואיך אנחנו משקים את הצמאים ומסיעים אותם במכוניות שלנו ואיך אנחנו מדברים אתם יפה ואפילו פורסים להם מלחמנו, וכל אלה - מבלי שנתבקשנו לכך; והרשעים שממזרח לירדן מתעללים בהם, מצמיאים אותם וגוזלים את דינריהם המעטים; ואילו אנחנו מכאן, נושאים את ילדיהם בחיקנו ובכלל אנחנו דודים
טובים. אולי נתכוון גורי לכתוב פרודיה? אך לא. מסקנתו רצינית בהחלט: "גשר אלנבי.
גבולה המזרחי של ארץ ישראל". והלאה "אנו נידונים לחיות עמהם" וכולי. ומה אם תושבי השטחים הכבושים יאמרו לנו, בלשונם המחוספסת ומעוטת המלים: לא רוצה! לא קשה לראות שהדרך השנייה, "המצפונית", זו של גורי, עוטפת את שיני הזאב בצמר גפן.

כולנו הוכשרנו מנוער לסגוד אל הגישות הבריאות האלה. בגיל ארבע-חמש שמענו על הכותל הגזול ועל הסוסה הגנובה של השומר אברהם שפירא. בגיל שש-שבע העלו אותנו לצוק מצדה והסבירו לנו שהערבי הוא יצור נחות. בגיל שמונה-תשע למדנו על רצח עמי כנען בשם ה' אלוהינו, ובכל שאר השנים למדנו - לפחות דה פקטו - את ההיקש הבא בקרוב: אין שלום כי אם בביטחון. אין ביטחון כי אם במלחמה; ובכן , אין שלום כי אם במלחמה. צה"ל הוא הערך העליון. תחי תעשיית הניצחון! יחי הכיבוש! יחי הברזל!

כנגד נכסי צאן ברזל אלה, במה נחשבים היסוסינו הקטנים, פרי עידן החלב? אנו
עלולים לומר, למשל, שאין זה מתיישב יפה עם עקרון האחריות האנושית (איזה ביטוי
מיושן!), שמקורו בהכרת חירותו וריבונותו של האדם, ומובנו (לאלה מסופרינו שהחלו
לשכוח), ששעבוד רצונם החופשי האישי והלאומי של 800 אלף ערבים, הוא מעשה המשעבד קודם כל את עצמנו, את רוחנו ואת מצפוננו. כל עוד יש עבד אחד בעולם, אינני
בן חורין, ומה גם שאני אדוניו. אבל זה, כמובן, נימוק בטלני.

אנו עלולים לומר גם שזה פשוט לא כדאי לנו. מיליון וחצי ערבים המתרבים מהר,
תרבות שורשית כנגד תרבות מתהווה. בחשבון ארוך זה עלול להיות כמו "איחודו" של יונה
עם הדג. מרחב לעולים? הנגב והגליל ריקים ופתוחים - רק שיבואו. אבל במה זה נחשב
בעידן בו פעמי המשיח נשמעים ברחובותינו!

אבל יש טעם אחד, שהא נוגע לנו ורק לנו. אנו עלולים לצאת מתקופה זאת בעלי מומין.
ענווה היא לא רק מידה אצילית, היא גם כוח. את סיפורי הגבורה מספרים לאו דווקא
אלה שהתנסו בה. אילו יצאנו למלחמה כדי לכבוש טריטוריות, ספק אם היינו מנצחים.
טובי הלוחמים שלנו היו אלה שהתנגדו לחגיגות ניצחון. מקור כוחנו הוא בענווה זאת
ובהכרת צדקתנו, ואם יאבדו לנו אלה יישאר לנו מעט מאוד להגן עליו. אנו מחזיקים
בגדה כקלף במשא ומתן לשלום. אנו אנוסים להחזיק בה. אנוסים ולא "נידונים" - ביטוי
שעולה ממנו ריח של יעוד.

כל "נוכחות" אחרת מצריכה נימוקים ציניים (ראה הודעת "התנועה למען א"י השלמה") או
נימוקים משיחיים ("אתחלתא דגאולה" "קום ריש" וכולי וכולי בחוברות "מאזנים"
ובדברי הסופרים). מ"נוכחות" זאת אני מודאג, ומכך שיהיו נחוצות לנו שנים כדי
להתקלף משומן המליצות המיסטיות-המשיחיות.

יש אצל ר' נחמן מברסלב סיפור קטן, שאלוהים נגלה לו לצדיק אחד בחלומו ונותן בידיו
את הבחירה בין עולם שכולו מתים לבין עולם שכולו משוגעים. הצדיק בחר בעולם שכולם
משוגעים, אך הוסיף לכך תנאי, שיישאר אדם אחד צלול, כדי שילך מאדם לאדם ויזכיר לו:
אתה משוגע!

אינני מכיר כיום תפקיד נאצל יותר לאיש הרוח, שנשאר צלול, מלגשת לאדם ברחוב
ולסופר ב"תנועה למען ארץ ישראל השלמה" ולהזכיר לו: אתה שיכור!

* מאמר זה, אף שהוא רחוק מלבטא את דעת המערכת, הובא כאן כדי לעורר את הוויכוח
הראוי.- העורך (הערה זו התפרסמה במקור).