שירו של המשורר הבלגי הסימבוליסט אמיל ורהרן (1916-1855). תירגם מצרפתית אברהם שלונסקי.

עֲנִי, גֶּרְמַנְיָּה, - בְּפַלָצוּת וָרֶצַח
וְשֶצֶף מַשְטֵמוֹת אֶת צַוָּארֵךְ הֵבֵאת
בְּעוֹל מוֹשְלֵי חָמָס, לְבַעֲבוּר לָנֶצַח
יוּכְלוּ, בְּאֵין מַכְלִים, הוֹסֵף עָוון עַל חֵטא?

תָּמִיד הֲפַכְפָּכָה הֱיוֹת הֲלא תֵּבוֹשִי,
גַּסָה וּקְדוֹרַנִּית, וּרְאוֹת בַּכּל אוֹיֵב,
וְכָל תְּשוּקַת חַיִים, תִּפְאֶרֶת בֶּאֱנוֹש הִיא,
אַךְ לְהַדֵּק אֶגְּרוֹף הִיא לָךְ, הַדֵּק הֵיטֵב?

לְהִתְעַתֵּד אֶל קְרָב תַּשְכִּילִי וּלְמַלְקוֹחַ
וּסְפוֹת הַבַּלָּהָה, וּסְפוֹת יָגוֹן... הַעוֹד
תּוּכְלִי בְּנִשְמָתֵךְ לִמְצוֹא הַכְשֵר וָכוֹחַ
חַדֵּש גַּאֲוָתֵךְ עַד הִתְנַעֵר וּמְרוֹד?

הִקְשִיחָה וְכָבְדָה זְרוֹעֵךְ הַמִּתְאַכְזֶרֶת,
הִיסְטוֹרְיָה שֶלָּךְ – אָנוֹכִיּוּת וָדָם;
אַךְ יֵש הִיסְטוֹרְיָה יָפָה מִזּוֹ, אֲחֶרֶת,
זוֹ הַבּוֹרֵאת חַיֵּי עַמִּים וְנִשְמָתָם.

הַעוֹד תּוּכְלִי הָבֵן הַכּוֹחַ הַגָּבוֹהַ
אֲשֶר בּוֹ תִּתְאַזֵּר הַנֶּפֶש הַטְּהוֹרָה,
כְּדֵי לְקַדֵּש הַשֵּם וּבִקְדוּשָה לִגְוֹועַ,
לְמַעַן שֵם אָדָם יִנּוֹן לְתִפְאָרָה?

הַעוֹד תּוּכְלִי הָבֵן? אוֹ כְּשִפְחָה נִכְנַעַת
תּוֹסִיפִי תִּתְרַפּסִי לִפְנֵי שַלִיט וָזֵד
וּבְראש חוּצוֹת בֶּרְלִין דְּרָכַיִּךְ, כִּבְדַּת צַעַד,
אֶל תּוֹהוּ תְשָרְכִי בְּבוּז עֲדֵי אוֹבֵד?