שילפה גופטה - גלריה דביר ברחוב נחום בתל-אביב וברחוב ניצנה ביפו

שילפה גופטה נולדה ויוצרת במומביי שבהודו, אך בו בזמן היא אמנית העולם. סיוטיו וחלומותיו משמשים לה תבניות וחומרי גלם ליצירה שהיא הודית וגלובלית בעת ובעונה אחת. גופטה היא צליין מודרני העולה לרגל אל מוקדי חיכוך, מביאה עמה את מטענה האישי, האתני, הדתי, ויוצרת חיבורים עכשוויים. בזכות תבונתה, ראייתה וכשרונה הפלסטי, החיבורים של גופטה מענגים ומאתגרים את הצופה. ישראל-פלסטין,
יהדות-איסלאם-נצרות, הם קרקע פורייה ליצירתה. כבר בתערוכתה הקודמת המירה את המרחק הפיסי שבין מוקדי הקדושה של שלוש הדתות בירושלים לפסים ממשיים מצולמים, שהתפתלו בחלל הגלריה ברטט אנרגטי.

בתערוכה הנוכחית, בחלק המוצג בגלריה "דביר" שביפו, גופטה מייצגת את התוואי שבין המקומות הקדושים במספר הצעדים שצעדה ביניהם "2652" - מספר מופשט ושרירותי  לכאורה הכתוב בספרות נאון על לובן הקיר, קורן מקדושה עקרה וקרה. רק המידע הנלווה
מעניק לו את תוכנו ואת צידוקו. "מים קדושים" מורכב מארבעה צילומים שכל אחד מהם
הוא תקריב של "מים קדושים" (מי הירדן או הגנגס), שאדווה קלה חולפת על פניהם; זה
מיזוג של עליונים ותחתונים, שבו הבנאלי מרומם, הקדוש מפורק, והרווח שבין ארבעת
הצילומים יוצר צלב. וילון ארגמני, קטיפתי, תלוי על מוט וטבעות נחושת, כמו היה פרוכת של ארון קודש, ועליו רקומות בזהב המלים "I Will". כשמסיטים את הווילון נגלית מראה שבה משתקפת דמותך, ומלה בודדת צרובה על האספקלריה, על דמותך.

בין לבין, מעט מעל גובה הרצפה, מוקרן וידיאו חידתי. כפות ידיה של גופטה נכנסות
אל הפריים ומתחילות למשוך חוט לבן מבטן האדמה, כנראה מתוך פקעת חוטים, והחוט
המשוך נאסף על העפר - עבודה פשוטה וחכמה הבוראת קסם ומפרה את הדמיון היוצר. בין האלמנטים הקבועים משוטט במרחב הרצפה, סהרורי ומחושב, מתקן המורכב ממראה אופקית ומוט טלסקופי, שמחשב נסתר מסיע אותו קדימה ואחורה, כרובוטים לאיתור מטעני נפץ. גופטה הופכת אותם לאניגמה בעלת חיים ורצונות משלה, המנסה אולי לאתר מפגעים עתידיים.

בגלריה שברחוב נחום מוצא מהמשוואה המרכיב הדתי, והמקומי ניצב מול הקולקטיבי. את המקומי מייצגת עבודה העשויה מחוט לבן באורך 790 קילומטרים - אורכה של גדר ההפרדה (הארוכה מאורכה של ישראל) - המתוח בין שני מסמרים נעוצים בקיר. החוט נאסף למאסה מצומצמת, לבדה, במרחב הקיר, והעוין נהפך למשהו נגיש, אינטימי, ביתי. על הארץ מתכדרר כדור הארץ עשוי מחגורות בטיחות של מטוסים, חגורות שחורות וסגורות, עד שנוצר הגלובוס הזה, שהאבזמים חגים בו ככוכבים. העבודה המרכזית בתערוכה היא לוח אלקטרוני מתחלף של שדות תעופה. את המידע על נחיתות והמראות מחליף טקסט שגופטה כתבה והלחינה במיוחד למדיום הזה, לחן המפרק את המלים, וטקסט שנכתב לעתים בשגיאות כתיב מכוונות באנגלית בין-לאומית. כשעוצמים את העיניים ונותר רק הקול הזה של הרפרוף והדפדוף, עולים בזיכרון שדות התעופה ותחנות הרכבת שעברנו בהם.

בתוך ויטרינה מעוצבת רובצים הכוכבים המופיעים בדגלי אומות העולם, ומפתיע לגלות
כמה כוכבים יש בדגלים הללו. מאות כוכבים בגדלים ובסוגים שונים (ביניהם המגן דוד)
חתוכים מלוחיות מתכת מבריקות, כמראות חדות ופוצעות. הם ערומים באור הנאון, ומוצגים כיופי לשמו, בלי שום רהב ממלכתי.

בפינה מקנן הפחד הפרטי. צמד כיסאות עץ מהוהים משימוש, צמד אוזניות תלוי על הקיר.
בכל אחת מהן מושמעים מאה ראיונות, שבאחת נשאלה השאלה מה הרגע הכי מכאיב רגשית שחווית, ובשני - מה הרגע הכי מכאיב גופנית שחווית. וכך אתה יושב, בוהה במרחבי הקיר הריק, ומקשיב לנשים ולגברים המספרים במבטא הודי רך ונעים את פחדיהם השונים, עד שהפחד מעוקר מתוכן. אך מעבר לתכנים, להמרות ולגלגולים של המחשבות - התערוכה היא מאזנים ונדנדות מושלמים של משקלים ומאסות, של שחור ולבן, גלוי ונסתר, שהעבודות יוצרות בינן לבין עצמן ובין חלל הגלריה.

"מראה מקום" - אוצרת גבריאלה שוץ, החללית, תל-אביב

התערוכה הצנועה בחללה הייחודי של "החללית" מצליחה להמחיש כיצד השיגרתי, הסתמי, נהפכים לרומנטיקה. זו הרומנטיקה של "תבנית נוף מולדתך", האמיתית או המאומצת. גבריאלה שוץ עושה זאת בציורים פנורמיים נרחבים, שבהם היא מעתיקה בציפורן או בעפרונות צבעוניים את הנופים הלא ייחודיים של צפון לונדון, שבה שוץ חיה.

בשיעתוק הפרטני, המפליא באיכותו, אפשר לחוש באהבת המקום על אפרוריות היומיום.
בציור אקוורל קטן "נוף הכביש ההיקפי הצפוני", הכביש האפור המהיר ונטול המכוניות,
עוטה דוק געגועים לשיגרה שאבדה או תאבד ציוריה של שוץ מביקורי המולדת נדמים מרחוק להדפסים אוריינטליים מהמאה ה 19 של האוריינטליסטים הבריטים, ורק מקרוב מתגלה האירוניה והביקורת החבויה בהם. "הר חומה" נדמית לעיר הררית עתיקה ובצורה, ורק שמה ומבט בוחן יותר מגלה את ערוותה.

אייל ששון, ברישומי עיפרון לקוניים ויבשים, מתעד כמו בקמרה אובסקורה שוות נפש את
הנוף הלקוני שבשולי מודיעין, אותו נוף בשינויים קלים, ואת האורנים היבשים של יער
בן שמן. ששון אכן יושב בגבו אל הנוף, בתוך תיבת קרטון חשוכה המתפקדת כקמרה
אובסקורה, מבודד ומתעד את מרכיביו של נוף מכורתו עד שגם הוא יהיה רומנטי. סטיבן
וולטר הלונדוני רושם מפות מופלאות, כמפות של מגלה יבשות השב לביתו ומשחזרן
בדמיונו על כל המטען והידע הנוסף שנאגר בו, עד שהיבשת נדמת לארקדיה. אך המפות הן מפות פרטניות ואינטנסיביות של עיר הולדתו. במפה שנייה זו מפת נוקטורנו של לונדון
התחתית, של גופי מים ירחיים וסבך של מנהרות ומחילות, כמפת אנדרגראונד ישנה של
קווי רפאים המובילים לנבכי מיתוסים ואגדות אורבניות. מפה אחת נוספת של ישראל,
שוולטר מעולם לא היה בה, היא כמפת הארץ המובטחת. היא בולבוסית ומגושמת: רמת הגולן היא רמת הדמעות והכנרת היא ים עדן, אילת היא מקום מפלט למוזרים, עזה היא בית כלא ותל-אביב היא הדוניזם.