שחר גולן סריג - "שמש מלאה, שמים מלאים", אוצרת יעל קיני, גלריה הקיבוץ בתל-אביב

כאשר נשמעה האזעקה ירדו השכנים אל גלריה הקיבוץ, השוכנת בקומת הקרקע-המרתף
של הבניין, והצטנפו בין דימויו של שחר גולן סריג, שיש בהם נבואה לשיגרה הנפרמת
פתאום. ציורי הרישום שלו הם קטעי אדריכלות של חלומות ובלהה, של אישי ואורבני גם
יחד. גולן סריג משלח בציוריו מטוסי הרקולס כבדים, מאיימים, עופות טרף ומלאכי מוות, באקספרסיביות מהוסה, ברגישות מאופקת, בין מלאות לגריעה. זה רישום ציורי מעולה, קפוץ ולא גדוש מדי, המשאיר מקום לדמיון הפעיל של הצופה.

את העבודות יש לבחון כל אחת לעצמה. יחד הן מצטרפות למעין מגילה שיש בה מירמיהו ואיכה והברית החדשה, והברית שבינו לבין חברתו לחיים, שרי גולן סריג, קירבה נדירה במישור היצירתי והאישי. שני שלישים מהיצירה מכוסים בקרום של אפורים נזילים. בשליש הגלוי, המואר, מרים המגדלית מביטה בקדוש שמתחתיה, ושרי מופיעה בתלבושת ססגונית, כצוענייה מגידת עתידות, היוצאות מפיה חידתיות. החיזיון כולו רשום בטושים צבעוניים, נגיעות של עט אדום כמחלת עור מדממת. מטוס מעוך רשום במתארי עט כחול, מפלח את העבודה, ובקדמת המסלול ניצב חיזר שעיניו סגולות, ובמצבטיו הוא נושא אשה מעולפת, כפייטה שלא מהעולם הזה.

בהמשך מוצגת תמונה של אינטימיות ביתית, שבה שתי נשים מיישנות חתול וילד קטן,
הנדמה לישו. ביניהן נמצא כלב גדול כשומר. אך אל האינטימיות האידילית חודר מין
פאנקיזם פראי, אגרסיבי, המתחיל לצבוע ולעוות בתאווה משולחת. יפה במיוחד הקטע
שלמראשות הילד, שבו שטיח נהפך לבשר נא. אחר כך שרי יושבת בכיסא נדנדה, הוא מגונן עליה מאחור, מאחורי שניהם רמז לספרייה ביתית, לרגליה שטיחון צבעוני, ומשמאל
משחירה ציפור טרף אדירה, והשחור נוזל מגופה הכבד - יצירה מכשפת שהיא נדנדה לא
מאוזנת של ניגודים תוכניים וצורניים.

בצד האחד, בפנים הבית, מוצגת "ההורדה מהצלב" - מרים והגמון מחודד כובע, כיהודי
מהגטו, גוהרים לטהר את גופת הצלוב - ובצד האחר קמים מתים נוראים לתחייה, ומלאך
מוות מסורבל ומעוות מרחף מעל נהר היגון השחור, והכל באור חרדלי של חמסין. חיזיון
הבשורה, המופיע בגירסאות שונות באמנות האירופית, נמצא גם אצל גולן סריג. מלאך
מופיע לפני הבתולה לבשר לה שהיא נושאת ברחמה את בן האלוהים, אך זמן הווה חודר
לפרטים, מוסיף תוספות ונגיעות לא ראויות, כמו נער נפילי הרשום בקידמת אחד
החזיונות. בחיזיון אחר המלאך הכורע מציג לבתולה ישו קטן כבובה, וביניהם מלותיו של
האל נמסות כשוקולד מותך או כצואה. בציור אחר בן האלוהים כבר נולד, והוא מוטל במי
השפיר, קרניים זעירות ושטניות לראשו. אלמנטים שכליים של המופשט הגיאומטרי מופיעים כתחליפי קדושה בחלקיו השונים של הרישום-הציור.

אשה מלאכית שקרני צבייה מעטרים את ראשה ירדה מהשמים שמעל העיר, חולון או בת ים על בתי השיכונים, להכתיר את ראשו של גבר עירום, צעיר מקומי מיוסר. סטיגמטה בכף ידו, והכל ברישום סכמטי-אקספרסיבי בעט שחור, המחוזק בנגיעות של צבע שחור עבה ויבש. המאבק המוטמע הזה שבין הסכמטי לאקספרסיבי, שהיו לאחד מסוכסך ושלם, מתרחש בכל יצירתו של גולן סריג.

לצד היצירות וכחלק מהן מצויים מסכים קטנים, שמוקרנים בהם סרטוני וידיאו שגולן סריג יצר. הם הרחבה, הערות שוליים, אפשרויות אחרות, רמזים למקורות ההשפעה (מהאקספרסיוניזם של הקולנוע הוויימארי ועד לדיגיטלי) של ציורי הרישום. האם הם
תורמים לעבודות בעלות העוצמה על הנייר? אינני בטוח, אך הם גם לא גורעים מאיכותן
הפלסטית או התוכנית. משהו בחספוס ובפרימיטיביות של האמצעים האלקטרוניים גורם להם לנצנץ בשולי התערוכה. החיבור המוצלח מבין כולם הוא בין רישום שנראה בו גבר ישן במיטתו ובחזיונו מלכים וכוהנים אצטקים מבעירים אש בצל עץ קדוש, לבין סרטון
הווידיאו הצמוד לו, בתוכנת אנימציה בסיסית, שבו אלמנטים מופשטים צבעוניים של
תבניות חלום עוברים מראשו אל ידו של האיש הישן. הם ממחישים ברישום הסטטי תנועה, מהלך, המתרחשים בו כל העת.

העבודה הפיסולית שבתערוכה, המוסטת מטבורה, היא כמזבח פולחן נייד: דיוקנאות
רשומים על פיסות עץ כאלה שליוו את המומיות במצרים הביזנטית, ופסל-כלב כעגל הזהב
מגבס לבן מכסה את המדפים. ביניהם משובצים שלושה מסכים זעירים, שבהם גולן סריג
מביט בעולם המוכר כמבעד לעיני הכלב, מבעד לראייתו האינפרה סגולה.

מלים ספורות על תערוכתו של האמן הבלגי דייוויד קלרבו בהלנה רובנשטיין בתל-אביב.
בכמה מעבודות הווידיאו שלו הוא הופך את יופיה הקר, השקוף, הנוסטלגי כבר, של
האדריכלות המודרניסטית במיטבה לזירות התרחשות. כזה הוא המשולש הרומנטי-דרמטי של אב, בן ואלת אהבים, הד לסרטו של גודאר "הבוז", שגם בו אותה וילה מודרניסטית
במדרונותיה של קאפרי שימשה זירה ומקדמת עלילה. או עוזרת בית בסינר לבן המבצעת את כל מטלותיה בחשיכה כמעט מוחלטת ברחבי וילה מודרניסטית בלגית לשפת גוף מים רבוע; הלובן הגיאומטרי של קירותיה מחוויר באור הכוכבים ופנסי הרחוב המשוערים ומאיר לה ולנו מעט את התמונה. הדבר ניכר גם בהקרנה סטטית לכאורה של זוג ציפורי שיר
צבעוניות, המתבוננות זו בזו מבעד לשמשה, אחת בחוץ ואחרת בפנים, וביניהן הבל פה
עדין. האם לציפורים יש בכלל הבל פה? זו שירתו של קלרבו.