"יד שמאל: מדורי השטן ויצירת האמנות", אוצרים גלילי שחר ומנחם גולדנברג, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל-אביב

יופיו של השטן באמנות הישראלית העכשווית: זו יכולה להיות כותרת המשנה לתערוכה "יד שמאל: מדורי השטן ויצירת האמנות". אין צורך בתירוצים או בכסות ספרותית כדי לאהוב את התערוכה הזאת, שאיפשרה לאוצרים לכנס כמה מהאמנים הישראלים המוכשרים והיוצאי דופן, לבודד ולהעצים את הסיטרא אחרא, האחר, הגרמני, האירופי, העומד בניגוד לנו, כמין "יד שמאל". האוצרים כותבים בקטלוג כי "עיסוקה של התערוכה אינו ייצוג השטן באמנות, או ייצוג הרוע, אלא בניסיון עצמו, במובן הדמוני - בלימוד הבא מן הפיתוי ומן המבחן הקשה", אך מה שנאצר שם מגלה את יופיו של הדמוני והכניעה לו. התערוכה חוגגת גם את חזרתו לחיים של אחד מחללי התצוגה הנאים של האמנות הישראלית, לאחר שנים של תנומה בשוליה.

התערוכה מאורגנת לפי "מדורי הגיהנום" ולפי "הפקולטות של השטן" (כראוי לגלריה אוניברסיטאית). שיאה הוא מדור הביניים "מדרש חלונות", שנוצר במיוחד בשבילה
ובשביל החלונות הנישאים של הגלריה. ברא אותו אסי משולם, המוכשר כשד ואובססיבי
כשטן עצמו. אלה הם ויטראז'ים עצומים, שנרשמו וצוירו באקספרסיביות ובאינטנסיביות
סוטות, בשחור ובאדום דם, אך לאחר שהחושך יורד הם מתגלים בכל יופים ועוצמתם.
בוויטראז' נראה מלאך-נופל כמין נחש בריח עם כנפי עוף טורף, הנאחז בראשו של מגדל
בבל, מקדשו של השטן שהדיח את האדם לבנות מגדל שראשו בשמים; גופי הכוהנים המסוגפים המשרתים ב"קודש", כולם עשויים מדם שהאור מבעיר. יעקב מטפס במהופך בסולם שתחתיתו בשמים וראשו בשאול תחתיות, גופו עירום ושעיר, והוא נופל אל פקעת הצפעונים שבראש. אדם-נחש נוסף מתפתל מבעד לסמלי השטן, שמשולם עיצב משברי מגן דוד, והוא נושך בזנבו של אדם נחש אחר. בפנים, בתחילת התערוכה, בבסיסה, במדור "נפילה (בעלי כנף)", מוצג "גירוש" של גיא אביטל ובו גופי אדם לכודים בין הריסות. זו נפולת העולם המוכר, הממשי והפנים-אמנותי, בניגוד העז שבין הגופים העירומים לסבך השברים הנוקשה, שהם בוראים בו את דרכם חזרה לגן עדן שממנו נפלו. "חלון מזרחי עם ציפור" הוא פסל הברזל היפה ורב הכוח של יעקב דורצ'ין, כהד רחוק לשערי השאול של רודן, סורג של פיתוחי מעקה, גלגל ברזל, גרוטאות כרליקים ככלי פולחן. "סוס שחור" של אבינועם שטרנהיים הוא סוס האפוקליפסה, הדוהר בלובן החלל, מבעית ואניגמטי; קוצים זקורים מחמוקי גופו הגדומים, והוא תלוי על חוטים ממרום התקרה כבובת גיהנום. המדור "בעלי דין" מאפשר לחגוג את ציוריו המופתיים של בויאן - "שטן" נוסף בנוף המקומי. ב"בית העירייה" היה בניינה המודרניסטי של עיריית תל-אביב לאובייקט דקורטיבי כמו של לה קורבוזיה, אך זה המקום שבו נרצח רבין, והפעם כלי רכב שטח אדום חונה באלכסון לצד קבוצת ברנשים אדישים, שזה עתה דרסו גבר המתבוסס בדמו לרגליהם. זו תל-אביב שמכרה את נשמתה לשטן.

ב"הצליבה (על פי גרינוולד)" מוצגת צליבתו של האנטי-כריסט, מריה מגדלנה כורעת
לרגלי גופו האפרפר-הירקרק הנתון בתחתונים לבנים, מציעה לו את כתר הקוצים, בעוד
שודד לופת בידיו המגואלות בדם את שמלת הנזירה. נעמה עתי מציעה, בדיפטיכון עצום מידות, "מכירה פומבית" של הבל העולם למרבה במחיר. איש בחליפה שפניו טויחו בשפכטל מציע למכירה ציור קלאסי מטויח, ניגוד שבין כזב העושר לאלימות השטנית. במדור "דימוי, רע" רובצות בארות הרוע השחורות, שיצר חיים דעואל לוסקי. האחת פתוחה והשנייה חתומה כתיבות פנדורה, על רקע דפי פרטיטורה של "מוסיקה שטנית": הקונצ'רטו ליד שמאל של סקריאבין, דימויים מחוקים שהיו לריתמוסים של תווים כהים במקומות הרוע. הרחק, לעצמו, לבדו, מוקף בקירות הריקים, כאילו הוא מוקצה ומסוכן, תלוי "גלאס" של משה ניניו ¬ צילום תא הנאשמים של אייכמן, מבפנים, סטרקטורה עירומה של עץ זכוכית וברזל, "לא-כלום" שהתודעה השיתופית מעניקה לו את תוכנו של אותו רוע מפלצתי ובנאלי. "לוחות הברית" של פסח סלבוסקי הן ציור מפוסל - והן מתריסות נגד הדיבר "לא תעשה לך פסל ומסכה". מה עושים כאן ציורי גן עדן של צבי
מאירוביץ', אותם ציורי פנדה יפים של נופי פנים מופשטים, שבהם זרמים של אור וחושך
נוהים מבעד לצבעים; אולי מפני שאלה הם הציורים של סוף הדרך, הממתין כהיפוכו של
הגיהנום, ואולי מפני שמאירוביץ' צייר אותם ביד שמאל.

במדור "ליליות" מוצג דיוקנה העצמי הנפלא של אסתר שניידר "קשת בשערה של כרובית": כרובית ככרוב, המלאך שסרח, ושערה השחור משמש תחרת אופל, לילה נשזר. לצד הציור פרשה שניידר על הקיר את בגדי הנשף של לילית, כרשתות פיתוי, רשתות מרהיבות של נוצות טווס, שיער מלאכותי וחרוזים, ללכוד בהן את נשמות הגברים הישרים. התערוכה ננעלת ב"חדר הלימוד", שבו הידע האנושי היה לקליפות שום, קליפות ססגוניות של עיתוני האתמול שאותן צבע גלעד אופיר.

ארי פישר - עבודה מס' 11, אוצר ערן ארליך, בית האמנים ירושלים

גרעין הרוע מצוי גם בתערוכתו המשובחת של ארי פישר. נכנסים לתערוכה מבעד לשלד בית בנוי מקורות עץ, הממלא את החלל כולו. בחלל השני מצויים שני מודלים אדריכליים מושלמים בעשייתם ובמידותיהם. מימין, מודל של תחנת הכוח שהיתה ל"טייט מודרן", משמאל מודל של קרמטוריום. המשוואה חושפת את הפאשיזם הדומה שבאסתטיקת
המבנים הללו, את תואם יחסי הארובות בסמלים של איקוני וסמל הרצח התעשייתי. בצד, על הקיר, מוקרן הווידיאו "שוויצריה", שבו תיבת נגינה עירומה, מטוהרת מכל קישוט,
כתיבות בערימות שהשאירו מאחור אלה שגופם ונשמתם עלו בארובת הקרמטוריום.