ספרו החדש של עמוס עוז "בין חברים" הוא ספר של סופר מבוגר עתיר ספרים ובעל  ונוכחות בולטת בהוויה התרבותית הישראלית. ספר חדש זה הוא חזרה לנקודת המוצא וסגירת מעגל  לנושאים ולפואטיקה של ספרו הראשון "ארצות התן", וכן ספריו האוטוביוגרפיים המוכרים "אותו הים" ו"סיפור על אהבה וחושך". שיבה מאוחרת זו משביחה ומעוררת מחדש את תוכנו של הקנקן הישן, ומאפשרת לעוז לחזור לשמוע ולהשמיע את ה"קינה העמומה" על הרעיון הקיבוצי ומימושו בקבוץ יקהת בשנות ה-50 של המאה הקודמת.  

הפואטיקה של הספר החדש עשירה, מדויקת ומבטאת מיומנות ספרותית שנרכשה במשך עשרות שנות כתיבה. בספר חדש זה יש הלימה מלאה בין מבנה הספר לתכניו. הקובץ מחולק לשמונה סיפורים, המובדלים ונפרדים זה מזה, ובה-בעת מספרים סיפור אחד על מקום אחד בזמן אחד. מבנה זה של רומאן-בסיפורים ניכר, בעיקר, בהופעתן החוזרת ונשנית של הדמויות, חברי הקיבוץ, הנכנסות ויוצאות בין הסיפורים השונים; בחלקן  הן משמשות דמויות משנה, ובאחרים, דמויות מרכזיות. מבנה זה משקף ומתאר את מבנה הקיבוץ בשנות ה-50 על הניסיון - הכושל - ליצור מרחב משפחתי-פרטי המובדל ומובחן מהמרחב הקולקטיבי של הקיבוץ כולו.

סיפורי הקובץ הנפרצים ונפלשים דרך קבע על ידי דמויות מסיפורים אחרים, מבטאות את העדר התיחום של המרחב הפרטי-המשפחתי. החדירה הקבועה למרחב המשפחתי-הפרטי מתבצעת במבט העוקב והממשטר של האנחנו הקיבוצי, המספר את הסיפור. ערעור נוסף של המרחב המשפחתי נעשה על ידי בני הזוג שעוזבים בקלות רבה את התא המשפחתי, המסודר למופת אך עקר מכל תשוקה ורגש, בעודם מחפשים את החסר והמאווה בחדרי משפחה אחרים או מחוץ לקיבוץ. מעיד על כך הלץ המקומי: "אז יוצא שאין אצלנו אף רגע בלי פגע. קודם בועז קם ונטש את אסנת לטובת אריאלה ברש ועכשיו אריאלה קמה ונטשה את בועז לטובת החתול שלה ומחר בטח תופיע איזה נטשה חדשה ותאסוף את הרכוש הנטוש הזה".

עוד על ספרו של החדש של עוז: ביחד זה לבד | התנים כבר לא מייללים | הבעיה הפסיכולוגית של הקיבוץ בשנות ה-50

היבט פואטי נוסף שמבטא את האידיאולוגיה של הספר הוא הבחירה בנקודת התצפית ובסוג המספר. הספר נפתח בקול הגלוי והמוצהר של הקולקטיב כולו המספר את עצמו בגוף-ראשון-רבים: "והיה אצלנו בקיבוץ יקהת איש אחד". מול הקול המואר והגלוי מושמע דרך קבע קולו של הלץ הקיבוצי המתאר את צדו היצרי והאפל של הסיפור המואר. ניסוחיו חדים, פוגעניים ומתארים את הזימה והיצר הפורצים ופולשים לתוך הסדר המופתי. כך למשל הוא מתאר את התקרבותם של הרווק והאלמנה בקיבוץ: "מלאך המוות יורד על האלמנה השחורה", ועל התקרבותה של האלמנה המבוגרת למאמן הכדורסל הצעיר הוא אומר: "היא בטח לומדת להקפיץ בלילות".

העיקרון המאחד של כל הסיפורים, שהוא גם טיעונו העיקרי של הקובץ, הוא היטלטלות הדמויות בין אפשרויות קיום מנוגדות: מצד אחד סדר, אור ותרבות, ומצד שני כאוס, חושך ויצר. ניגודים אלה קיימים בכל היבטי הסיפור.האידיאולוגיה הקיבוצית מציעה לחבריה ערכים סוציאליסטיים שהיא מחילה במרחב הסגור והממושטר של  הקיבוץ, שגבולותיו מוגדרים  בבירור על ידי "הגדר המוארת בפנסים צהובים" שלאורכה צועד "שומר הלילה". החוץ הוא כאוטי ומרובה פנים, ויש בו העיר הכעורה, "המעברה", הכפר הערבי הנטוש והתנים – סמלי היצר מקובץ הסיפורים הראשון – שקולותיהם פולשים ומגיעים לעיגול המואר של הקיבוץ: "השקט [...] עמוק ורחב, מפולח לפעמים בבכי התנים".

לערכי האידיאולוגיה הקיבוצית – הסדר והשוויון – מימושים רבים ביותר: ריבוי המוסדות, הוועדות ובעלי התפקידים שנועדו להשליט את הסדר ולמשטר את חברי הקיבוץ. בסיפור "ילד קטן", ועדת הגיל הרך מנחה את האם לנהוג בבנה בן החמש "בתקיפות, כדי לגמול אותו מן הפינוק". הסדר והשוויון ניכרים גם בארכיטקטורה הקיבוצית "שורות שורות ניצבו בתי הוותיקים בחשיכה, ארבע דירות בכל בניין, שני חדרים קטנים בכל דירה, ובתוך כל חדר רהיטי עץ לבוד, עציצים, מחצלות ווילונות כותנה". ביטוי נוסף לסדר המופתי הוא באורחות החיים המאורגנים, מתוקננים ומתבצעים באחידות גמורה לפי שעון קולקטיבי אחד: "יום הלימודים התחיל בשבע בבוקר ונמשך עד אחת. באחת היינו אוכלים צהריים בחדר האוכל של המוסד החינוכי והולכים ללבוש בגדי עבודה, ומשתיים עד ארבע בכל יום התפזרנו לעבודתנו בענפי המשק השונים". היענותם המוחלטת של חברי הקיבוץ לאידיאולוגיה הקיבוצית ניכרת בכל השייך לערך העליון של הקיבוץ המניע את שגרת יומו ואת התנהלותו – עבודת הכפיים. כל הדמויות בסיפורים מאופיינות דרך התנהלותם המוקפדת בכל הקשור בעבודה ובטקסיה, הכנת בגדי העבודה בערב, כיוון השעון המעורר, היציאה המוקדמת לעבודה והמקלחת שאחריה. בתוך צערה הגדול של אסנת על הינטשותה על ידי בעלה היא מתעוררת: "עוד לפני צלצול השעון המעורר [...] מכבה את השעון, מתרחצת ולובשת בגדי עבודה. בחמש וחצי היא יוצאת לעבודתה במכבסת הקיבוץ".

טיעונו של הספר הוא שככל שאזיקי הסדר ותקנוני המשמעת חזקים וממשטרים כל היבט בחיי הפרט והמשפחה, כך לבת האי-סדר תפרוץ ביתר שאת. לונה בלנק, מהסיפור הפותח "מלך נורווגיה", חברת קיבוץ, אלמנה כבת 45, מתויגת בסדר הקיבוצי כ"דמות חיובית שהבליגה על אסונה ושיקעה את כל נפשה במלאכת ההוראה". אלא שלאחר כישלון הניסיון ליצור קשר עם רווק הקיבוץ היא פורצת את גבולות הסדר והמשמעת בהבלטת מיניותה וחושניותה, בהתרועעות עם גברים צעירים ובעזיבת הקיבוץ לאחותה שבאמריקה.

פריצה מצמררת של הסדר הקיבוצי הטוב מתרחשת בסיפור "ילד קטן" שבו עוסק עוז לראשונה בקבוצת גיל ילדי הגן ובמתרחש בבית הילדים הקטנים. בולט בסיפור, מצד אחד, הסדר האחיד שמנהלת "חמדה המטפלת, אשה גוצה ורחבה, סינר לבן למותניה". בהגיע הילדים בשעות הערב לבית הילדים היא מקפידה על סידור ותלייה אחידים וגיאומטריים של המגפיים והמעילים ותכולת האוכל בצלחות: "פרוסת לחם בגבינה צהובה, חצי ביצה קשה, פלחי עגבנייה ארבעה זיתים וערמה קטנה של גבינה לבנה". כמענה הכרחי להיעדר דמויות ההורים ולסדר הכפייתי, מתפרצים יצרי ההרס והזדון בשעות הלילה, בהעדר כל חסות הורית או מבוגרת, בין הילדים הקטנים, "בין חברים", בבית הילדים. ילדי הגן הקטנים מתעללים בחברם לקיבוץ ולחדר, ושיאה של ההתעללות הוא בעריפת ראש הברווז, משחקו האהוב של הילד, כתחליף מעודן לעריפת ראשו.

היטלטלות בין יסודות של סדר וכאוס  ניכרת בדמותו של דוד דגן, המייצג בהתנהגותו הציבורית  את עקרונות הסדר של התנועה הקיבוצית, אבל באורחות חייו הוא פורע אותם לחלוטין. עקרונות הסדר ניכרים בשמו התנ"כי-ישראלי-חקלאי, בעיסוקו כמחנך ובעמדותיו ביחס לסוגיות השונות של החברה הקיבוצית. תפקידו של דגן הוא לעצב את צעירי הקיבוץ תוך העברת המורשת האידיאולוגית של התנועה הקיבוצית. בתפקידו זה הוא מעצב את דור הבנים, מאשרר את זהותם ומבקש להעביר בכור היתוך זה גם את המצטרפים החדשים. דוד דגן מתפקד גם כשומר הסף של תחום הקיבוץ. הדבר ניכר בחובה המוטלת על משה יקר, תלמידו, לבקש את אישורו לנסיעה בת כמה שעות לאביו החולה. דגן מתמהמה באישור הבקשה, ומפציר בתלמידו להניח לעולם העבר ולשנות את מראהו החיצוני: "עם הזיפים האלה על הראש אתה נראה כמו פליט. הגיע הזמן שתהיה לך בלורית כמו לכל הבנים". תובענות נוקשה זו מצטיירת, במהלך הספר כולו,  כמעטה צדקני של אדם הפורע כל חוקי מוסר ביחסו לנשים בקיבוץ כמו גם בגזלת כבשת הרש – בתו היחידה של חבר הקיבוץ, נחום אשרוב, אלמן ואב שכול, שלאחר שהוא מעבירה לבעלותו הוא חוזר וזונח גם אותה.

עיקרון פואטי נוסף המשקף את מורכבות הטקסט בקובץ החדש הוא פרט מסוים אחד, המצוי בכל אחד מהסיפורים, ומשקף בבחינת טיפה בים את הסיפור הגדול. בסיפור "אבא", כאשר יורד משה יקר מהאוטובוס כדי להגיע לבית החולים שבו מאשפז אביו, הוא רואה כלב שנדרס על יד אוטובוס. פרטי תוכן קטנים יוצרים אנלוגיה בין משה יקר לבין הכלבלב שנדרס. חציית הדרך באלכסון, הטלאי הלבן על ראש הכלבלב המזכיר את כובע הברט השחור של משה,  העדר קול זעקה למרות הפגיעה, קטנותו של הקורבן לעומת הגוף הפוגע, והאקליפטוס המסויד לבן בדרך המובילה מבית החולים לכביש מקום קבורתו של הכלב הדרוס, וכן הלאה.

"ילד-חוץ" כהגדרה פורמלית לילדים שנולדו מחוץ לקיבוץ והסתפחו אליו מאוחר יותר, ובעיקר, כתיאור של הוויה קיומית הוא מצב המעסיק את עוז, ובספריו האוטוביוגרפיים הוא מתאר את עצמו כ"ילד חוץ". ואכן קווים אוטוביוגרפיים רבים נמתחים בין תיאורים אלה לבין דמותו של משה יקר. כך, ההגעה לקיבוץ כנער יחיד ובודד, מות האם – סיפור שתוק ומודחק - שהנער  מסרב לדבר עליו, האב שנשאר במרחב החיים הקודמים וזרותו וניכורו לחיי בנו, ניסיונותיו של "ילד חוץ" להידמות לבני הקיבוץ ובה בעת זרותו ואחרותו העקרוניים. כך גם העבודה כלולן, ההישארות בחדר העיון כשילדי הקיבוץ הולכים לבקר את הוריהם, אהבת הקריאה וניסיונו הכושל של הבן לשמור על הקשר ההולך ומתרופף  עם אביו.

קובץ סיפורים אחרון זה של עמוס עוז מכיל התבוננות מחודשת ומאוחרת בדמויות, תמונות ואפיזודות מחיי הקיבוץ בשנות החמישים. בסיפור "אבא" מתאר משה יקר, את דרך ההתבוננות – הביקורתית והלא מאמינה -  של הדור הבא באורחות החיים של  הלול הקיבוצי. אלא שבמהלך הסיפור נמתחת אנלוגיה בין הלול הקיבוצי לקיבוץ כולו והעמדה הספקנית, של ההתבוננות העתידית לאחור, מופנית כלפי זוג ההורים בקיבוץ שבחרו לגדל את ילדיהם מחוץ לביתם: "דחוסות ודחוקות זו לזו שתים-שתים בתאי ההטלה בלי יכולת לזוז ממקומן אפילו פסיעה אחת כל ימי חייהן. יום אחד עוד יהיה בעולם דור [...] שיקרא לכולנו רוצחים ולא יבין איך היינו מסוגלים [...] להדגיר אותם במדגרות אוטומטיות, לגדל אותם בכלובים מצופפים, [...] לשדוד את כל הביצים לפני הדגירה". ספרו של עוז, בשמונת סיפוריו מחיי הקיבוץ, חוזר ומשמיע באהבה ובכאב את הקול ששומע משה יקר, בן דמותו של עמוס עוז הצעיר, מהלול הקיבוצי: "קינה עמומה, אבודה ועקשנית".