במאמרה ב"תרבות וספרות+" טוענת אסתי אדיבי-שושן כי בפרק "'זהויות" בתוכנית הלימודים החדשה בספרות, "הזהות הגברית בשירים מעוצבת במאפיינים סוציולוגיים ברורים של גניאולוגיה, היסטוריה וגיאוגרפיה ישראליות-יהודיות במובהק. השירים שותפים בעיצוב ביקורתי ומפוכח של הנרטיב הישראלי-יהודי, ומאפשרים את קריאתם והוראתם בהקשר חברתי-פוליטי-תרבותי. לעומת זאת, הזהות הנשית המעוצבת בשירי המשוררות-הנשים מנותקת במובהק מכל מאפיין של זמן או מקום".

דווקא משום שנדמה שהביקורת של אדיבי-שושן נאמרת מנקודת מוצא פמיניסטית-ביקורתית, היא מקוממת במיוחד, ונראית לנו שגויה מיסודה.

מצער שלאחר למעלה ממאה שנות מאבק פמיניסטי, הכותבת מקבלת ללא עוררין את החלוקה ההיררכית הישנה שלפיה ערכים חיוביים ונעלים הם ערכים כגון קולקטיביות, כוח, זהות יציבה וזהה לעצמה, ואילו דיבור פרטי, סגנון נזיל ועמום ושימוש במסכות מתחלפות הם סימנים שליליים ונחותים. גרוע מזה, הם כלל לא באים בחשבון מבחינתה כגורמים פוטנציאליים של הזדהות והעצמה אישית. בתמונת עולם כזאת, ודאי ששירה שיש בה ייצוג לעמדה נשית פאסיבית (לכאורה) משאירה נשים בתפקיד המסורתי והמוחלש.

אך החלוקה הזאת היא מיושנת, וממשיכה לשכפל אותו דיכוי פטריארכלי שמפניו כביכול מבקשת אדיבי-שושן לחלץ את המשוררות ואת בני הנוער גם יחד. הטענה כאילו רק דיבור במושגי הקולקטיב מאפשר השתתפות בדיון הציבורי היא החמצה כפולה: הן של שירת הנשים, שמציעה אלטרנטיבה מורכבת ומרתקת לדיבור מתוך עמדת המדוכא, הן של ההזדמנות לשנות את הדרך שבה מנוהל השיח הפוליטי.

אבל בעצם, מהתבוננות בשירי הגברים שהוגדרו על ידי אדיבי-שושן כ"שותפים בעיצוב ביקורתי ומפוכח של הנרטיב הישראלי-יהודי" ניתן להתרשם כי שזירה של מלות מפתח מ"שיח המצב" המקובל היא לא תמיד ערובה לאפקטיביות פוליטית. אדרבה, לעתים דווקא שימוש בסמלי ה"מצב" כאילו מדובר בדבר-מה טבעי, ידוע ומוכר, שאין צורך להסבירו או לתהות על קנקנו, עלול להוציא מהם כל עוקץ ביקורתי, שלא לומר פוליטי.

אדיבי-שושן מייחסת לעמיחי חיבור ישיר לנרטיב הקולקטיבי וההיסטורי, ומקטלגת את שיריהן של רביקוביץ' וזלדה מלכתחילה כפרטיים ואישיים, אולם דווקא שיר כזה של רביקוביץ', שמבטא את העמדה הפאסיבית שהוקצתה באלימות לנשים בכלל ולנשים במדינה מיליטריסטית כמו ישראל בפרט, יכול להיקרא גם כקשור בעבותות לנרטיב הישראלי-יהודי. חשוב מזה, הוא מייצר נרטיב אלטרנטיבי. רוצה לומר, האפיונים הלכאורה תמימים של השירים במאמרה של אדיבי-שושן אינם תיאורים ניטרליים של ה"נתונים" שלפנינו אלא יצירה, הלכה למעשה, של הקטגוריות והתפקידים החברתיים המפלים והמקבעים.

זאת ועוד: כאשר מתבוננים באמת בשיר של יהודה עמיחי קשה שלא להתרשם ממחיקת הזהות האינדיבידואלית שמתבצעת בו. שהרי "שמי הוא שם תורמי" כותב עמיחי, כלומר אפילו השם הפרטי אינו שייך לו. אל מול הזהות היציבה שאליה מפנה אדיבי-שושן, אפשר לראות גם את הזהות השבה-ונמחקת, הרעועה והבלתי-אפשרית למעשה, שמיוצגת בשיר הזה.

הנרטיב היהודי-הציוני-הישראלי הוא אכן נרטיב כל-גברי, שנשים מורשות להשתתף בו רק כצופות מהצד. כאשר משוררות נשים מבקשות לייצר לעצמן שושלת פואטית, אחת מהדרכים שעומדות בפניהן היא לפנות לאיזכורים המסורתיים של דמויות נשיות, ולנסות לפרק ולשכתב אותם מחדש. כך הסונטה של רביקוביץ' נשמעת כסיפור אגדה על עלמה ענוגה וטובת מראה, אך הצרימות שעולות בסיפור הזה מן הרגע הראשון ממקמות אותו מיד בהקשר של מחאה וזעם חריפים כנגד תרבות שמאפשרת לנשים להיות רק "בובות ממוכנות". חלק מהאפקטיביות הפוליטית החזקה של השיר הזה טמונה בדיוק בכך שהוא מערער על ההפרדה המסורתית בין התחום הציבורי-הפוליטי לתחום הפרטי-האישי.

גם מבלי להיכנס לדיונים אקדמיים סבוכים בשני השירים הללו כמייצגים, אפילו חוויית קריאה פשוטה וראשונית שלהם מאפשרת לחוש את הפוטנציאל החתרני והמפרק שטמון בהם אל מול מיתוסים של זהות יציבה ורציפה. עיצובה של זהות אישית כתהליך וכמאבק ולא כנתון טבעי ויציב הוא עיצוב שיישמע בוודאי מעודכן ורלבנטי יותר לדור הנוכחי של תלמידי התיכון בישראל.

ואולי לפני כל דבר אחר יש לומר כי שיר, כידוע, לעולם אינו זהה עם התימות שמופיעות בו, ורצוי מאוד שלא ללמד אותו כך בכיתה. שאם לא כן עלולים התלמידים להתקשות בהבחנה בינו ובין כרזת תעמולה, או מאמר פשטני בעיתון.