הגענו לסרייבו בירת בוסניה ב-11 ביולי, יום השנה לטבח העם של סרבים במוסלמים בסרברניצה, לפני 17 שנה, אך בערב, העיר העתיקה היפה, המזכירה לא במעט את איסטנבול, שקקה חיים. שוקיה ומסעדותיה מלאו במקומיים, בתיירים ובילידי המקום שבאו לחופשת מולדת לאחר שהיגרו לנכר בשל תוצאות המלחמה שזיכרונותיה טריים: לוחות זיכרון רבים, ו"שושנים" אדומות על המדרכות מציינות את המקום שבו נפלו חפים מפשע.

הגיאוגרפיה התיירותית משדרת לכאורה אופטימיות: במרחק הליכה קצר שוכנים זה לצד זה המסגד המרכזי על שם המושל הטורקי-הבוסני רב הפעלים גאזי-הוסרב ביי בן המאה ה-16, הכנסייה האורתודוקסית של הסרבים, הקתדרלה הקתולית של הקרואטים ובית הכנסת הספרדי העתיק. הוא משמש גם מוזיאון שבו תצוגה צנועה אך מרשימה המתארת את קורותיה של הקהילה המפוארת, פרי הסובלנות העותמאנית כלפי מגורשי ספרד. היום נותרו רק כ-700 יהודים, שחלקם מתפללים בבית הכנסת האשכנזי במקורו (נוסד ב-1902) המצוי אף הוא בקרבת מקום.

סמיכות המבנים הדתיים לא מנעה לפני עשרים שנה את השתלטות השנאה, את ההרג ההמוני, את התפוררות המשפחות המעורבות והחברויות, ואת האשליה של "יוגוסלביה", שהצליח טיטו לשמר ולקיים כמה עשרות שנים עד שהתפרקה בקול רעש אדיר.

שיחת אקראי ממושכת על יוגורט ו"בורק" (הגרסה המקומית ל"בורקס") עם מדחת ריג'אנוביץ', פרופסור נודע לבלשנות סלאבית ולספרות אנגלית, תושב העיר, בן 77 השומר על רוח צעירה ושובבה במיוחד ("אשתי הנוכחית", הוא מכנה את רעייתו החמישית במספר), שופכת אור על הלכי הרוח המקומיים. הוא מצנן את התלהבותנו לאפשרות שתיווצר שוב הרמוניה בין-דתית ומדגיש כי ריפוי הצלקות יארך זמן רב. ללא נוכחות כוחות שמירת השלום של נאט"ו והאיחוד האירופי היתה הלחימה מתחדשת במהרה, מפני שהרעל של הלאומנות הרדיקלית לא פג, לדבריו. הוא מגדיר עצמו כאתאיסט (עניין מקובל למדי בדור שגדל בתקופה הקומוניסטית) וחושש גם מההקצנה הדתית המוסלמית בבוסניה, הנתמכת בין היתר בנוכחות כאלף לוחמי מוג'אהדין לשעבר, יוצאי ארצות שונות, שהגיעו לסייע למוסלמים בזמן המלחמה והשתקעו במקום לאחר מכן.

ריג'אנוביץ' גאה בהחלט בלאומיותו הבוסנית, אך מלגלג על הניסיונות המלאכותיים ליצור בידול לשוני של ממש בין השפות המדוברות בסרביה, בקרואטיה, בבוסניה ובמונטנגרו. הוא מספר כי שלטונות מונטנגרו, המדינה העצמאית הזעירה שמספר תושביה הוא רק מעט יותר מחצי מיליון, התייעצו עמו לגבי מדיניות הלשונית העתידה, אך בניגוד להמלצתו הם נוטים להוסיף שתי אותיות חדשות. מוסלמי אחר סיפר לנו על הלחצים והפיתויים שהופעלו עליו לקרוא לבנו בשם מוסלמי אופייני, אך הוא דבק בשם בינלאומי: אלן.
הקטע המרתק ביותר בשיחה עם ריג'אנוביץ' עסק בזיכרונותיו האישיים על היוצרת היהודייה החשובה בלאדינו לאורה פאפו (1942-1891), המכונה גם "בוכוריטה" (כינוי חיבה הנגזר מהמלה העברית "בכורה"), שבימים אלו מלאו שבעים שנה למותה. היא מתה במחלה, בעת שהוסתרה בסרייבו עירהּ על ידי נזירות טובות לב בתקופת הרדיפות הקשה של הגרמנים והקרואטים הפאשיסטים. היא ידעה בעת מותה כי שני בניה כבר נלקחו למחנה ריכוז, אך אחיותיה, שניצלו משום שנישאו לנוצרים עוד לפני המלחמה, ניסו להסתיר ממנה את גורלם המר.

מפעלה של פאפו - מחזות, שירים ומסות – עדיין לא זכה לתרגום לעברית. מחקריו של ד"ר אליעזר פאפו, ממכון משה דוד גאון לחקר תרבות הלאדינו באוניברסיטת בן גוריון (אף הוא יליד סרייבו, ללא קשר משפחתי ליוצרת), שופכים אור על דמותה. ראו בין היתר מאמרו "חייה ומפעלה הספרותי של לאורה פאפו, 'בוכוריטה', המחזאית הראשונה שכתבה בספרדית-יהודית", בכתב העת "איל פרזינטי", א (2007), עמ' 89-61.
ריג'אנוביץ' היה בן שש בלבד בעת מותה, אך כילד היה בן טיפוחיה. הוא ומשפחתו התגוררו עמה באותו בניין, ובשל ההעדרות התכופה של הוריו מן הבית (אביו היה חכם דת מוסלמי, "עאלם"), היא נטלה חלק מרכזי בגידולו. הוא מתרפק על דמותה על "דודה לאורה" ומוליך אותנו בשעת לילה מאוחרת אל חזית המוזיאון היהודי. שם הוצבה לפני כמה חודשים (גם ביוזמתו שלו) לוחית זיכרון ל"אשה היוצרת הראשונה והנודעת בספרדית-יהודית (לאדינו)". הוא בוחר להדחיק את שיתוף הפעולה בין בוסנים-מוסלמים לנאצים, בעידודו של המופתי חג' אמין אלחוסייני, ומרחיב לגבי האחווה המוסלמית-היהודית, תוך הסתמכות על הסיפור ההיסטורי על המושל הטורקי רושדי פאשה, שנאלץ לבטל גזירות שהטיל על הקהילה היהודית בראשית המאה ה-19, לאחר שנכבדי העיר המוסלמים התייצבו נגדו בגבורה.

להלן כמה קטעים הנוגעים לפאפו ממסת הזיכרון Remembering Sarajevo, שפירסם ריג'אנוביץ' בכתב עת אמריקאי ב-1999. היא נכתבה באנגלית בעת ששימש מתורגמן בבית הדין הבינלאומי בהאג, ויוצרת גשר של זיכרון בין מוראות מלחמת העולם השנייה לזוועות המלחמה האחרונה.

"חיוכה!", כותב ריג'אנוביץ', "הלוואי והייתי יכול לכתוב אודה המתארת מופע אלוהי זה. אך כיצד אוכל אפילו לרמוז לגל הרגשות שעורר חיוכה מעל ומתחת לעורי. כמו סימפוניה שובת-לב היו לחיוכה פתיחה, שתיים-שלוש תנועות ופינאלה. הפתיחה: תנועת שפתיים הולכת ומתעצמת, כשלובן שיניה מאיר בהדרגה לתוך נפשו של המתבונן, וכל ישותה שרה את חומה הפנימי. אין מלים לתיאור תנועותיה של הסימפוניה, אך אני זוכר בברור שהיתה זו שירה שיצרה בגופי תחושה דומה לזו שמחוללת מנגינה נעימה. הסימפוניה כללה גם את שם החיבה שבחרה לי – מימילה - הפינאלה היתה מעין מחול של מתיקות, יופי וחדווה שאינה יודעת גבולות.

"החיוך היה שייך ללאורה פאפו בוכוריטה- teta לאורה, דודה לאורה, אחת מקומץ יוצרים בלאדינו, הספרדית של ספרד במאה ה-15, שממנה גורשו היהודים רק משום שהיו בעלי דת אחרת מזו של המלכה איזבלה.

"אז... באביב 1941, הגיעו הנאצים לבוסניה וטטה לאורה אבדה. היא לא מתה מידי החיים, אלא מידי הלא-מתים, משום שהחיים היו מכירים מיד את היופי והאהבה שבכל תא שבגופה. היו אלה חיים בשיאם שנקטעו בידי ברברים, שנולדו למעשה מתים ומשתייכים רק שטחית למין האנושי. היכן היה הצדק? שאל הילד בן השש בתוכי. כיצד ניתן לשלול מילד יקום שלם של רגשות שנדמו בעיניו טבעיים כמו שביל החלב שברקיע?

"אך באורח מוזר משהו, טטה לאורה ואנוכי ניצחנו את הברברים. משום שחיוכה עודנו מחמם את נפשי, בעוד ששלדיהם הקרים של הברברים הללו קופאים במקום קבורתם. יופיה עודנו מאיר את פנימיותי, בעוד ששרידיהם נרקבים באדמה לא-זרועה. זכרה חי לעד כעדות מונומנטלית לקסם ולחדווה שבחיים, ואילו זכרם שלהם נכחד".