נסתרות דרכי הארכיונאות. ועוד כשמדובר באשת ספרות מיוחדת במינה, כמו עזה צבי (2011-1934), שבקרוב תמלא שנה למותה. בימים אלה נמסר לארכיון קיבוץ עין החורש ארגז מסמכים ישנים של יצחק אורחן, מצעירי גדוד העבודה ומראשוני עין החורש, שהיה אמן פסיפס ובוהמיין. אורחן היה גם מפיק של הצגות ומופעים שונים ושל חגים בקיבוץ, שוחר מובהק של שירה עברית, מקורב למשורר אבא קובנר ולמשפחתו, וחברם של בימאים, משוררים ושחקני תיאטרון ידועים.

כך נוצר הקשר החם וארוך השנים בינו לבין משפחתה של עזה צבי. הבימאי רפאל צבי ביים בקיבוץ כמה וכמה הצגות, במשך כמעט עשרים שנה. הציירת חיה אלפרוביץ' - אשתו ואמה של עזה - התלוותה אליו בנדודיהם בקיבוצים. היא היתה אשר על התפאורות. ועזה הקטנה מצאה לה חברות בנות גילה, להשתעשע עמן בזמן שהגדולים מכינים הצגות. לימים הזכירה עזה צבי את התקופה הזאת בחיבה ובגעגועים.

צביה רותם, הארכיונאית של הקיבוץ, שבדקה את תכולתו של הארגז, מצאה בו הפתעה: מחזה ילדים קצר מאת עזה צבי. עזה ידועה בין אנשי הספרות כמסאית מבריקה ומעמיקה, וכמתרגמת מעולה של שירה ומחזות. המחזה הוא בן שתי מערכות ושש תמונות, ועיקרו ילדי שתי חצרות עוינות המשלימים ונעשים לילדי חצר אחת ומאוחדת. הכותרת שנמצאה בארגז היא: עזה צבי, "החצר שלנו והחצר השנייה", מחזה לילדים, בשתי מערכות ובשש תמונות. כל הזכויות שמורות. המחזה מתוקתק במכונת כתיבה על עשרה או אחד עשר עמודים, ולא נמצאו לעת עתה שום מסמכי לוואי היכולים להעיד על תאריך כתיבתו.

במחזה משתתפים שישה ילדים משתי החצרות, הורים, שכנים, רוכלים ועוד. מאחר שתאריך הכתיבה חסר, הרי שהכינויים "מוכר נפט" ו"מוכר הקרח" יכולים לסייע לנו בקביעת זמנו של המחזה: כנראה בסוף שנות החמישים. על פי מתן השמות ניכר שעזה צבי כיוונה גם לדמויות אשכנזיות וגם לדמויות ספרדיות, לדמויות ספרותיות ולדמויות גשמיות "מהרחוב".

עזה צבי פותחת את המחזה בציון המקום: סימטה אשר במרכזה עומד עץ תות גדול וענף. משני עבריו של עץ התות שני בתים מוקפים חצרות, הלא הן "החצר שלנו והחצר השנייה". המחזה כולו רווי בתיאורי פלאים ומעמדי דמיון. קסמים מהלכים בו חופשי, ועץ התות מככב בו כצינור עלייה לשמים וכצינור ירידה אל תלאות הארץ.
המחזה הוזמן אצלה כנראה על ידי יצחק אורחן כדי שיוצג באחד מ"ימי הילד" המהוללים של עין החורש בשנות החמישים והשישים. לא מצאנו עד כה עדות לכך שאכן הוצג. ייתכן שבסופו של דבר הוא נדחה, ובכל מקרה הוא נותר בארגזו של יצחק אורחן, צבר שנים ואבק.

בימים אלה הולכים ונשלמים שני ספרים על עזה צבי, שהיתה מנטורית לדורות של משוררים ירושלמיים צעירים, כמו פנחס שדה, זלדה ויונה וולך, וגם היום היא מעוררת השראה במשוררים צעירים. הספר האחד – ובו המחזה הגנוז בשלמותו - ייצא בהוצאת אבן חושן של עוזי אגסי, ובעריכתם של דוד וַינפֶלד והלית ישורון, ויביא לפני הקוראים את כתיבתה של עזה צבי, את מאמריה ומסותיה. הספר השני, שעורך ומלקט משה גנן, בסיועו של שמעון שְׁלוּשׁ, שניהם ממעריציה הירושלמיים של עזה צבי, יעסוק בפרסומים עליה: מספדים, ראיונות, התרשמויות.

הנה התמונה השנייה במחזה:

(למחרת בשעות אחר הצהריים באותו מקום. מתחילים להופיע ראשוני האנשים מכל קצווי הסימטה. אלה הן בעיקר נשים הנושאות פחים וכלים למיניהם ולידן נגרר הטף. ילדים אחדים מתחילים להקיש בפחים כבתופים והנשים עוזרות על ידם כמתוך לצון. אחד הילדים מתופף על בטנו וצועק ככרוז:)

ילד: אסיפה פומ- בית! אסיפה פומ- בית! יום התות! יום התות! ש-ל-בי התות!
(שני ילדים מופיעים בדהרה עם מריצה ואז מגיחים מן הצד שניים אחרים ורותמים עצמם אל המריצה. מופיע רוכל המרקיד עכברים על החבל. מוציא מכיסיו סוכריות על מקל כשהוא מצעק בקול ניחר ומשונה בחופזה, כיורה מתוך קנה-רובה).

רוכל א': טקסי – רכבת – אקדח! טקסי – רכבת – אקדח! (איש ואשה דוחפים כיסא-גלגלים שעליו יושב אדם הפורט על גיטרה או על עוד. כמה ילדות קטנות מתחילות לרקד בתנועות מזרחיות של חיות במצולות-הים. זקנה אחת מדדה על מקלה והדלי שבידה אף הוא נותן קולו לקצב מקלה. מאחוריה הולכים בשורה ישרה, בסדר ובמשטר – כעשרה ילדים. כמה נשים נותנות ידן על פיהן ומשמיעות יללות שמחה. מופיע רוכל שני בחלוק לבן ולו כד משקה קר. בידיו מצלתיים קטנים והוא מקשקש בהם ומקרקר כעורב).

רוכל ב': קר – קר – קר, משקה טוב! קר – קר – קר, משקה טוב!

(גורית, רחלה, דניאל, נתושקה ונעמה אף הם מתלבטים שם בין רגלי הקהל, וגורית מפריחה בלונים דרך אגב. מקומו של דווידון נפקד משום-מה. לפתע נשמע צלצול פעמונים קטנים ומרובים, ואל תוך הסמטה נכנס חמור קטן אשר לצווארו שרשרות פעמונים, ולראשו חבושה מגבעת, שממנה מציצות אוזניו. כמובן שאין כל הכרח בדבר שיהיה זה חמור אמיתי. בעזרת מסיכה ותלבושת נאותה יכולים שני ילדים לגלם את החמור. את החמור מוליך בעליו החסון, הסבל גבריאל. מרביתם של האנשים מוחאים כף וקוראים "הידד"! עם הופעתם של החמור ובעליו).

רחלה: (מצביעה על הסבל) מימיני גבריאל. כבר אפשר להתחיל!

(נתושקה ועוד ילד אחד מטפסים על עץ התות בזריזות של קופים ומתחילים לנענע את ענפיו).

שכנה א': (לחברתה) מה תגידי לזה? ממש טקס!

שכנה ב': חגיגה! חג הגז עשו להם! קציר העומר! ביכורים!

(ההמון נדחק לרגלי העץ ואוסף בכליו את הפרי הנושר. המהומה הולכת וגוברת ואיש איש משתולל כאוות-נפשו. דווידון מופיע מן הצד ובידו כלי כבד מחרס או ממתכת. הוא רץ ומתנשם כירא לאחר דבר-מה).

דניאל: דווידון, מהר, איפה היית עד עכשיו?

דווידון: (מגמגם וממשיך לרוץ) אני... אני... (בו ברגע נשמט מידיו הכלי שלו באלכסון ופוגע ב"דלת הפלאים", ומנפץ כמה מזגוגיותיה. מתחוללת שערוריה. דווידון נשאר עומד כהלום רעם. כמה נשים רחמניות סופקות כף. כולם רצים לעבר הדלת המנופצת).
רחלה: (כמקוננת) אבל זה צריך לדעת! איך הוא הצליח לעשות את זה?! אבל זה צריך לדעת!

נעמה: אנחנו נראה לו! את האוזניים נתלוש לו! נעשה לו פנסים כאלה, שיראה את הכוכבים!

דניאל: אוהו! כשנעמה נכנסת לפעולה...

שכנה א': מה אתם רוצים ממנו! רחמנות על הילד...

נתושקה: (מדלג מן העץ וחוזר ועולה עליו, בצהלתו הרגילה) כמה שהדלת מצחיקה עכשיו, אפשר להתפקע...!

שכנה ב': (מתלחשת בתאוות-רכילות, כשהיא מצביעה על דווידון הנטוע עדיין במקומו) מה, זו אמת שהילד יתום? ואבא ואמא שלו מתו או נסעו?

שכנה א': ששש... שקט, שקט. איש איננו יודע.

(קולות: "איפה מר בן-בדולח? איפה הזגג? לאן הוא נעלם?" ואז נכנס אל הבמה מר בן-בדולח העמוס כלי מלאכתו כרגיל. למראה הדלת המנופצת הוא מכסה לרגע את עיניו בשתי ידיו ואחר כך מתאושש).

מר בן-בדולח: מה זה? מי עשה זאת?

דווידון: (ברעד, על סף בכי) אני... לא בכוונה. הדלת היתה הכי יפה בעולם... זו היתה "דלת פלאים".

מר בן-בדולח: (שם ידו על ראשו של דווידון) אל תצטער דווידון, אני אתקן את הדלת. היא תהיה יפה כמעט כמו קודם, כמעט כמו בימי השולטן ירום הודו. אומרים שהוא בכבודו ובעצמו ציווה על האומנים לכונן לו את הדלת הזאת (פונה אל הנאספים) ואתם – מה לכם עומדים כאן כנציבי-מלח? להתפזר. שברו את הכלים ולא משחקים! (קהל הנאספים מתפזר לאטו. דווידון נשאר עומד ליד מר בן-בדולח. רחלה, נתושקה ונעמה מתרחקים מעט כשהם מתלחשים ביניהם. דניאל וגורית הולכים לביתם כשהם מפנים מדי פעם את ראשם אחורנית. הדלת נפתחת ויוצאת הגב' עזורי, אמה של רחלה).

גב' עזורי: (נדה בראשה כשהיא מסתכלת בשברי הזכוכית) יום התות... יום התות... (מצביעה על דווידון). מעשה בגמל שהלך לבקש קרניים – ולקחו ממנו גם את האוזניים.