(זֶה דְּבַר הָאֱלֹהִים):
הָאוֹהֵב יְצוּר חַי, אוֹהֵב אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהוּא.
אֵין מֻשְׁלָם מִבִּלְעָדַי.
וְיִתָּכֵן שֶׁעַל שׁוּם כָּךְ
יוֹדֵעַ אֲנִי שְׁלֵמוּת מַהִי
וְעַל כֵּן דּוֹרֵשׁ אֲנִי פָּחוֹת שְׁלֵמוּת מִבְּנֵי אֱנוֹשׁ מִסְכֵּנִים שֶׁכְּמוֹתָם.
הֲרֵי יוֹדֵעַ אֲנִי כַּמָּה קָשֶׁה לָהֶם.
וְכַמָּה פְּעָמִים, בַּיְּגִיעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁהֵם מִתְיַגְּעִים לַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹת
עוֹלֶה רָצוֹן מִלְּפָנַי, וְרַב הַפִּתּוּי לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי תַּחַת בִּטְנָם
כְּדֵי לִתְמֹךְ בָּהֶם בְּיָדִי הָרְחָבָה
כְּמוֹ אָב הַמְּלַמֵּד אֶת יַלְדּוֹ לִשְׂחוֹת
בְּזֶרֶם הַנָּהָר
וְלֵב הָאָב חָצוּי בֵּין שְׁנֵי רְגָשׁוֹת.
כִּי מִצַּד אֶחָד אִם יִתְמֹךְ בּוֹ תָּמִיד וְאִם יִתְמֹךְ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּי
הַיֶּלֶד יִסְמֹךְ עָלָיו וְלֹא יִלְמַד לִשְׂחוֹת אַף פַּעַם
אֲבָל אִם לֹא יִתְמֹךְ בּוֹ הֵיטֵב בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
עָלוּל הַיֶּלֶד לִבְלֹעַ מָנָה גְּדוּשָׁה שֶׁל מַיִם
כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְלַמְּדָם לִשְׂחוֹת בְּנִסְיוֹנוֹתֵיהֶם
גַּם אֲנִי חָצוּי בֵּין שְׁנֵי הַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה
כִּי אִם אֶתְמֹךְ בָּהֶם תָּמִיד וְאֶתְמֹךְ בָּהֶם יוֹתֵר מִדַּי
לֹא יֵדְעוּ לִשְׂחוֹת אַף פַּעַם בְּעַצְמָם
אֲבָל אִם לֹא אֶתְמֹךְ בָּהֶם הֵיטֵב בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
הַמִּסְכֵּנִים הַקְּטַנִּים עֲלוּלִים לִבְלֹעַ מָנָה גְּדוּשָׁה שֶׁל מַיִם.
הִנֵּה הוּא הַקֹּשִׁי, וְהוּא גָּדוֹל
וְכָךְ גַּם כֶּפֶל הַפָּנִים עַצְמוֹ, שְׁנֵי צְדָדֶיהָ שֶׁל הַבְּעָיָה
מִצַּד אֶחָד צָרִיךְ שֶׁיַּחְתְּרוּ אֶל גְּאֻלָּתָם בְּמוֹ יְדֵיהֶם. זֶה הַכְּלָל.
וְהוּא רִשְׁמִי. אַחֶרֶת לֹא הָיָה מְעַנְיֵן
וְהֵם לֹא יִהְיוּ לִגְבָרִים
וַהֲרֵי אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ מְחֻשָּׁלִים, שֶׁיִּהְיוּ גְּבָרִים וִיקַבְּלוּ בִּזְכוּת וְלֹא בְּחֶסֶד
אֶת דַּרְגוֹת הָאַבִּירִים
מִצַּד אַחֵר אָסוּר שֶׁיִּבְלְעוּ יוֹתֵר מִדַּי מַיִם
כְּשֶׁיִּקְפְּצוּ אֶל מְאֵרַת הַחֵטְא
הִנֵּה זֶה הָרָז הַגָּדוֹל שֶׁל חֵרוּת הָאָדָם, זֶה דְּבַר הָאֱלֹהִים,
וְשֶׁל שִׁלְטוֹנִי עָלָיו וְעַל חֵרוּתוֹ
אִם אֶתְמֹךְ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּי, שׁוּב לֹא יִהְיֶה בֶּן חוֹרִין
וְאִם לֹא אֶתְמֹךְ בּוֹ מַסְפִּיק, אֲנִי מְסַכֵּן אֶת גְּאֻלָּתוֹ:
שְׁנֵי נְכָסִים אֲשֶׁר מִבְּחִינָה מְסֻיֶּמֶת יְקָרִים בְּמִדָּה שָׁוָה כִּמְעַט
כִּי מְחִיר הַגְּאֻלָּה אֵין עֲרֹךְ לוֹ
אַךְ מַהִי גְּאֻלָּה שֶׁאֵינָהּ בַּת־חוֹרִין.
כֵּיצַד מְדָרְגִים אוֹתָהּ.
רְצוֹנֵנוּ שֶׁגְּאֻלָּה זוֹ תֻּשַּׂג מֵעַצְמָהּ.
מִן הָאָדָם עַצְמוֹ. שֶׁתַּגִּיעַ אֵלָיו מֵעַצְמוֹ
שֶׁתָּבוֹא אֵיכְשֶׁהוּ מִמֶּנּוּ עַצְמוֹ. זֶה הַסּוֹד,
זוֹ (זֶה?) הָרָז הַגָּדוֹל שֶׁל חֵרוּת הָאָדָם.
זֶה הַמְּחִיר שֶׁאָנוּ נוֹקְבִים בִּתְמוּרָה לְחֵרוּת הָאָדָם.
מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי עַצְמִי בֶּן חוֹרִין, זֶה דְּבַר הָאֱלֹהִים, וְיָצַרְתִּי אֶת הָאָדָם כְּצַלְמִי וּבִדְמוּתִי.
זֶה הָרָז הַגָּדוֹל, זֶה הַסּוֹד, זֶה הַמְּחִיר
שֶׁל כָּל חֵרוּת.
חֵרוּתוֹ שֶׁל יְצִיר-כַּפַּי הוּא (הִיא?) הַהִשְׁתַּקְּפוּת הַיָּפָה בְּיוֹתֵר שֶׁיֶּשְׁנָהּ בָּעוֹלָם.
הַחֵרוּת מִן הַבּוֹרֵא. עַל שׁוּם כָּךְ אֲנַחְנוּ מַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ אֶת יְהָבֵנוּ,
עַל שׁוּם כָּךְ אֲנַחְנוּ נוֹקְבִים בִּמְחִיר מְיֻחָד תְּמוּרָתָהּ.
גְּאֻלָּה שֶׁאֵינָהּ בַּת־חוֹרִין, שֶׁאֵינָהּ, שֶׁאֵינָהּ בָּאָה מֵאָדָם בֶּן־חוֹרִין, שׁוּב אֵינָהּ אוֹמֶרֶת לָנוּ כְּלוּם. מָה הִיא בִּכְלָל
מָה הִיא רוֹצָה לוֹמַר.
מָה חֵפֶץ יֵשׁ בִּגְאֻלָּה כָּזֹאת.
אֹשֶׁר שֶׁל עֲבָדִים, גְּאֻלָּה שֶׁל עֲבָדִים, אֹשֶׁר צַיְּתָנִי, לָמָּה עָלַי לְהִתְעַנְיֵן בַּזֶּה. מִי אוֹהֵב לִהְיוֹת נֶאֱהָב עַל יְדֵי עֲבָדִים.
אִם צָרִיךְ לְהָבִיא הוֹכָחָה לְעֹצֶם־יַדִּי, עֹצֶם־יָדִי אֵינוֹ צָרִיךְ לָעֲבָדִים הָאֵלֶּה, עֹצֶם־יָדִי מְפֻרְסָם דַּיּוֹ, דַּי וְהוֹתֵר יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי כֹּל יָכוֹל
עֹצֶם יַדִּי זוֹהֵר דַּיּוֹ בְּכָל מָה שֶׁחָמְרִי וּבְכָל מָה שֶׁקּוֹרֶה.
עֹצֶם יַדִּי זוֹהֵר דַּיּוֹ בַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וּבְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.
אֵין מִי שֶׁיָּטִיל בּוֹ סָפֵק, מַכִּירִים אוֹתוֹ, הוּא זוֹהֵר דַּיּוֹ בִּיצִירֵי הַבְּרִיאָה הַדּוֹמְמִים
הוּא זוֹהֵר דַּיּוֹ בְּסִדְרֵי הָעוֹלָם
בְּעֶצֶם הִתְרַחֲשׁוּת הָאָדָם.
אֲבָל בְּעֵת שֶׁבָּרָאתִי אֶת הַיְּצוּרִים אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפָּם, זֶה דְּבַר הָאֱלֹהִים, רָצִיתִי בְּמַשֶּׁהוּ טוֹב יוֹתֵר, רָצִיתִי בְּיוֹתֵר מִזֶּה.
בְּמַשֶּׁהוּ טוֹב עַד אֵינְסוֹף. בְּיוֹתֵר אֵינְסוֹפִי. אֲשֶׁר עַל כֵּן רָצִיתִי בְּאוֹתָהּ חֵרוּת.
יָצַרְתִּי אוֹתָהּ אֶת הַחֵרוּת עַצְמָהּ. יֵשׁ מַדְרֵגוֹת אֲחָדוֹת לְכִסְּאִי.
מִשָּׁעָה שֶׁזָּכִיתִי לָרִאשׁוֹנָה לְקַבֵּל אַהֲבָה בַּת־חוֹרִין, שׁוּב אֵין כָּל טַעַם בְּצַיְּתָנֻיּוֹת.
מִשָּׁעָה שֶׁזָּכִיתִי לְקַבֵּל אַהֲבָה מִיְּצוּרִים בְּנֵי־חוֹרִין, הַהִשְׁתַּחֲוֻיּוֹת שֶׁל הָעֲבָדִים שׁוּב אֵין בָּהֶן עִנְיָן.
מִשָּׁעָה שֶׁרָאִיתִי אֶת הַקָּדוֹשׁ לוּאִי כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ לְפָנַי, שׁוּב אֵין אֶת נַפְשִׁי לִרְאוֹת
אֶת אוֹתָם עֲבָדִים מִן הַמִּזְרָח הַמִּשְׁתַּטְּחִים אַפַּיִם אַרְצָה
מְלוֹא קוֹמָתָם עַל הַבֶּטֶן לָאָרֶץ. לְהֵעָטֵף בְּאַהֲבָה בַּת־חוֹרִין,
הוּא דָּבָר שֶׁלֹּא יִשָּׁקֵל, לֹא יִמָּנֶה מֵרֹב.
זוֹ בְּוַדָּאוּת הַהַמְצָאָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁלִּי.
כְּשֶׁטּוֹעֲמִים פַּעַם אַחַת
מַתַּת אַהֲבָה בַּת־חוֹרִין
כָּל הַיֶּתֶר אֵינוֹ אֶלָּא צַיְּתָנֻיּוֹת.

סוערים וקצרים היו חייו של המשורר הצרפתי שארל פגי (Peguy) (1873 1914). הם
מיזגו בהם פטריוטיות לוהטת, קתוליות קנאית יחד עם ליברליות וסוציאליזם קנאיים לא
פחות. שירתו רחבת הטורים עומדת בסימן של אקספרסיביות ופאתוס והפואמות
המונומנטליות שלו היו לנכסי צאן ברזל של הדקלום הצרפתי הלאומי: "מסתרי הצדקה של
ז'אן ד'ארק", "חוה", או "שער הכניסה המסתורי של המידה הטובה השנייה".
הפואמה "חירות" היא קטע מיצירה שירית מונומנטלית ושמה "מסתרי הקדושים התמימים", ובה מתדיין כביכול אלוהים עם עצמו איזו מידה של חירות ראוי שתהיה לאדם.
שארל פגי נהרג מירייה בראשו יום לפני פרוץ הקרב הראשון על המארן. מי שהעמידה
לראשונה את הקורא העברי על חשיבותו כמשורר וכהומניסט היתה המסאית ז'קלין כהנוב.
מסתה הנלהבת על פגי מופיעה בקובץ מאמריה "בין שני עולמות" ("כתר", 2005).

 

שארל פגי.