מצפים ממני, כושית, כושית אקונומיקה, מצפים ממני לא לדעת לדבר כמו שצריך. לכתוב בכלל לא מצפים. בכלל לא לכתוב. אבל אני כותבת. אני חייבת לכתוב. כי מי שלא חייב הוא כמו מת. ואני חייבת. לא בשבילי. בשבילי זה רק גוף. לא בשבילי. בשביל הבן שלי. הבן האחד שלי. ראפא. מלאך של אמא. ראפא האור. הוא שהוא קוסם במלים יכול לרפא חולים, אבל לעצמו עכשיו הוא לא יכול לעזור.

ערב יום כיפור ואנחנו יורדים לשיכון בדרך לבית הכנסת. כבר מזמן לא התקרבנו לשם. לא עד כדי כך התקרבנו. אין לנו מה לחפש בין בתים אפורים חצרות בלי צמחים. מקלט מסריח קיבלו וקראו לו בית כנסת. עד לשם אף פעם לא ירדנו. אבל ערב כיפור ואנחנו הולכים ורואים מרחוק את הצבעים מנקדים את האפור. הבדים סביב הראשים מתנועעים יחד כמו ציור נוזלי בערב החם הזה. והאוויר לא זז. הבדים החדשים שנתפרו לכבוד החגים להליכות לבית הכנסת, הצבעים שלהם חזקים לשגע שוורים, אבל הם לא מצליחים להרגיז אותי. אני אוהבת אותם. את כולם. הם לא עושים שאפסיק לאהוב. הם לא יכולים לקחת לי את האהבה שלי, האהבה של ניגיסט הילדה. אנחנו מתקרבים לבית הכנסת, ואני מתרגשת, כי גם אם אין אלוהים, יש צלילים וצבעים ושמים, וגם אם אין לי אלוהים, יש לי זיכרון של אחד, שהיה פעם של אבא, של כולם וגם שלי. את הזיכרון שלי הם לא יוכלו לקחת לי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

אנחנו מתקרבים, ראפא ואני, בג'ינס שנינו, אבל ג'ינס חדשים. וראפא יפה כל כך, יותר מאבא שלו, יותר מהביחד של שנינו, לא בהיר כמו אבא שלו, אבל בהיר ממני ובשביל אלו על הגבעה תמיד כושי, כושי עם עיניים תכלת גנב להם מהשמים. והוא גבוה, גבוה ממני, ואבא היה מנחם אותי ואומר, שאלוהים עשה אותי גבוהה כדי שיהיה לו קל יותר ללטף לי את התלתלים. ואני הטיפשה הייתי מותחת עצמי עוד יותר, מותחת ומחכה.

אנחנו מתקרבים לפתח בית הכנסת וקול התפילות מדביק לי את העיניים. אני רואה שגם ראפא לא מצליח לעפעף, כשפתאום הם לוחשים עלי את המלה. הם לא ממש מוציאים את הצלילים מהפה, אבל הם מזיזים את השפתיים ומביטים עלי. עליו הם לא מדברים. הוא גבר. גבר חדש בן 18. אבל אני? אני תמיד זונה. בשבילם. בטוח זונה. כי זונה היא אשה שלא צריכה שיעשו עליה בייביסיטר. זונה זו אשה שלא מתביישת לבקש ולבקש גם תוספת. זונה זו אשה שגאה במי שהיא מבחוץ ומבפנים. זונה הולכת זקופה ונוגעת בכל מה שצומח בדרך. כמוני. אני זונה. זה בטוח. אני לא רק נוגעת, אני גם זורעת, מגדלת וקוצרת ואני נהנית. הם לוחשים בלי קול ואני לא מתקפלת. כשהם קוראים לי בשמות אני יודעת כמה הם היו מתים שהזונה הזאת תפתח להם את הדלת.

וראפא לא רואה את היופי בעניין. בשבילו הם רשעים כולם. הוא לא מרגיש בבית כאן. הם נותנים לו להרגיש בוגד. חושבים שמבט התכלת שלו בא אליהם להתנשא. והוא מתחיל להזיע. הוא מחפש את זה שפתח את הפה, אבל כבר אי אפשר לדעת. המלה מתגלגלת מהעיניים של כולם, וכל העיניים כמו אש. אני עוצרת את ראפא עם היד שלי. אני יודעת שהוא לא מרים ידיים, אף פעם, אבל אני עוצרת אותו, כדי שלא יחשבו שיש לו כוונות אפילו ואז יהיה כבר מאוחר מדי. והוא פונה משם. לא מוכן לסבול יותר ואני לא מתעקשת. אז אנחנו מסתובבים. לא נכנסים לבית הכנסת, ממשיכים משם. מהתחתית מתחילים שוב לטפס. גבוה יותר. הכי גבוה. לשכונה שלהם. השכונה על הגבעה. השכונה הלבנה. שם אני יודעת שגם אם לא סובלים אותך, לא מתלכלכים. מי שמתקרב ללכלוך מתלכלך, ומי שלא רואה אותו, נקי. זה עובד. להקים חומה בין הנקי למלוכלך, או לטפס למקום גבוה ולא לרדת יותר. לעולם.

>> תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"

ואנחנו כבר למעלה על הגבעה וראפא עוצר. שם למעלה היה לו הבית ספר. לא רחוק מכאן. שושן שחור בין החוחים, השושן היחיד הוא היה שם רק כי אני התעקשתי. הילדות שעל הגבעה התאהבו בו. יכלו להריח עליו אהבה של אמא. מתוק מאוד מלוח וחריף במידה. ריח ממכר. והן ריחרחו אותו בסתר. בעוד המורים, הם הרגישו צדיקים כשאמרו עליו דברים טובים. לא כי לא הגיע לו. הרגישו צדיקים כי חשבו שהם טובים יותר רק כי הם אומרים עליו דברים טובים. הם השוויצו באתיופי שלהם שיודע לצייר, גם לנגן, גם לכתוב כמו משורר, גם חשבון גם מהר, בזכותם, כך הם האמינו. והבנות התאהבו בו והוא בחר בשקטה, שכולם חשבו למכוערת. זה כי הם עיוורים, אני אומרת. ואז ההיא, הבועטת, שכולם אמרו שהיא יפה ורק הוא לא ראה או ראה במדויק, החליטה שראפא מגיע לו על זה עונש. הוא לא אהב אותה ועל זה הוא צריך לשלם. היא אמרה לכולם שהוא אחר, מסובב, משהו בו לא בסדר. לא סתם לא בסדר. הוא אכזרי. הוא קר. הוא לא בן אנוש, רואים לפי העיניים, כמו חיה מסתובב לבד בלילות מצייר ציורי ביעותים ומורח מלים איומות בדם תינוקות. הם לא ידעו שהוא רק ליקט מה שראה, אסף את הטבע הדומם שלהם, את מה שבנו הם ואבותיהם, מעתיק מלים שרק משוררי תקומתם יכלו לכתוב. בורים עד לאבני היסוד של עצמם, עיוורים לאכזריות שבדייסת קיומם. כך התחילו השמועות.

וכשכולם התגייסו, ראפא נשאר לעבוד אתי, במשתלה.

כשזימנו אותו אל הצבא הוא לא היה צריך לעשות יותר מדי.

הוא הכיר את זה כל חייו. תמיד הסתכלו עליו ככה. מסתכלים על הצבע שלו, על הסבך שעל ראשו, מנסים להתחמק מהעיניים, אבל העיניים תופסות אותם בסוף והם לא יודעים מה לעשות עם העיניים האלו. הן מבהיקות כל כך וכשהוא לא שולח אהבה הן יכולות לירות גצים של קרח. כל מה שהוא היה צריך לעשות כדי שלא ירצו לקחת אותו, היה לשבת בשקט ולבהות. לא להסתכל. בן יחיד לאמא מאתיופיה, בלי אבא, הם הוסיפו. הם כבר מכירים את הסוג הזה. עולים על מדים, לוקחים משכורות ובורחים. הולכים לעבוד. אחר כך המשטרה הצבאית מבזבזת עוד כסף על לתפוס אותם, מאכילים אותם במחבוש ואז הם שוב בורחים.

הם לא רצו עוד אוכל חינם כזה, ועוד כזה שעושה להם צמרמורת. בזה זה נגמר. ואני לא שמחתי רק כדי שלא יראו עלי. אבל אלו על הגבעה לא מסתכלים ורואים הכל, והם חשבו לעצמם: "מילא הכושים של למטה למטה מהשיכון", הם חשבו. "הם מסכנים. בקושי יש להם פרוסת לחם. אלו שלמטה עצלנים. בורים. אבל ראפא? מקום טוב באמצע נתנו לו. הרשינו לאמא שלו לגור בתפארת בתי הראשונים. נתנו לה לשבת קרוב אלינו, מחוץ לחומות השיכון, בין הלמטה ללמעלה היא קיבלה ממלכה שלמה ואנחנו נתנו לה לנהל את העסקים שלה וקיבלנו את הילד שלה כמו אחד משלנו", הם טופחים לעצמם על החזה, "נתנו לו להיכנס לכיתות שלנו, לבתים שלנו, למיטות של הבנות שלנו והוא, מה הוא נותן לנו בחזרה? נותן את עצמו לאמא אתיופיה זונה במקום לאמא מולדת". את המשפט האחרון הם לא יגידו ככה. אני יודעת שלא ככה. הם לא גסים כמוני. מתוחכמים, הם יגידו שכל אחד צריך לתת את החלק שלו. ולתת את החלק שלי זה אומר מה? לתת ילד? ילד זה חלק? ילד זה יותר משלם.

----------------------------------------------------

את הגופה מצאו כבר בבוקר. לרגלי האנדרטה כמו פסל חלוד. בלי דם. פסל חום ירקרק ורטוב חנוק בלי אוויר. איזה מושבניק טייל שם עם כלב. הוא מצא אותו ראשון, אחרי הכלב, ולפני שהבין מה הוא רואה, הכלב כבר הרים עליו רגל. זה היה השתן הראשון שנתן מאז אמש. מרוכז וארוך ומסריח. עדיין נוטף, הוא צילם את הממצא עם הטלפון. התמונה הגיעה בסוף גם אלי. גוף קטן רטוב קשור בשרוכים ידיים לרגליים פניו מחוקים מכל מה שהיה בו מתוק. חיות לא יודעות לקשור. ילד בן שמונה שבן-אנוש עשה לו ככה. גור של אמא שלו.

אני כבר לא זוכרת מה הייתי לפני שהייתי אמא של כפיר. אני לא אהיה משהו אחר. אמא של כפיר זה השם המלא שלי. לא אני בחרתי את השם הזה, אבל לא חשבתי על זה כבר שמונה שנים. השם הפך להיות אהוב ממש כמוהו. גור של אמא, ואני לביאה עיוורת וטיפשה על שנתתי לו לקרוא לילד בשם שמגביל את הקיום שלו.

אבל אי אפשר היה למנוע את זה. הוא היה מופלא מדי. כל תנועה שלו מושלמת, כל משפט שלו שירה. הוא היה מופלא מדי. ידעתי שאין בכל העולם כאלה מבוגרים. הנסיך הקטן לא גודל להיות מלך. אין מבוגרים כאלה. הוא היה חייב למות. תמיד ידעתי.

ולמרות שידעתי או רק בגלל, שמרתי עליו קרוב ובטוח. קיוויתי שאף אחד לא ישים לב. אבל אבא שלו שם לב ועשה בדיוק הפוך ממני. הוא בנה את הילד, ככה הוא קרא לזה. בנה לו עמוד שדרה. בנה לו שרירים. הוא אמר שאין דרך אחרת לשרוד בעולם הזה. חייבים להפוך אותו לגבר, הוא אמר. הוא חזר על זה שוב ושוב, יש רק דרך אחת לשרוד כגבר, יש רק דרך אחת לשרוד כגבר, ואני מתווכחת, אומרת שזה לא נכון, והוא כאילו מחכה לשמוע בדיוק על איזו דרך אני מדברת, ואני לא מסוגלת להוסיף. אני נותנת לו להיות צודק, כי אמא שלי לימדה אותי שגם לאשה יש רק דרך אחת לשרוד: לתת לגבר שלה להיות תמיד צודק. אבל כשהיינו לבד, כשהייתי לבד עם הילד שלי, לא היו עוד גברים ונשים בעולם. היינו אנחנו, ואין שם לחיה הזאת. אין לה שם. כל פעם מחדש לא מספיקים לתת לה שם. היא מהר מאוד מוכחדת.

ואיתן, הוא נתן לבנו יחידו את עיטוריו למשמרת. הוא אמר שהוא נותן לו אותם על החשבון. הוא אימן אותו כל יום. ריצות למעלה למטה על הגבעה. כל פעם עוד כמה מטרים ובחזרה. זה התחיל כשהיה בן ארבע. והוא היה חייב לטעת בו אמביציה. אז הוא נתן לילד לשמור לו את קופסת המדליות. וסוג אחד, העיטור שקיבל פעמיים - אחד לאמה, אחד לזרת - הוא נתן לכפיר במתנה עוד כשהיה בן שנתיים. הילד לא נפרד ממנו. הוא למד לפתוח ולסגור את הסיכה והיה הולך עם זה לכל מקום. לא העזתי לומר על כך מלה. לא לילד, לא לאבא. קיוויתי שזה פשוט ייפול וייעלם יום אחד, מין משאלה שתמיד היתה שם, מעל, לא מתחת לפני השטח, לא מודחקת, רק הסוד הקטן שלי - בליל של אימה ורגשות אשמה, שהעיטורים של איתן הטילו עלי, מתגברים עם כל בדיחה סודית ועם התקווה התמידית להעלמותם המסתורית. סתם ככה. היתה לי תחושה לפעמים שהוא תופס אותי מול ידו הפגועה בקריאת תרנגול אילמת. הוא ידע.

וזה לא משנה, כי השנים עברו והילד שלי המשיך לענוד את הדבר הזה, הדבר הזה שרד את כל ארגזי החול, את הים את המדבר, וכמעט וכבר הפסקתי לשים לב לקיומו עד שדווקא אז, בזמן האמבטיה שלו, זו שהפכה לאחרונה, מצאתי עצמי ממיינת בגדים לכביסה, מגיעה לחולצה שלו, מורידה את העיטור ולא שמה אותו במקום הנדרש, המקום הקבוע על השרפרף הצמוד למיטה מעל לקופסה. מצאתי עצמי עומדת שם עם הראש למכונה המתגברת המאיצה עם הגב אל הילד קמע הדמים בידי, ואני מביטה בו בעוינות מתחדשת וגדולה מתמיד וממששת אותו וממששת.

למחרת, בקושי מתעוררת לבוקר כיפורים, אני קמה מתוך אדי שינה נוקפת. איתן לידי לא משאיר לי מקום לנשימה ואני חייבת להשתחל מתחת לזרועו, זו הפגועה, תמרור שלוש אצבעותיו השלמות. תמרור "זהירות גבר חוצה כאן". קו קו רי קו. הבדיחה הפרטית כאינסטינקט שהפעם לא הצחיקה. הרגשתי לא טוב. השקט האל טבעי של הבוקר הזה הכה בי בדידות חדשה. בלי לפקוח עיניים עד הסוף הכנתי לכפיר את הארוחה. הוא תמיד שוכב ומשחק על רצפת המטבח כאילו בילה שם כל הלילה, או מופיע שניות אחרי ומבהיל אותי הרבה לפני שאני מקלפת את המלפפון.

הסלט כבר תובל והביצה הקשה מקולפת. והוא עדיין לא שם. סידרתי לו את הצלחת על השולחן, כמו בכל יום והלכתי על קצות האצבעות לחדרו. נס יום הכיפורים, כבר הכרזתי לעצמי. דווקא היום התעוררתי מוקדם. הוא היה נותן לי להמשיך לישון קצת, אילו לא הייתי מפריעה לעצמי מתוך הרגל. יום הכיפורים זה יום מושלם לא להתעורר בו, חשבתי לעצמי בלי תרתי משמע, ולא הייתי מוכנה לזה. שום דבר בעולם לא הכין אותי לזה. כפיר לא היה בחדר שלו. הוא לא היה בארון, הוא לא היה מתחת למיטה. יצאתי מהחדר, עדיין אטית וחרישית, לכיוון חדר האמבטיה. הדלת היתה סגורה. הסתתרתי מאחוריה כמו חייל לפני פשיטה ואז התפרצתי בבת אחת לחדר. גם שם הוא לא היה. עשיתי עוד שלושה סיבובים בכל פינה ופינה של הבית עד שיצאתי לגינה. דלת החצר שוב לא נעולה. הגינה שטופת טל ואדי חום ראשונים החלו להתרומם. חזרתי לחדר שלו והבטתי בו כמו בראשונה. השכבתי אותו לישון אתמול בנשיקות ושירה. איחלתי לו חלומות פז ושינה מתוקה.

-------------------------------------------------

ראפא מסכים ללוות אותי רק עד לקצה הרחוב של בית הכנסת היפה שעל הגבעה. שירה שקשה לי לנשום נושבת, משאירה לי טעם משונה בפה, טעם של מתכון של סבתא שהלכה לעולמה ועכשיו מישהו אחר מבשל במקומה. ובכל זאת אני מתקרבת אליהם. רוצה הלילה להצטרף. לא יודעת למה, למה דווקא יום כיפור, למה דווקא יום כיפור הזה, אבל עוצרת. ראפא קולט בזווית עינו את אחד מהילדים שהיו לו בכיתה מחופש במדי צבא. הוא רוצה כבר ללכת. אף מבט לא מופנה לכיוון שלו, אבל הוא חייב לזוז. הוא מתרחק, והם לא מסתכלים כשהוא נכנס לחורשה. הם לא מסתכלים, הם אף פעם לא מסתכלים, לא טורחים להרים אליו עיניים, אבל הם תמיד רואים. כי עכשיו הם יודעים להעיד בלי למצמץ שראפא שלי הוא רוצח. אחרת מה היה לו לחפש שם בחושך?

ואני מעידה שזה היה המקום שלו. ההשראה שלו. פרא בעלי חיים וצמחים משפחה של תנים שפחדה מכל העולם רק לא ממנו מחטי אורנים ואנדרטה של נופלים הוא מילא על קנבסים ענקיים עם המלים של המשורר, לא שלו, שלכם, שנוזלות מעל שמות הבנים שלכם, שלכם, שנוזלות בצבעים:

"בדם תינוקות טהורים

כמלט נדביק הגופות ללבנים

ובניין המולדת נקים".

באור האחרון של היום ראיתי אותו נעלם.

***קרן ויסמן

נולדה ב-1974. היא קולנוענית ובוראת עולמות, שתשוקותיה האמנותיות והצורך הגדול שלה לטפח הובילו אותה לתחום הוראת הכתיבה והקולנוע לילדים ולנוער. הסיפור "מלאך של אמא" לקוח מתוך אפוס אדיר בגוונים אפלים וגרוטסקיים במיוחד.

נימוקי השופטים להמלצה על הסיפור "מלך של אמא"

הסיפור "מלאך של אמא" נותן מבט משונה, לא ריאלי, ואפילו לא אותנטי, על אימהות ישראלית, וגם על שוביניזם, גזענות ומיליטריזם, כולם בגלגול הישראלי שלהם; השפה אלימה ולפעמים לא נעימה, אבל מעבירה בצורה משוכללת עולם ואישיות.

דוד הדר

ערן צלגוב

עילי ראונר