המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

אוצר הבסבורגי בארץ שוממה

דוד פוגל מתואר פעמים רבות כחריג ויוצא דופן בספרות העברית. "רומאן וינאי", כתב היד שהתגלה באחרונה על ידי לילך נתנאל, חושף דווקא את הקשר ההדוק עם הספרות המודרניסטית העברית, היהודית והאירופית של זמנו. מחומרים שהיו יכולים בקלות להפוך לטקסט מלדורמטי וסנסציוני יצר פוגל רומאן מעמיק וחודר

רומאן וינאי, מאת דוד פוגל, ערכה והוסיפה אחרית דבר לילך נתנאל, הוצאת עם עובד, 300 עמודים, 2012

קשה להאמין שאוצר שכזה, יצירת פרוזה עברית גדולה של דוד פוגל, היה מונח ככתב יד בלתי ידוע במשך עשורים רבים. הסיפור המרתק של גילוי כתב היד בארכיון של "מכון גנזים" על ידי החוקרת והסופרת לילך נתנאל הספיק לעורר הדים ושאלות רבות עוד לפני שראה אור בשם "רומאן וינאי". מתי והיכן כתב פוגל את הטקסט? האם הצפין בכוונת מכוון את כתב היד של הרומאן בין טיוטות שונות של יצירתו מפני שעלילתו היתה קרובה לחייו האישיים וחושפנית מדי (כפי שמשערת נתנאל)? האם גנז אותו מפני שהיה בעיניו בוסרי ולא ראוי לפרסום? האם התכונן להמשיך לעבוד עליו ולפרסם אותו בעתיד, אך לא הספיק לעשות זאת מפני שנרצח באושוויץ ב-1944? השאלות הללו ימשיכו מן הסתם לעורר עניין ומחלוקת. גם מעשה העריכה הקשה והמורכב של לילך נתנאל ויובל שמעוני - מעשה שהיה כרוך לא רק בבחירה בין אפשרויות לשוניות שונות שפוגל השאיר בכתב היד, אלא בעיבוד של הטקסט הגולמי לכדי יצירה שלמה ואחידה הכוללת סיפור מסגרת פריסאי מאוחר שבתוכו הליבה המרכזית הווינאית - ימשיך בוודאי להעסיק את החוקרים.

אי אפשר להתעלם מן השאלות הללו, אבל צריך להניח אותן בצד כשקוראים את הרומאן, שנוסף עכשיו, למרבה השמחה וההתרגשות, אל המדף ההולך ומתרחב של יצירות פוגל בפרוזה. קריאה ב"רומן וינאי" מגלה מיד שמדובר בטקסט עברי מרתק וחשוב בכל קנה מידה שהוא. גם ההשוואה המתבקשת בינו לבין ההישגים הגדולים של פוגל בפרוזה - הרומאן "חיי נישואים" והנובלה "לנוכח הים" - לא מביישת את היצירה הזאת, למרות היותה לא גמורה, ואף שאפשר לחוש בה לעתים את התפרים וההתלבטויות של פוגל הכותב.

למעט סיפור המסגרת הפריסאי הקצר, השייך לתקופה מאוחרת יותר, רובו של הטקסט מתרחש בווינה, בתקופה של דמדומי האימפריה ההבסבורגית בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. יש ברומאן דמויות רבות ומגוונות, בעיקר משולי החברה הווינאית - קצינים, בעלי בית בורגנים, בעלי ממון שהתעשרו באופן מפוקפק, זונות, שחקני קברט, בניהם האבודים של האריסטוקרטים הישנים, מהגרים יהודים ממזרח אירופה, וכן צוענים ואנשים מרחבי האימפריה הרב-לאומית המתפרקת והולכת. העלילה המרכזית של "רומן וינאי" מגוללת את מערכת היחסים בין מיכאל רוסט, מהגר יהודי צעיר, עם בעלת ביתו הנשואה גרטרוד שטיפט, ואחר כך עם בתה בת ה-16, ארנה (מיומנו של פוגל הצעיר וגם משיר מוקדם גנוז שלו אנו יודעים שהיה מעורב לזמן קצר במערכת יחסים דומה בשנותיו הראשונות בווינה). אלא שכמו ב"חיי נישואים", שמתוארים בו היחסים ההרסניים בין רודולף גורדוויל ו"הברונית" תיאה פון-טקו, גם קו העלילה המלודרמטי של "רומן וינאי" הוא למעשה רק השלד החיצוני של הרומאן המורכב הזה.

כוחו הגדול של "רומן וינאי" טמון בראש וראשונה בעברית של פוגל, שפה לא-מדוברת בעליל (הדמויות בעולם של הרומאן מדברות גרמנית, יידיש, צרפתית ורוסית), אך עשירה וגמישה; שפה שנוצרה במשחק הבלתי פוסק בין הרבדים המקראיים והתלמודיים והעברית הספרותית שהתפתחה מאז המאה ה-19 תוך כדי מגע מתמיד ומפרה עם יידיש ועם שפות אירופיות כרוסית וגרמנית. העברית של פוגל היא גם שפתו של משורר כותב פרוזה. זו עברית שמפליאה לבטא את יכולת ההתבוננות החדה ויוצאת הדופן שלו, את התיאורים הפסיכולוגיים החודרים, את המשיכה האירוטית החריפה על כל גווניה. לכל זה נוסף גם המבנה הנרטיבי רב המיקודים של הרומאן, המייצג את החוויה האורבנית הכאוטית של ראשית המאה העשרים, בעיקר מנקודת המבט של המהגר הזר.

פוגל מתואר בדרך כלל כחריג ויוצא דופן בנוף הספרות והתרבות העברית של זמנו. התפישה הזאת קשורה כמובן להילה של בדידות ושל שוליות שנקשרה לפוגל (במידה רבה הוא אף עודד אותה) כבר בחייו, והמשיכה שנים אחרי מותו. פוגל הוצג פעם אחר פעם כמופנם, מתבודד, אנונימי ומתרחק מכל חבורה או זרם, אדם שחייו התנהלו במעגל יחיד, קבוע וצר מאוד. במקביל נתפשה גם השירה והפרוזה שלו - למשל "חיי נישואים" - כרומאן חריג שאינו עוסק בפרובלמטיקה של האדם היהודי או הציוני, כזה שנכתב "כמו-במקרה בעברית".

"רומאן וינאי" מגלה בכמה אופנים עד כמה התפישה הזאת מוטעית ומטעה. ראשית, אם מניחים שפוגל שיקע בתוך יצירתו בפרוזה מקטעים מחייו בווינה, אין ספק שהיה חלק אינטגרלי מקהילת היוצרים התוססת של המהגרים היהודים ממזרח אירופה שפעלה ברובע המהגרים ליאופולדשטט, ברובע השמיני ובבתי הקפה של העיר. הרומאן מעניק לנו הקשר רחב יותר של פוגל האדם והיוצר, תמונה שעולה גם בזיכרונות ובמכתבים של יוצרי יידיש כמו מלך ראביץ' ומאיר וינר, שהכירו היטב את פוגל.

שנית, "רומאן וינאי" מדגיש את הקשרים הענפים בין הסיפורת של פוגל לסיפורת המודרניסטית שנכתבה בעברית וביידיש באירופה בתקופה זו, ולסיפורת הגרמנית והאוסטרית שחלקים גדולים ממנה נכתבו בידי סופרים ממוצא יהודי. חוטים רבים קושרים בין "רומאן וינאי" לא רק אל המודרניזם של שלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית ביצירות של ארתור שניצלר ויוזף רות, אלא גם לסיפורים הקצרים של גרשון שופמן (סיפורי וינה ולבוב), הנובלות של אורי ניסן גנסין, הפרוזה האירופית של י"ח ברנר ("מסביב לנקודה" ו"מן המיצר") וש"י עגנון, "אסתר חיות" של אליעזר שטיינמן, "סמטאות" של אלישבע ביחובסקי ו"אבידות" של לאה גולדברג (גם הוא רומאן גנוז שהתפרסם לאחרונה).

"רומאן וינאי" מזכיר יצירה נוספת שנותרה בארכיון ולא פורסמה, יצירה ביידיש ושמה "דער גרויסער ראמאן" (הרומאן הגדול) של מאיר וינר, המתרחשת בווינה ובברלין. וינר היה ככל הנראה ידידו הקרוב ביותר של פוגל בווינה בשנים 1918-1924, והם המשיכו להיות בקשר מכתבים גם כשווינר עבר לברלין ולמוסקבה ופוגל לפאריס (וינר הוא זה שעודד את פוגל לכתוב פרוזה ולא להרפות מכיוון שהוא כותב "פרוזה משובחת").

הקשרים הללו נעשים ברורים כשבוחנים את דמותו של מיכאל רוסט, יהודי צעיר ממזרח אירופה, "עלם בלונדי רם קומה בלי מודע ובלי כסף" שנקלע כמו במקרה לעיר וינה. הציונות וארץ ישראל ("אחת מארצות המזרח הקרוב, ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה") מופיעות כאן כאפשרות רחוקה המושכת אנשים מועטים בלבד. ברקע נמצאת גם אופציית ההגירה לאמריקה שסחפה המוני יהודים. מיכאל רוסט הוא אחד המהגרים היהודים הרבים שלא בחרו באפשרות הזאת, אלא מצאו עצמם בראשית המאה העשרים במרכזים העירוניים של מזרח אירופה, מרכזה ומערבה, בערים כמו למברג, וינה, ברלין ופאריס.

חייו של מיכאל רוסט בווינה מתנהלים בין חדרו השכור בדירה הבורגנית לבין שוטטות בחוצות העיר, בטראמים, בשדרות, בגנים ובבתי הקפה, וכך מעניק לנו פוגל תיאורים בלתי נשכחים של המרחב האורבני של הכרך המודרני. אלא שרוסט נזכר ללא הרף גם בבית ילדותו בעיירה המזרח-אירופית שנותרה חרוטה בתודעתו. הוא גם ממשיך להיאחז בחיים של המהגרים היהודים ממזרח אירופה ב"אחדות", שהיא "תרכובת של מסבאה, ריסטורן, אכסניה ובית קפה" (התיאור מבוסס על מקומות ידועים ברובע לאופולדשטאט, כמו "קפה אירופה"). באמצעות הביקורים ב"אחדות" מתוארים מלצרים בכיפות שחורות, "רדודות כטלאים קטנים", ודמויות כמו ר' חיים שטוק, יאשה מאודיסה, מישה האנרכיסט, ינקיל מרדר, ודרמטורגים המתווכחים בקולניות, שותים יי"ש ותה ומנסים את מזלם בכרך הגדול.

לצד התיאורים הנפלאים ורבי ההשראה של חיי המהגר, הנע בין חברת המהגרים לבין שוטטות במרחב האורבני המושך והמאיים כאחד, "רומאן וינאי" מרבה לעסוק במין ובמיניות. פוגל מגיע לפסגות של כתיבה עברית מודרניסטית כשהוא עוסק במיניות ובאירוטיקה, אלא שגם בהקשר הזה הוא רחוק מלהיות חריג. העיסוק במיניות קשור באופן מובהק למודרניזם ולמשבר הגבריות, שהתרחש בתחילת המאה העשרים במקביל לעלייתה של "האשה החדשה" ולתיאוריות שונות על טיבה וכוחה של המיניות האירוטית. אפשר למצוא את הנושאים הללו בכל מקום במחשבה ובספרות הסימבוליסטית והאקספרסיוניסטית באירופה, הן זו שנכתבה בעברית (שופמן, גנסין, ברנר, שטיינברג, אריאלי, עגנון), והן זו שנכתבה ביידיש (ברגלסון, ראבון, וינר, שפירא) ובשפות אירופיות. מובן ששאלת המיניות היהודית היתה חלק חשוב ובלתי נפרד מן הספרות הזאת בכל השפות שבהן היא נכתבה.

מבחינת העיסוק באירוטיקה ומיניות, "רומאן וינאי" עשיר במיוחד. במבט ראשון נראה שמיכאל רוסט שונה באופן קיצוני מרודולוף גורדוויל, האנטי-גיבור של "חיי נישואים". גורדוויל הוא גבר חלש, מדוכדך, אינטלקטואל ו"מזוכיסט", ואילו מיכאל רוסט נראה כהיפוכו: גבר נהנתן, "דנדי" אטרקטיבי שלא חסרים בו גם אלמנטים סדיסטיים. אלא שמתברר שההבדל בין ההיפוכים אינו גדול, והם למעשה שני צדדים של משבר הגבריות האופייני לספרות ולמחשבה בת הזמן, מפני שגם רוסט וגם גורדוויל אינם מסוגלים לקשרים נפשיים ואירוטיים "בריאים".

בהקשר הזה מעניינת במיוחד דמותו של הנער המתבגר פריץ אנקר, נצר לאריסטוקרטיה הגוועת של וינה, שבה שיקע פוגל את כל התכונות של משבר הגבריות, הקשורות באופן סטריאוטיפי לגבר היהודי: החיטוט הנפשי, הדכדוך ובלבול האברים, שמהם פטור כביכול רוסט, הגיבור הנהנתן. אחד הפרקים החדים והיפים ביותר ברומאן מראה את פריץ אנקר קושר קשר אירוטי דווקא אצל זונה וינאית, בדיוק כפי שעושה רוסט עצמו בסיפור המסגרת הפריסאי. גם "האשה החדשה" של התקופה, כפי שהיא עולה ברומאן, נעה באופן מטריד ומרתק בין מהוגנות בורגנית כלפי חוץ למתירנות וסאדיזם, בין דמויות של בעלות בית מתוסכלות, נערות מחונכות עם נטייה לקיצוניות (המתנסות גם ביחסים הומו-ארוטיים), וצעירות אבודות שהיו לזונות.

לילך נתנאל כותבת באחרית הדבר המעמיקה שצירפה לטקסט שפוגל ביקש לבטא באמצעות פרשת האהבים של הדייר הזר בבית משפחה בורגנית לא רק את המשבר המיני ואת החוויה האורבנית. הוא רצה לכתוב גם את הספק הפוליטי, הלאומי והכלכלי של המהגר היהודי ושל החברה האירופית, שמנסה להגדיר מחדש את מוקדי הכוח שלה. פוגל לקח חומרים שהיו יכולים בקלות להפוך לטקסט מלדורמטי וסנסציוני ויצר רומאן מעמיק וחודר, המתכתב באופן מרתק עם הספרות המודרניסטית העברית, היהודית והאירופית של זמנו. הגילוי של הטקסט הגנוז, הוצאתו מנבכי הארכיון ופרסומו בישראל של 2012, הם מתנה לא רק לחובבי פוגל, אלא לכל מי שמסוגל היום להעריך את העושר העצום של הספרות העברית האירופית בעשורים הראשונים של המאה העשרים.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 אכן ספר מדהים. קורא
  • 19:40
  • 14.04.12

כל מי שהטיל ספק בחשיבות הגילוי של לילך נתנאל וניסה לקעקע את ההישג שלה ושל יובל שמעוני, התבדה. התוצאה מדברת בעד עצמה, ויש לנו עכשיו עוד רומן נהדר של פוגל.

02 אני קורא את הספר עכשיו, באמת ספר מדהים  (לת) שלום
  • 05:10
  • 02.09.12

פרוייקטים מיוחדים