טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפש בריאה בגוף פתולוגי

המבקש ללמוד על לידתה של מחשבה אירופית גדולה, מוגזמת, שסופה בהתקפי טירוף והזיה כואבת, ימצא באסופת מכתביו של פרידריך ניטשה חומר רב

תגובות

הנה האיש: מכתבים, מאת פרידריך ניטשה, תירגם מגרמנית יפתח הלרמן-כרמל, ערך יעקב גולומב, הוצאת כרמל, 2012

ניטשה שב אלינו (הקוראים בו מרחוק, בעברית), וכעת ככותב מכתבים. הנה באה לנו אסופה גדולה ומבורכת פרי ידם של מתרגם בעל כישרון (יפתח הלרמן-כרמל), עורך בעל ניסיון (יעקב גולומב) ומוציא לאור בעל רצון (ישראל כרמל). למעלה ממאתיים מכתבים מוערים מכונסים בקובץ זה ופותחים צוהר אל עולמותיו של ניטשה. מכתביו של ניטשה אינם חלק משיטה פילוסופית. ניטשה אינו פילוסוף אפיסטולרי במובן המקובל של המושג. הגותו אינה מקופלת במכתבים. אך הקורא במכתביו מגלה בהם מתווים ראשוניים, "בשורות" של מחשבה. אלו הן הפיגורות המופיעות ונעלמות במכתביו. המוכרת שבהן היא "זרתוסטרא", וכמובן "דיוניסוס" וגם "היהודי".

המכתב מגלה עד כמה היתה מחשבתו של ניטשה רוויית הקשרים - ביוגרפיים, היסטוריים, ארוטיים, אקדמיים. ובעיקר אנו לומדים מן המכתבים כי למחשבה יש נמען. למחשבה יש ידידים ויריבים, המחשבה תלויה לגמרי במלים (פריצת הדרך הפילוסופית של ניטשה קשורה גם בהמצאה של סגנונות כתיבה). המחשבה נעשית במלים, וכך היא עושה דרכה אל הלב. והלב? הלב הוא לבו של ריכרד וגנר, לבה של לו סלומה, לבו של פאול ריי, לבם של פרנץ אוברבק ויעקב בורקהרדט, לבה של אמו ולב אחותו - נמעניו של ניטשה. המכתב בא מן הלב. ולבו של ניטשה, הלב השבור. הנה המכתבים המספרים את אהבתו ללו סלומה, ותקוותו שהכזיבה, לחיות עמה, להינצל מן הבדידות. ומה שנותר, מכתביו היפים אליה, רחישת התשוקה ובקשת הקירבה שפועמים ממכתביו מקיץ 1882. כשאנו שבים וקוראים את מכתבי האהבה של ניטשה, אנו יודעים שאין מדובר כאן באנקדוטה גרידא מחייו של ההוגה הגרמני, אלא בעיקר העיקרים. מחשבתו של ניטשה שבה ופנתה אל המקום שבין גבר לאשה והתמקמה בהבדל המינים, בפער הממאן להתמלא, בגודש זה המרובה, שהנישואים - במובן הבורגני של המלה - לא יכולים להכיל את גדולתו ואת הסתירות שבו.

למחשבות, כידוע, יש חיים משלהן. מחשבותיו של ניטשה חיו בגוף סוער שפקדו אותו מחלות קשות, זיהום וניוון. הרבה ממכתביו, מן הראשונים ועד האחרונים, שבים להעיד על מחלותיו: כאבים, דאגות ושיתוק. המחשבה של ניטשה, אשר ביקשה את "הבריאות", כלומר את ההתגברות על החולי המטאפיסי, את השחרור מכפיית האשמה ותודעת החטא הנוצרית, וגם ביקשה לשבור את מעגלי החרדה ואת תפישות הגאולה המעוותות של דור הלאומיות בגרמניה, מחשבה זו התענתה בגוף מוכה דיזנטריה ועגבת, גוף הסובל מבעיות עיכול, מטחורים ומנדודי שינה. איזו אירוניה עצובה יש בכך, שבגוף פתולוגי התגוררו מחשבותיו הבריאות של ניטשה - מחשבות בריאות מדי, יש לומר - והרי בשמה של הבריאות, בשמו של העל-אדם, חשב לסלק את "האנושי" מן העולם.

מכתביו של ניטשה מגוללים את תולדות מחלותיו, ומחלותיו היו עקרוניות. חלקן פקדו אותו בתקופת המלחמה בין פרוסיה לצרפת בשנת 1870, כאשר שימש חובש בחיל התותחנים הגרמני ונסע לחזית ועבר בשדות חרבים, רוויי קטל, שם לקה בדיזנטריה קשה. ניטשה נשא על גופו את סימני הזמן האומלל - את המגיפות של עידן הלאומיות. אפילו את "כאבי הראש" שלו (מושבה הכואב של המחשבה - ניטשה סבל מהתקפי מיגרנה תכופים) אי אפשר להפריד משקיעת מסורת ההשכלה במובנה הגרמני כ-Bildung. הוראתו של מושג זה, שראשיתו במאה ה-18, רחבה מאוד ומיוסדת על הרעיון כי השכלה קשורה בדימוי ובתמונה (בגרמנית, Bild) ולכן גם בניסיון אסתטי. על משקעיה ועל שקיעתה של מסורת זו יעידו מכתבים מתקופת הלימודים ומתקופת הביניים של ניטשה, לפני בואו לבאזל, שבה שימש כפרופסור לפילולוגיה קלאסית.

ממכתביו המוקדמים מצטייר דיוקן של פילוסוף צעיר, קורא נאמן של שופנהאואר, שוחר נלהב של האמנות, בעל עניין בהוויה במובנה זה, כשפיעה של חומר, קול וגוון. בראש וראשונה מעידים מכתביו על בקשת הידידות ותאוות הלימוד. אצל ניטשה ידיעה והכרה הן "תאוות", והן קשורות בחשק, בתיאבון בריא, במשאלת חיים וחברות. ולכן לימים התברר מינויו באוניברסיטת באזל כהרסני דווקא. חיבתו הגדולה לעת העתיקה, למיתוס, להגות ולשירה הטרגית, נטייתו למחשבה רדיקלית ולהלך רוח מוסיקלי (שפיעה אקסטטית, ריתמוס), נתקלה אז בדיסציפלינה אקדמית קשה. מכתביו הראשונים מתקופת באזל (1869-1879) מעידים על הקושי להמיר את תשוקת הלימוד שלו בלמדנות לשמה. מכאן נבעו גם מחשבותיו היפות (המעוררות קנאה) על "צורה חדשה של אקדמיה". זמן מה ייחס ניטשה את מחלותיו התכופות למקצוע שנכפה עליו (פילולוגיה), אך עד מהרה הבין כי גם הקתדרה לפילוסופיה (שלא זכה בה) לא תביא מזור למחלת העצבים ולבעיות העיכול שלו. בתחומה של האוניברסיטה הגרמנית לא נמצא מקום למחשבותיו הקיצוניות, "הדמוניות" (היצריות, הבלתי עקביות, המופרזות).

במכתביו של ניטשה מסתמן היטב הלך הרוח המוסיקלי הטבוע גם בהגותו. מחשבותיו ניחנות בהשראה רבה ויש בהן רטט ומקצב. ולכן לא לשווא נטה לבו תחילה אחר ריכרד וגנר, מבשרה של המוסיקה החדשה. אצל ניטשה נפרש היסוד המוסיקלי בתנועה ובהתהוות, ומתכנס בפעימה כפולה של התחדשות וכיליון. ניטשה העריץ את הדיסוננס ("אקורד טריסטאן" של וגנר) והתנגד לגלגולי המוסיקה בתבנית מלאכותית, מוגדרת וכבושה. גם בשל כך יצא לבסוף נגד "המייסטר מביירוית", כי היסוד המוסיקלי מתגלגל ביצירותיו בתמונות של גאולה כוזבת ואובד בפולחן אישיות. וכך, במכתב מתחילת 1878 הוא כותב על האופרה "פרסיפל" של וגנר: נוצרית מדי, פסיכולוגית מדי, "הרבה מדי דם". מכתביו של ניטשה מעידים גם על ניסיונות ההלחנה שלו ועל רצונו להיעשות מוסיקאי. את יצר ההלחנה שלו העתיק ניטשה לבסוף גם לספריו. את "זרתוסטרא", את "המדע העליז" ואת כתביו האחרים אפשר לקרוא גם כפרטיטורות פילוסופיות (ואולי היה ניטשה בעצם "מלחין רע"?).

המבקש ללמוד על לידתה של מחשבה אירופית גדולה, מוגזמת, שסופה בהתקפי טירוף והזיה כואבת, והיא גוועת בגופו הדומם של הפילוסוף, ימצא באסופת מכתבים זו חומר רב. מכתביו של ניטשה מגוללים מחזורי חיים (לניטשה היו "חיים" רבים - הוא חי אולי כמו "פאוסט"), מסמנים את מקורותיו (איך דבק תחילה בשופנהאואר ואיך גילה את שפינוזה) ופוערים מצבי מריבה (הקונפליקטים עם אחותו אליזבת, השבר עם וגנר) ומספרים את התקוות שהתבדו (האוניברסיטה, "גרמניה", הנשים) ואת בקשת הנחמה. "אני זקוק לנחמה", כתב ניטשה לידיד באפריל 1866. וצורך זה לא עזב אותו גם בשנים שבהן כתב בתוקף נגד המטאפיסיקה של הנחמה. גם במכתביו האחרונים מטורינו, מתחילת 1889, כשמחשבותיו כבר נטרפו וכתיבתו נפרמת, הוא מחפש לשווא את החוט שאבד לו, "אריאדנה, אני אוהב אותך".

תרגום ניטשה לעברית הוא גם הכרעה תרבותית. הרבה נאמר על ניטשה ועל קוראיו העברים. אנו יודעים כמה עניין ודבקות וגם אי-הבנה גמורה היו בקריאות של יהודים בכתבי ניטשה, ובכך הם אינם שונים כמובן מקוראים אחרים שמשכו את ניטשה לצדם וביקשו לנכס אותו. הרבה נאמר על ניטשה ו"השאלה היהודית". הקוראים במכתביו רואים כי לניטשה אכן היו "דעות" בענייני היהודים (ובעניין האנטישמיות). אך כאשר אנו קוראים את ניטשה, האם אנו קוראים "דעות"?

ניטשה דחה את המונותיאיזם העברי ואת הנצרות בשל זיקתם לתרבות המוסר. ובה בעת מצא ביהדות ובנצרות יסודות של פוריות ושל עוצמה ושב לצטט מהן ולפרק וליטול מתוכן דמויות ומושגים. "היהודי" של ניטשה הוא גם "שחקן מלידה", "חסר-מולדת", ללא אופי ובר שינוי, ולכן הוא מגלם אצלו את המחשבה הנומאדית (ניטשה חשב הרבה על דימויו של "היהודי הנצחי" - שאין לו מנוחה ונחלה בעולם). הפכים וקצוות ועורמה יש בדבריו של ניטשה על היהודים. ואולי רצוי לנו, הקוראים במכתביו, ללמוד בעצם דבר מה אחר ממחשבתו של ניטשה, השוברת תבנית ופוערת דימוי, דוחה את הקבוע ומבקשת את החולף, ומבשרת את החדש ויוצאת אל הזר, ואומרת ביגון את אהבת החומר ותשוקת החיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות