טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נמוג בשרך עד בלי הכר

תגובות

אל בשר הלשון - עיון ומחקר ביצירתו של יצחק לאור, עורכים סיגל נאור פרלמן ואריאל הירשפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 164 עמודים

שמע את קולך בא מבחוץ, כוון אותו אל הגוף

האחר, דבר אליו, דבר אל עצמך (גם האמת היא אי

מלאכותי) כמה אני מתגעגע

(יצחק לאור, "שמע את קולך בא", לילה במלון זר)

הקורפוס היצירתי הגדול של יצחק לאור - למעלה משלושים שנה של כתיבה קדחתנית, מבעבעת - הוא קורפוס מאתגר במיוחד. לנוכח עושרה ומורכבותה של המערכת הזאת אפשר להזדהות עם אזלת היד שמביעים הכותבים בספר המאמרים החדש שלפנינו המיוחד ליצירתו של לאור. אבל צדה האחר של האפולוגטיקה הוא גאווה, והיא מוצדקת. הקובץ הזה - אף שאינו שלם או נקי מבעיות - מציב רף מחקרי חדש ומאתגר בפני עצמו.

רוב הכותבים נוגעים ישירות בדרמה של הזהות ביצירתו של לאור ובאופני קיומה של הסובייקטיביות בתוך הטקסט, ועושים זאת כמעט מבלי ליפול לדיכוטומיות המסורתיות אמנות / פוליטיקה או "ליריקה אישית" לעומת "ייצוג מציאות". כמעט, משום שעצם הבחירה של חלק גדול מהכותבים להתמקד בלעדית בפרוזה, גם כאשר הם מתעלים מעל הדיכוטומיות הללו או משאלות מסורתיות של עלילה ודמות, מרחיקה אותם לדעתי ממקור כוחה של היצירה הזאת. הרומאנים של לאור הם פורצי דרך, גם ואולי בעיקר משום שמדובר בפרוזה של משורר, כלומר של מוסיקאי-שפה. בהקשר המוסיקלי אפשר לתאר את השירה והפרוזה יחד, כשתי אופציות גופניות של נשימה - קצרה או ארוכה. אבל איך לתאר במלים את המוסיקה הזאת, ובעיקר את הקשר בין המוסיקה (או הפיסיות) של הטקסט לפעולה הפוליטית שלו?

צעד ראשון בכיוון הזה הוא הציטוט שנבחר לכותרתו של הספר. והרי בקלות היה אפשר לקרוא לו, למשל, "אין לי ברירה אלא להתנגד" - ציטוט מאחד משיריו הידועים של לאור, שכבר הוליד מעין מסורת פרשנית. אבל הבחירה של העורכים בצירוף הקולע "אל בשר הלשון" מצביעה על פוטנציאל רב-כיווני, מסובך יותר מהתנגדות גרידא, שהיא חד-כיוונית. המתח שמקנן ביצירה הזאת בין בשר ללשון יוצר דיבור כפול: שניות שבין הלשון כמרחב ציבורי, ממושטר, תמיד "לא שלי", כלומר זר לחוויה הסובייקטיבית, ללשון כאבר בגוף, כלומר כפיסיות קונקרטית, אישית, טבעית. ומה שעושה השיר הוא לעקוף את השניות הזאת באמצעות המוסיקה: "אם אתקתק / אותו עוד פעם, עד בלי הכר עד בלי הכר עד בלי / הכר (ושוב ושוב) אולי תשוב הפעימה שלו אל בשר / הלשון. נמוג בשרך עד בלי הכר".

דווקא ההיעלמות של האנושי נטענת מחדש באמצעות התקתוק הפיסי של המלים על המקלדת, הרותם גם את גופו-לשונו של הקורא-המבצע, עד שהיעלמות הבשר נעשית - בכוחה המאגי של השירה - למלאות של בשר, והקצב עצמו נהפך למשמעות. כך נעה הלשון, באמצעות המוסיקה, בכיוון ההפוך לכיוון המובן הידוע כבר, הקולקטיבי: אין זו רק תנועה של התנגדות; זו תנועה חיובית של תשוקה, של הטענה במשמעות באמצעות הגוף.

במובן הזה גם הפרוזה של לאור היא שירה. היא מתהווה מאותו מקום, מאותה כתיבה-חפירה מאומצת, בחיפוש אחר הרגע הבלתי אפשרי שבו הממשי בוקע מהסימבולי. והבקיעה הזאת יכולה להתרחש רק כשהשפה נהפכת למוסיקה, ו/או לתיאטרון - במובן המטאפורי כמובן, אבל לא פחות מכך במובן האידיאי, כיעד נכסף. אין זה המקום לתאר כיצד בעיני מתגלמת בשירתו של לאור אהבתו הגדולה לתיאטרון. אציין רק שהעיקרון התיאטרוני בשיר מסייע להפוך את השיר מאובייקט טקסטואלי דומם לביצוע חי, לפעולת דיבור. בריחה נואשת מהתחביר המקובל, מהכפפתו של הסובייקט לסדר, לעדר.

הנושא המרכזי ביצירתו של לאור, אומרת ענת מטר, הוא המאבק המתמיד בין שלושה מומנטים, או לשונות, של "אני": אני חושב קרטזיאני (קדימותה של הסובייקטיביות לכל ממד אחר) אני מדבר נוסח פוקו (קדימותה של השפה לסובייקט) ואני פועל. באחרון קודמת המציאות החברתית והפעולה הממשית הנדרשת בה - פעולה שיש בה אחריות והכרעה מוסרית - הן לסובייקטיביות הן לשפה. ההתגוששות בין שלוש הלשונות מייצרת מאבק בלתי נפתר בין כתיבה לפעולה. הדינמיקה הפוליפונית הזאת מתוארת במאמר המבריק והאלגנטי הזה דרך השירה והפרוזה במקביל, זו בצד זו.

גם סיגל נאור-פרלמן קוראת יחד את השירה, הפרוזה והדרמה, ומשרטטת מהלך של הנכחת האשה - תחילה ביצירה ולבסוף במציאות, במקום המרכזי שהיה לנשים כותבות ב"מטעם" בשבע שנות קיומו - מהלך שנקודת המוצא שלו היא דווקא "המוגבלות שמקבל על עצמו המספר של לאור בייצוג האשה". הבחנה מדויקת (גם לגבי השירה), שממנה נפרש ניתוח נהדר של האופנים שבהם דמויות הנשים מערערות ומשבשות את היכולת של המספר או הגיבור לספר את הסיפור, נוטלות את מושכות השליטה הסיפורית בידיהן ודוחקות את "מקומו של הגבר המספר אל מאמר מוסגר".

לעומת קריאה אחדותית כזאת מציע שאול סתר במאמרו דווקא פיצול. "חלוקת העבודה" שהוא יוצר בין הפרוזה לשירה מהפכת את עדותו של היוצר בנדון: סתר מזהה דווקא את השירה כזירת הפעולה של ההיסטוריה ("קריאתם של קולות חיצוניים המחרישים את קולו של הסובייקט"), בעוד הפרוזה מבטאת בעיניו את ה"היסטריה של הסובייקט". הטענה מסקרנת, אבל יש גסות בהכללה הזאת, והיא אינה זוכה לנימוק ממצה (בעיקר ביחס לפרוזה). המאמר פותח בניתוח רגיש ומשכנע של השיר "קרעים של אדמה". סתר מראה כיצד "הקול הפנימי הכותב את עצמו (...) מפנה כאן את מקומו לקול המרוחק ביותר", וכיצד השיר מציע "פוליטיקה של זרות". אבל למרות היפוך המשוואה של לאור הדברים מהדהדים את קביעתו: "מהי בכל זאת הפעולה בכתיבת שירה לירית? יצירת זרות בין לשון השיר ושימושיה ללשון העולם מסביב (...) זוהי אותה זרות שבין אמנות לתרבות". ברור כי שתי הלשונות נוכחות בשיר, משום שהוא מתהווה בדיוק מתוך המאמץ לפעור פער ביניהן.

להבדיל מהכללה כזאת, יש במאמרה היפה של דפנה בירנבוים-כרמלי, המתרכז ביחסי הורים וילדים ברומאן "הנה אדם", ניתוח כה עמוק ועשיר של תימת ההורות (והערירות) בספר, עד שלאחריו אי אפשר להתבונן על יצירתו של לאור כולה מבלי לזהות בה את הציר הזה. כפי שהיא מראה, "הכאב האינהרנטי של ההורות אינו עומד בסתירה לטרומיותה. הקשר קשה, לעתים טראגי, אבל ייחודי מבחינה קיומית ומוסרית". ההורות אצל לאור היא אתר אחרון של תום וטוהר, על אף ניצולה המתועב בשירות המלחמה הדמוגרפית.

לא הכל מהוקצע ובהיר כאן, והעורכים היו צריכים להתערב יותר. רעיונות יפים ומקוריים מנוסחים לעתים בצורה חפוזה או מרושלת, וחסר מבט-על של העורכים על הקובץ, במובן המחקרי-היסטוריוגרפי וגם במובן הכי טכני, ביצירת אחידות ותואם בין המאמרים, בעיקר כאשר כותבים שונים שבים ומצטטים מאותו מקום או מתייחסים לאותו עניין. אבל בכללותו מדובר בקובץ חשוב ומעורר השראה.

print-image-1.1694702-1
דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות