המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

כסניה פמפילובה, רות המואבייה החדשה

כמו רות המואבייה, החליטה כסניה פמפילובה לדבוק בעמו של אישה המהפכן, לאחר הוצאתו להורג על ידי שלטונות הצאר. היא עלתה לארץ, התיישבה בקיבוץ ועסקה בקירוב הקוראים העבריים אל התרבות הרוסית. גורלה של בתה, שנישאה ליהודי-איטלקי-קומוניסט, היה שונה בתכלית

בליל חורף זועף, בפברואר 1907, בסופת שלג משתוללת, הגיעו שני סטודנטים מותשים לפתחו של מלון תיירים הררי בפינלנד. הם רעדו בבגדיהם הרטובים והתקשו להחזיק בידיהם הקופאות את ציוד הסקי. פקיד הקבלה הודיעם שהמלון מלא עד אפס מקום, אך השניים נראו אובדי עצות ונשארו לעמוד בפתח המבואה המוסקת. בשיניים נוקשות התחננו להישאר בפרוזדור עד שיאיר הבוקר. פקיד הקבלה חכך בדעתו, ולבסוף נעתר לבקשתם.

כשהורידו את מעיליהם והתמקמו מול האח, ניגנו בגיטרה ושרו שירי עם רוסיים. הדיירים במלון, אף הם רובם רוסים, התרגשו והצטרפו. השניים התגלו כאנשי שיחה מעניינים, ומאחר שסופת השלג לא שככה, הניחו להם להמשיך לשהות במקום.

איש לא שיער ששני הסטודנטים החביבים הם בלשי החרש של גראסימוב, ראש מחלקת הביטחון הציבורי במשטרת פטרבורג, ושהם נשלחו בעקבות הלשנה לוודא שבמלון נמצאים מהפכנים מסוכנים המתכננים פיגועים בצמרת השלטון הצארי. הבלשים שהו שם ימים אחדים ודיווחו שהמקום אכן משמש מפקדה של הסוציאל-רבולוציונרים (ס"ר), ופועלת בו מעבדת דינמיט, שבראשה עומד המתימטיקאי לב זילברברג.

לב זילברברג, בן למשפחה ממוצא יהודי שהתנצרה, היה אז ראש "הפלוגה הלוחמת", הארגון החשאי והממודר מאוד של מפלגת הס"ר, שתיכננה וביצעה מעשי התנקשות שונים בדמויות מפתח בממשלת הצאר. המלשין שהביא להסגרתם היה הסוכן הכפול יבנה אזף, שהיה אחד מפעילי "הפלוגה הלוחמת", אך בו זמנית גם איש המשטרה החשאית.

בעת שנתפס היה זילברברג נשוי למהפכנית כסניה פמפילובה, ואב לתינוקת כבת שנתיים. בני הזוג למדו לפני כן באוניברסיטה של מוסקבה, אך לא הכירו זה את זה אלא לאחר מהפכת הסטודנטים שם בפברואר 1902. בהפגנה זו חברו יחד סטודנטים ופועלים במאבק לצדק חברתי, והיא היתה ציון דרך חשוב במהפכת 1905. הם התבצרו באוניברסיטה, חסמו את האולמות בשולחנות ובספסלים כדי שלא יאסרו אותם, נאמו, שרו את המנון המרסייז וקיבלו החלטות. הדרישות העיקריות היו חופש השביתה, ביטול חוקי גזל המאפשרים רק לבני האלפיון העליון ללמוד באוניברסיטה, וקבלת נשים לאוניברסיטה כסטודנטיות מן המניין, ולא רק כמשתתפות בקורסים אחדים.

כסניה נבחרה לנאום והיתה האשה הראשונה בתולדות אוניברסיטת מוסקבה שהורשתה לשאת דברים. הפועלים שהצטרפו אחר הצהריים דרשו יום עבודה בן שמונה שעות, וצעקו שמקור העושר בממלכת רוסיה הם עשר אצבעותיו של הפועל ולא הון שבא בירושה או בעושק.

עונשם של משתתפי השביתה היה הרחקתם ממוקדי הפעילות, ומאות סטודנטים, כולל כסניה פמפילובה ולב זילברברג הוגלו לחמש שנים לאולקאמינסק, מרחק יותר מ-8,000 קילומטר מפטרבורג.

היה זה לאחר שנסללה מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, וחלק מהדרך - כשבועיים - עשו הסטודנטים הגולים במסע ברכבת, לאחר מכן ברגל, בעגלות, בסירות עד שהגיעו לתחנת ביניים בבית הכלא האלכסנדרובסקי. שם, בכלא, התוודעו כסניה ולב זה לזה. הוא לא היה גבה קומה, בגדיו מסודרים למשעי, עיניו בהירות ומעמיקות, שפמו עשוי, טיפוס של מנהיג. וכך מתארת כסניה את התאהבותם ממבט ראשון:

מדוע זה מתוך המון הצעירים שהקיפוני נישא מבטי אליו? ומבטו הוא, הגברי, הישר, הנוגה במקצת - אלי?... האת היא? זמן רב ביקשתיך, אך בשום מקום לא מצאתיך. שלום לך אהובת נפשי! ומבט תשובתי, אילם אף הוא, אומר פליאה ושמחה: "האח, שלום לך, הכרתיך, אהובי, אלופי, חתני"! נמתח חוט זהב מלב אל לב, ולא תנתקיהו עוד, עד יום-חיים אחרון.

קטע זה לקוח מספר זיכרונותיה של כסניה "עם דורי", שראה אור לפני עשרות שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "עם דורי" מעלה בפיוטיות לא רק את זיכרונותיה ממשפחתה בקרים, את אבות אבותיה הקוזאקים, את הוריה שהיו מורים כפריים, אלא גם את רוח בני דורה, ממשיכי דרכם של הנארודניקים, אלה שהקריבו את חייהם האישיים למרד בשלטון מושחת. "עם דורי" מבטא את הולדתה של התסיסה העממית שהובילה למהפכת 1905, ומזכיר הרבה רבולוציונרים שהכירה אישית, ותיארה בהערכה ואהבה. הספר מעלה גם את התרשמותה של כסניה מהספרות הרוסית שהשפיעה עליה, המוסיקה שאהבה, והנופים של מרחבי רוסיה הענקית, מקרים עד סיביר, בעונות השנה המתחלפות.

כשהגיעו לבית הכלא באולקאמינסק, היה לב זילברברג אחד המנהיגים. הוא אירגן קופה לעזרה הדדית, מטבח משותף וספרייה, להעשיר את הידע לא רק של הגולים אלא גם של תושבי המקום. כסניה ערכה רישום וקיטלוג של כל הספרים שנאספו מהסטודנטים. בלילות הלבנים של סיביר היו מפליגים ברפסודה קטנה על פני נהר הלנה, ומבט עיניו האפור, המעמיק, נעוץ בה. "הכל משתקף בעיניים אלה: השמים, העננים, הנהר, האדמה, כל התקוות וכל צמאון החיים, ולכל אלה יש שם אחד: אהבה".

באולקאמינסק נישאו, וביתם היה לזירת ויכוחים של הסטודנטים הגולים. שם התחזקה השקפתם שיש למגר את המשטר המושחת בכוח.

לאחר שחרורם התמסרו שניהם לפעולות טרור, שפירושן היה מוות כמעט ודאי. כגולים אחרים אסור היה להם לחיות בערים ראשיות, והם פעלו במחתרת בעיר שדה, אך נתפסו שנית. מאחר שנמצאו במעקב מתמיד, עקרו למערב אירופה, תחילה לבלגיה. לב התחזה שם לסטודנט במכון האלקטרו-טכני, וכסניה - לסטודנטית לכימיה באוניברסיטת לייז'. דירתם שימשה מעבדה לייצור דינמיט, ומדי פעם החליפו דירות בחשאי וחיו בזהות בדויה עם מהפכנים נוספים שהקדישו את חייהם למעשי טרור.

ב-1904 השתתפה כסניה בועידת המפלגה בשווייץ, ולאחר מכן לקחה חלק בארגון דפוס מחתרתי וטיפלה במשלוח החומר בחשאי לרוסיה. בפעולותיה במפלגה התיידדה גם עם פנחס רוטנברג, לימים מקים חברת החשמל בארץ-ישראל, ואחד מידידיה הרבים שם וכאן.

כסניה הרתה בכפר דייגים בדרום צרפת, וההריון החריף את תחושת הכפילות בחייה. כאשה היתה מאושרת מאוד, אך ידעה שכאם לא תוכל להמשיך בפעילותה המהפכנית, והחליטה עוד בזמן ההריון שעליה להיפרד מהתינוק כדי שתוכל להמשיך בהתמסרותה למאבק. מהפכניות רבות לפניה ואחריה אף הן עשו כך, מתוך אמונה שאושר הפרט הוא שולי לעומת אושר הכלל. בזיכרונותיה כתבה:

התינוק האהוב, הנכסף, היקר - שלהבתה התכולה של האהבה - הוא נעזב עוד לפני היוולדו ונידון ליתמות. אין בנו ספק - דרכנו היא - להיות כנים עם עצמנו ועם אחרים. אנו בטוחים שסבתא תוכל לחנך את ילדנו, כאשר חינכה את בנה. אני אוהבת את בנה. בידיה אפקיד את ילדי.

התינוקת שנקראה כסניצ'קה - כסניה הקטנה - הועברה בהיותה בת שלושה חודשים לסבתה. כסניה האם כאבה את הפרידה עוד בטרם תקרה:

מה ריק ועצוב בלעדיה, מה קר! הרביתי להיפרד ממנה באין רואים. הפעוטה נראתה עצובה, כולה השתתקה ונעגמה. אולי זוהי הנשיקה האחרונה בין האם והבת? אך אחרת לא אוכל, לשתינו ייטב ככה, ובוכה הלב מצער הפרידה ממנה, מן הנעזבת.

האב לא נכח בלידה, כי אותה שעה שהה בפינלנד. משם שלח מכתבים להוטי רגש על געגועיו, אהבתו לה ולתינוקת, וכאב על כך שהחיים לא ניתנו לאושר פרטי כשיש סבל כללי כה רב מסביב.

הוא הוצא להורג לאחר שנתפס בבית המלון בפינלנד בהיותו בן 27.

במכתבו האחרון הסביר שאינו מסוגל לראות לפני מותו את בתו בת השנתיים, משום שאינו מוכן שהסוהר, נציג המשטר השנוא, יראה אותו בכאבו: "מנעתי עצמי מלראות את הילדה... לכל אדם גבול לסבלו הנפשי. הייתי יכול לראות את אמי. בקושי רב יכולתי לראות אותך, אך אותה... זה למעלה מכוחותי. כאן הגבול שלי. איני יכול... אני יודע שגם אני, אשר איש מלבדך לא ראה אותי מוריד דמעה - גם אני כילד אבכה לעיני הז'אנדרם".

עוד ביקש מרעייתו כסניה שתפסיק לעסוק בענייני טרור ותגדל את בתם כאם ואב, במסירות ואהבה. את המכתב שמרה מאז בתליון על צווארה. ועוד מזכרת אחת דאג שישאירו לילדה בשמו: דובון טלאים קטן, ללטף ולחבק בשעות העצב, הדובון מישקה.

כסניה מילאה את צוואתו של לב. לאחר מותו לא היתה מסוגלת יותר לחיות ברוסיה ונסעה עם בתה כסניצ'קה לעיר קטנה ליד פאריס, כשהיא נודרת לא לעוזבה עוד. לקיומן עסקה בעבודות שונות, וכפתה על כפות ידיה שלשו דינמיט לבשל, לכבס לנקות ולתפור.

כשמלאו לכסניצ'קה חמש, עברו השתיים לאיטליה, והתגוררו בדירה קטנה ברומא. הילדה היתה כבת שמונה או תשע, כשקלטה שלילדים אחרים יש אם אך גם אב. היא לא העזה לשאול היכן אביה, אך כתבה עליו חיבורים דמיוניים. היא כתבה על נסיעתו הרחוקה, על מכתבי האהבה שהיא מקבלת ממנו, ועל אלפי המתנות שיביא לה. פעם אחת הסבירה לה כסניה, בהתאם לגילה, שאביה היה לוחם למען החלשים והאומללים, ומת במלחמה הזאת.

לפרנסתה פתחה כסניה ברומא מעין פנסיון קטן והיתה מבשלת לסטודנטים, למהגרים וגולים מרוסיה, ואף לסופרים ועיתונאים איטלקים. גם פעילי הקהילה הציונית ברומא, ביניהם דנטה לאטס ופאצ'יפיצ'י, באו לביתה, ונפגשו שם עם נציגים מהארץ שלמדו באיטליה או מילאו שליחות כלשהי. הבולטים בהם היו משה בילינסון - לימים מעורכי "דבר" - ויעקב צור - לימים יו"ר הדירקטוריון של הקק"ל. כסניה גילתה עניין רב בסיפוריהם של האורחים מארץ-ישראל, אשר תיארו את החיים המתחדשים בארץ העתיקה של העם היהודי שממנו בא בעלה. תיאוריהם על ארץ הקודש, על הנופים שהכירה מהברית החדשה, ועל החברים הבונים חיי שיתוף ועבודה סיקרנוה.

כל אותה עת לא פסקה לשאול את עצמה מדוע נגדעו חיי בעלה, והתיאורים על החיים בארץ-ישראל הביאוה למסקנה שחייו של לב נגדעו משום שמשפחתו עזבה את כור מחצבתה והלכה ללקוט בשדה אחר. בהדרגה התחזקו בה המחשבות שכדי להמשיך את צוואת בעלה, עליה להתקרב לשורשים שמהם ניתקה משפחתו.

האורחים והדיונים לתוך הלילה היו על הילדה כסניצ'קה לטורח. היא לא סבלה את ריח הכרוב והחמיצות שבישלה אמה, ולא את המלים רבולוציה, מארקסיזם, סוציאליזם וציונות. היא גם החליטה ללמוד חשבונאות ולעבוד בבית מסחר גדול, ולא חובשות, כפי שציפתה אמה למען תוכל לעזור לסובלים. כסניצ'קה התבצרה בציפיותיה הבורגניות והשתדלה לשמור ריחוק מדרך חייה של אמה.

בין המבקרים בבית היו גם האחים אנצו ואמיליו סרני, בחורים מעמיקים ושואפי מצוינות, שניחנו בכוח רצון חזק והזדהו הזדהות מוחלטת עם כל רעיון שהאמינו בו. השניים קיבלו את החלטותיהם ביסודיות ולאחר דיונים ושיקולים מקיפים, או כפי שהגדירם אחיהם הבכור אנריקו: "רצו לחיות על פי הספרים".

אנצו ואמיליו (מימו) היו בני משפחה יהודית אריסטוקרטית מרומא, בניו של רופא המלך, וחלמו באותם ימים על עלייה לארץ. לביתה של כסניה הגיעו תדיר בלבוש מרושל משהו, וקלטו בצמא ידיעות מאורחיה על הנעשה בארץ-ישראל. מימו למד אגרונומיה באוניברסיטה של נאפולי כדי להכשיר עצמו לחיים מועילים בארץ.

כסניצ'קה, אז כבר נערה שחלמה על חיי נוחות ונסיך חלומות, שמרה ריחוק גם מהם. יום אחד הציעו לה השניים טיול ברומא, לפוגג את הדכדוך בדירה הדלה. מזג האוויר הורע לפתע, והם נכנסו בחיפזון לבית משפחת סרני, בוויה קאבור ברומא. כסניצ'קה נדהמה: "מעולם לא שיערה שהם באים ממשפחה עם משרתים, עם רהיטים יפים ואיתנים, פסנתר, שטיחים, אותו עולם נינוח שכל החפצים הבליטו אותו".

בהמשך התאהב בה אמיליו, ומרוב מבוכה והתרגשות ביקש את ידה באמצעות אמה. כסניה העבירה לבתה את המסר, והנערה התקשתה להאמין שבן טובים רציני ומעמיק, שהיו לו תוכניות כה ברורות לעתיד, רוצה בה ורואה אותה ראויה להיות בת זוגו. אך אמיליו ידע שהוא בוחר בת זוג כלבבו שתהא נאמנה, מסורה ועזר כנגדו בהגשמת האידיאולוגיה שבה האמין.

בספר "משחק הממלכות", שראה אור באיטליה ב-1993, מתארת בתם קלרה סרני את ההתאהבות הנבוכה של שני הצעירים, את ביישנותם וכמיהתם זה לזה, את אהבתם החובקת-כל ואת התגיירותה של כסניצ'קה לקראת הנישואים.

הספר, הפורש יריעות חיים של שלושה דורות במשפחת סרני, היה בשנת הופעתו באיטליה לרב-מכר ובבתי ספר רבים נהפך לספר לימוד. בכתיבתה של קלרה סרני פתוכים תיעוד ובדיון והיא עשויה כפסיפס, ששזורים בו תיאורי הדמויות השונות, קטעים ממכתביהם וסיפורים ששמעה עליהם. הספר כתוב בכאב, בלשון חסכנית, כמעט דוקומנטרית, ותורגם לעברית על ידי מירון רפפורט (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995). "משחק הממלכות" מתאר כיצד אביה אמיליו התרחק מהציונות ונהפך לקומוניסט תוך כדי לימודי האגרונומיה בנאפולי, שם התחזקה המפלגה הקומוניסטית אחרי מהפכת 1917 ברוסיה. מימו למד רוסית, והחל לקרוא בהתעניינות גוברת את כתבי מרקס ואנגלס. הוא עשה את התפנית בקנאות וביסודיות, ובמכתבים ארוכים בינו לבין אנצו - אז כבר ממקימי גבעת ברנר - כתב שהציונות היא טעות, והפצרותיו של אחיו שיעלה לארץ-ישראל הן הפצרות סרק.

וכך מתארת קלרה סרני את הודעתו של אמיליו לכסניצ'קה על כך שהוא נהפך לקומוניסט, החלטה שמשמעה חיי מחתרת וסכנת חיים מתמדת, העתק אכזרי של החיים שמהם חלמה להימלט:

- אנחנו חייבים לדבר, אמר לה באחד מביקוריה בנאפולי.

- לפלשתינה לא נוסעים, התוכנית השתנתה. הם יהיו קומוניסטים...

- ואנצו?

- אנצו ועדה בונים על חול... אני רוצה משהו שיאריך ימים.

בתקופת עליית הפאשיזם היה אמיליו לקומוניסט אדוק. בימי מוסוליני, כשהמפלגה הקומוניסטית נרדפה עד חורמה, נידון ל-15 שנות מאסר, אך בסיוע אביו קוצר העונש לחמש שנים והוא חויב להתייצב בקביעות במשטרה. הוא הוברח עם בני משפחתו לצרפת, והפעילות המחתרתית הענפה נמשכה. חייו היו חיי רדיפות, מעברי פתע בין דירות, חיים בזהות בדויה (כסניצ'קה נהפכה למארינה), דלות חומרית ואמונה עזה שדרך הקומוניזם היא הדרך היחידה שתביא אושר לאדם ולעולם.

עם בני המשפחה בגבעת ברנר כמעט לא קיים קשר. כשהגיע אנצו באחת משליחויותיו לפאריס וביקש לפגוש את אחיו, סירב אמיליו, כי אחיו הציוני חי בארץ רודפת קומוניסטים. בעת מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש פאריס, עלה בידו לברוח לצפון איטליה, ושם התייצב בראש הפרטיזנים הקומוניסטים. הוא נתפס על ידי הגרמנים ונכלא, אך שוב ניצל, בזכות תושיית אשתו, הפרטיזנית מארינה. לאחר תום המלחמה מונה לסנאטור. עדה סרני, אז כבר אלמנתו של אנצו שהומת בדכאו, באה לבקרו, באחד מביקוריה בעלייה ב' באיטליה. בבואה לא יצא לקראתה, נשאר סגור בחדרו וכתב נאום או מאמר כלשהו. לבסוף קיבל את פניה כשעמדה בפתח החדר אך אפילו לא הציע לה לשבת. המפלגה בחייו היתה מעל הכל.

כסניצ'קה-מארינה, תחת מעקב מתמיד, כתבה בדיו סתרים חוברות קומוניסטיות, יצאה לשליחויות חשאיות מסתוריות וחייה נהפכו להעתק קשה ואכזרי יותר של חיי אמה. גם לאחר שנולדו בנותיהן נמשכו חיי המחתרת והלהט הקומוניסטי, והיא אף כתבה לימים שהיא מאושרת ושלמה בחייה. לאחר נישואי בתה החליטה כסניה לממש את חלום העלייה לארץ-ישראל, ובסיועם של משה בילינסון ופנחס רוטנברג עלתה בראשית קיץ 1932. לפי הסיפורים שהילכו בנען, כשירדה מהאונייה פסעה יחפה, באומרה שאדמת ארץ-ישראל קדושה היא. עוד סיפרו שצעדה יחפה גם מעמק הירדן לעין חרוד, באומרה שארץ קדושה יש להרגיש ברגל יחפה, כי מי שצועד בה דורך על עקבות אנשים שהביאו לעולם את מיטב החזון האנושי. בהגיעה חשה שרק כאן ועתה הגיעה למולדתה האמיתית.

מרחוק באתי לארץ, מחופי הדנייפר כחול המים, ממרחבי ערבות... מן הים השחור דרך פטרבורג, מוסקבה, סיביר, פינלנד, בלגיה, צרפת, איטליה... משעה שבאתי תקפני רגש מוזר: שמחה עמוקה כאילו שבתי אל מקומות אהובים ומוכרים, הרגשה של פגישה לאחר פרידה, ולא של פגישה ראשונה.

כסניה הרגישה שהגיעה "מהבית הביתה". כמו הצליינים הרוסים שבאו במאה ה-19 בהמוניהם לארץ הקודש, והתקשו להאמין שזאת ארץ אמיתית, היא מתמוגגת מאושר:

החולמת אנוכי בהקיץ, ורואה לפני פרק מספר הספרים, או שמציאות היא זאת?...ושמא נס הוא, נס של עם המתעורר לתחייה? - ואכן, מה שאנו רואים בעינינו ממש זו מהפכה חברתית גדולה, אשר מהפכות המתרחשות בימינו אלה בארצות אחרות מחווירות לעומת המהפכה היהודית בארץ הזאת!

בשנה הראשונה לבואה, חייתה בעין חרוד, באשדות יעקב ובחצר כנרת, וחשה שהיא רואה שם את התגשמות הנצרות בטוהרתה ואת הסוציאליזם במיטבו. כסניה הרגישה אז שהרעיונות של מיטב הסופרים והוגי הדעות שהתחנכה עליהם מתגשמים בארץ-ישראל. אהבתה לנופים, לאנשים ולחברי הקיבוצים לא ידעה גבול. חבר קיבוץ בבגדיו הפשוטים וברגליו היחפות נראה לה כ"ישו על שפת הכנרת", והצעירים שחיו לשפת הכנרת כתלמידיו הראשונים של ישו נראו בעיניה פשוטים, ענווים, קדמוניים.

ביישובי עמק הירדן ביקרה בקיץ, בימי קציר חטים: "גדוש להט וחום היה האוויר", כתבה ביומנה (שחלקים ממנו תורגמו לעברית בידי שלום הקטין), "ומרחוק ניבטת מעולפת חום שרשרת הרי הגלעד... הגענו לשדה, החברים הפלחים מתאספים לארוחת צהריים תחת כיפת השמים הבוערים...."

לאחר שנה בעמק הירדן עברה לחיות בנען, קיבוץ צעיר שזה אך עלה על הקרקע. היא היתה בת 52, מבוגרת בשלושים שנה מבני הגרעין שהקים את הקיבוץ. בנען חייתה כחצי יובל שנים, עד מותה, וכל אותן שנים הרגישה והאמינה שבעלה הוצא להורג מפני שבני משפחתו המירו את דתם ועליה לכפר על כך. עם זאת סירבה להתגייר. כששאלוה מדוע אינה מתגיירת השיבה שמאות שנים סבלו היהודים כמיעוט בארצות פזוריהם, והיא רוצה להרגיש כמיעוט בארצם שלהם. ועוד כתבה שכאן, ורק כאן, היא מגיעה לאמת הנוצרית האמיתית: "הרבה הרבה מהנצרות הקדומה, הנצרות בהתהוותה, נעשה ברור ומובן כאן, שכן אותה רוח עודנה חיה וגלומה באלה, בהם, אך ורק בהם. אכן אמת היא זאת, כי רק היהודים יכלו ויכולים להיות נוצרים אמיתיים".

בנען עסקה בעיסוקים אחדים, ובעיקר כתבה בביטאונים שונים, שבהם קירבה את הקוראים לתרבות הרוסית שרבים גדלו על ברכיה. ואמנם, מיטב הספרות המתורגמת בארץ בשנות השלושים והארבעים היתה הספרות הרוסית, וספרי טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, גוגול, נמצאו בבתים רבים, ובכל הספריות הציבוריות. כשם שלספרות הרוסית משלהי המאה ה-19 היה חלק חשוב בחיים ובמהפכות, גם בארץ היה לספרות הרוסית תפקיד חברתי. קיבוצים, מושבים, מפעלים ומוסדות חברה, ינקו והושפעו מממנה - מהיחס לאדם הפשוט, לעבודת האדמה, לחירות.

כסניה פירסמה מסות ורשימות ב"מבפנים", "העבר", "דבר הפועלת", "במעלה", "דבר" ו"דבר לילדים". אני עוד זוכרת במעומעם שקראתי בילדותי ב"דבר לילדים" כתבות שלה על טולסטוי וגורקי, והסתקרנתי הן מהתוכן והן מהשם המיוחד הזה, "כסניה". היא כתבה על גדולי הספרות הרוסית, הוגי דעות ופילוסופים, משוררים ומהפכנים, וכן סקירות על מחזות רוסיים שהועלו בהבימה ובקאמרי.

ארון הספרים שלה החזיק את הספרות הרוסית במיטבה, כתבי מבקרים, הוגי דעות ניהיליסטים, היסטוריונים, מהפכנים, ספרי זיכרונות של חברי מפלגה, ובצדם מיטב הספרות הצרפתית והאיטלקית. ברוב הספרים הונחו פתקים של מראי מקום ושרבוט רעיונות. ניכר שהספרים היו לה ידידים קרובים ביותר, ובשעות הבדידות בחדר בנען - בשעות געגועים לבתה הרחוקה או למשפחתה הרחבה ברוסיה, היתה מבלה בחברת הספרים ומתחברת אליהם. מתיאוריה עולה שהכירה אותם היטב, ציטטה מהם, וערכה תיקים רבים לפי נושאים שראתה לנכון ליידע בהם את הקהל בארץ. מסותיה ורשימותיה נכתבו רוסית, והתפרסמו לאחר שתורגמו לעברית בידי ח"ש בן אברם.

במסה מפורטת על פושקין ציינה את השפעתו על הסופרים הצעירים, ואת המוסיקה שחיברו גלינקה, צ'ייקובסקי ואחרים ליצירותיו. בעיקר התפעלה מכך שפושקין תיאר פכי חיים של העם הרוסי הפשוט, והרס את הדעות הקדומות על עם נחשל. היא הזכירה את מסותיו של בלינסקי, אבי הביקורת החברתית בספרות הרוסית, שקבע כי פושקין היה ליצירה הרוסית מה שפטר הגדול היה למדינה הרוסית - מנפץ הישן ויוצר החדש.

כסניה כתבה מסה על צ'רנישבסקי, שספרו "מה לעשות" גרם שינוי מהותי בתפישות ששלטו במחשבה הרוסית במאה ה-19, והוציא נשים מתוסכלות מהתלות המסורתית באב ובבעל. היא, ששחרור האשה היה קרוב לה מנעוריה, כתבה בין היתר גם על ורה פיגנר, המהפכנית מדור הנארודניקים, שישבה בכלא עשרים שנה וחזרה לפעולות מחאה גם לאחר שהשתחררה. במאמר מנתה את עיקרי תנועת "הירידה אל העם" שעיצבו לא רק את חייה של פיגנר אלא גם את חייה שלה.

הכתבות השונות של כסניה תיארו את הספרות הרוסית במיטבה - לפני שהתגייסה למען הבולשביקים והיתה לספרות "מטעם". וכך, בשנות השלושים והארבעים, שבהן צמח והתעצב היישוב בארץ, בשנות "מסך הברזל" שבהן נרדפו אנשי הרוח ברוסיה והוצאו להורג - נהנה הקהל בישראל מגדולי ענקי הרוח הרוסיים. רחל כצנלסון שזר, שערכה במשך שנים את "דבר הפועלת", הדגישה את יחסה של כסניה לפועלת העברייה, וציינה שגם לפני שהופיע ספר זיכרונותיה "עם דורי" הכירו אותה קוראי העברית כסופרת, שרשימותיה היו בחלקן מסות מקיפות.

כסניה היתה גם ספרית. בעצת קרוב המשפחה אנצו סרני, שסיפר לה כי חסרים בקיבוצים ספרים, למדה עוד בחו"ל קוסמטיקה וספרות, וכבר בתקופה הראשונה בארץ עסקה בכך בקיבוצי עמק הירדן, ואפילו חשה בזה שליחות, בעיקר כשהיתה יוצאת עם הרועים ועם הקוצרים לשדות, כי לא היה להם זמן אחר לתספורת: "וכי שיער הוא זה? גושי צמר מאובק ומעוקש של הרועים בשדות, הרועים בארץ כנען - כבאותם ימים קדמונים. ואכן, כאילו מתוך דפי התנ"ך ירדו אלי לגזיזה".

שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה הפסיקה בתה כסניצ'קה-מארינה את הקשר עם אמה במצוות המפלגה. במכתב שקרע את יחסיהן הודיעה לאמה שעליהן לנתק כל קשר, ותירצה זאת שכך פעלה גם אמה כאשר הפקידה אותה בידי סבתא, כלומר שזאת הדרך הנכונה למי שמתמסר למאבק חברתי. היא לא הזכירה באותו מכתב שאמה נטשה את הפעילות המהפכנית כדי להתמסר לגידולה, ושזכרו של אישה היה יקר לה מכל, ולפיו ניתבה את חייה.

הן תדעי כי אני פועלת בשורות המפלגה הקומוניסטית... פעולתי היא מרכז חיי, כשם שהיא מרכז חייו של אמיליו. הפעולה חשובה לנו מן המשפחה, מן הילדים... אילו צריך היה שאעזוב אותם ואלך למקום אחר, הייתי עוזבת אותם... במעמקי נפשך אין את יכולה שלא לשמוח על שכל מאמצייך לעשות אותי אדם, לא רק שלא כלו לריק אלא הביאו את אשר ראוי לך ולאבי... אני יודעת שלא רק תתקוממי נגד החלטתי אלא גם תתגאי בעוז רוחי... אני לא אכתוב לך, ואת לא תכתבי לי אבל הן את יודעת שאת אמי ותהיי לי תמיד אמי וכל אהבתי.

הקשר נותק, וכשכסניה בנען השתוקקה במלחמת העולם לקבל ידיעות על משפחת בתה באיטליה הפאשיסטית, היתה הולכת ברגל מנען לגבעת ברנר לראות את המכתבים שהתקבלו במשפחת סרני. אף שהניתוק הכאיב לה מאוד, המשיכה כסניה לראות את האור והטוב בחייה בנען. ילדים אהבוה כסבתא, והיו לה ידידי נפש: ביניהם ישראל גלילי ואשתו ציפורה, בנימין חכלילי, משה מוסנזון ואחרים.

בראשית שנות החמישים חלתה בתה במחלה ממארת, וכסניה באה לסעוד אותה בבית החולים בלוזאן בימיה האחרונים. גם שם, על ערש דווי, כפתה הבת שהעזרה תהיה עניינית, כמו של אחות בית חולים זרה.

בשובה לנען, כשבאו חברים לנחמה, השיבה להם שאלוהים מטיל על כל אחד את מה שיש בכוחו לשאת. היא אף היתה מנחמת את האימהות השכולות בנען באומרה: "אין הבת מתה כל עוד האם חיה, כי בלב האם היא חיה עד נשימתה האחרונה".

כסניה מתה בנען ב-1957. על שולחנה בחדר היה מונח תמיד השעון של לב, מכתבו האחרון ותמונת בתה בת העשר. לפני מותה ביקשה ואף כתבה שלא יתאבלו ולא יקוננו על לכתה, כי המוות הוא שעת החיים החגיגית ביותר.

הנכדה, קלרה סרני, סופרת "משחק הממלכות", לא ידעה כמעט דבר על כסניה ובני המשפחה בארץ. המסע שלה לישראל, שהביא לכתיבת הספר, לא היה קל, ופתח לפניה שורשי משפחה רבים וסבוכים ויריעות חיים שהמאה העשרים הסוערת רקמה בטרגדיות. היא ביקרה בקיבוצים, בארכיונים שונים, נפגשה עם עדה סרני ועם יוצאי איטליה שהכירו את הוריה וסביה, ואף באה לבית הקברות בנען, שבו בולטת מצבתה של כסניה, על שמה הרוסי באותיות עבריות גדולות. כשנשאלה איזו דמות מכל קרובי המשפחה יקרה לה ביותר, השיבה שזו סבתה כסניה, שזרמה עם החיים, חיתה את החלום המהפכני בדרכה, ולא השתעבדה לדוגמות הרסניות. גם את דחף הכתיבה, אמרה, ירשה מכסניה.

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 מאמר מלומד, נפלא ומרגש. מעבר לדמותה המיוחדת וחייה יוצאי הדופן של כסניה, מרתק לראות כיצד מכל התנועות הגדולות שהתיימרו להביא שינוי ובשורה לעולם, הציונות הינה היחידה שהצליחה.  (לת) איש עברי - שופט בדימוס
  • 09:16
  • 26.05.12

02 רות בקי על כסניה פמפילובה אסי שני. חולון
  • 12:44
  • 28.05.12

כתבה מרתקת. מרגשת. כמו נסיעה במנהרת הזמן. ולרות בקי התהילה והתשבחות, על שהצליחה להחיות את דמותה הנשכחת של כסניה. ובזכותה גם השגתי את סיפרה של כסניה "עם דורי" מאיתמר ספרים.
צדק השופט בדימוס בתגובתו (מס' 1)למאמר.
חבל רק שתמונתה של כסניה הצעירה והיפה, מופיעה ב"הארץ" און ליין, כשהיא חתוכה, ללא ראש.

03 כסניה פמפילובה רינה פורת
  • 17:25
  • 17.07.12

מאמרה של רות בקי מציג בפני אנשי הדור הנוכחי אנשים מדור אחר, שכוח, שהקריבו חייהם למען חיים טובים של האנושות, עד שבא סטלין והצליח להרוס את האידאלים שלפיהם חיו ופעלו אנשים נפלאים, ברוסיה וגם ברחבי העולם כולו.

04 כסניה פמפילובה רינה פורת
  • 17:48
  • 17.07.12

מאמרה של רות בקי מציג בפני אנשי הדור הנוכחי אנשים מדור אחר, שכוח, שהקריבו חייהם למען חיים טובים של האנושות, עד שבא סטלין והצליח להרוס את האידאלים שלפיהם חיו ופעלו אנשים נפלאים, ברוסיה וגם ברחבי העולם כולו.