המשוגעת מעליית הגג היתה ילדה דחויה - המהדורה המודפסת - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

המשוגעת מעליית הגג היתה ילדה דחויה

ב"ים סרגסו הרחב" מגוללת הסופרת האנגלית הקאריבית הגדולה ג'ין ריס את סיפורה של דמות בדיונית נודעת מן הספרות הוויקטוריאנית: ברתה מייסון, "המשוגעת מעליית הגג" מן הרומאן "ג'יין אייר". דרך הסיפור מחדש של הדמות מבקרת ג'ין ריס את הקולוניאליזם וגם יוצרת יצירה עמוקה בפני עצמה

ים סרגסו הרחב, מאת ג'ין ריס, תירגמה מאנגלית ברוריה בן-ברוך, אחרית דבר מאת רונית מטלון, הוצאת כתר, 2012, 186 עמודים

"מה היתה - חיה או אדם - לא היה אפשר לקבוע במבט ראשון. היא זחלה על ארבע, קפצה ונהמה כמו חיית בר מוזרה, אבל היתה מכוסה בבגדים ובשיער כהה ומאפיר, פרוע כרעמה... זיהיתי מיד את הפנים הסמוקים האלה, את התווים התפוחים" ("ג'יין אייר", פרק 26, תרגום שרון פרמינגר, 2007). כך מתארת שרלוט ברונטה את ברתה אנטואנטה מייסון, המטורפת מאיי הודו המערבית ואשתו הכלואה של מר רוצ'סטר, דמות שחזותה המאיימת, גלגלי עיניה האדומים וצחוקה המוזר רדפו את הדמיון הקולקטיבי של קוראים כה רבים מאז הופעתה הספרותית הראשונה ב-1847.

לא רק בשל תפקידה הדרמטי בעלילת "ג'יין אייר" התיישבה ברתה בעליית הגג של התודעה הכללית, אלא גם משום שייצגה תסביך נשי מרכזי כל כך של המאה ה-19: כיצד יכולה אשה יצרית, סוערת ועצמאית לשרוד בלי שתדוכא, תיכלא, או תתויג כמטורפת? בשל האופן המובהק שבו גילמה נוירוזה חברתית שאיפיינה תרבות שלמה, העניקה ברתה את הכותרת לספרן הנודע של חוקרות הספרות סנדרה גילברט וסוזן גובאר, The Madwoman in the Attic: The Woman Writer and the Nineteenth Century Literary Imagination"", שראה אור ב-1979 ובחן את ייצוגי הנשיות העצמאית והיצירתית בספרות שחיברו נשים במאה ה-19. עוד לפני כן העניקה השראה עמוקה יותר לג'ין ריס, שספרה "ים סרגסו הרחב" (1966) הוא יצירה מודרניסטית נפלאה המתכתבת עם הרומאן הוויקטוריאני של ברונטה באופן מרתק. הספר רואה עתה אור בעברית בתרגום מצוין של ברוריה בן-ברוך ובלוויית אחרית דבר יפה ודקת אבחנה של רונית מטלון. תרגום ראשון של היצירה, מאת אהרן אמיר, ראה אור ב-1981.

איור: ערן וולקובסקי
איור: ערן וולקובסקי .

פתיחת רשימה על "ים סרגסו הרחב" במובאה מתוך ספרה של ברונטה עושה עוול מסוים ליצירתה של ריס, העומדת לגמרי בזכות עצמה מבחינת איכותה הספרותית, לשונה היפהפייה, סגנונה המודרניסטי המתוחכם ועוצמתה שוברת הלב. ובכל זאת, אלמלא "ג'יין אייר" והשורות הספציפיות המצוטטות למעלה לא היה נוצר הספר המאוחר, וללא היכרות עם הרומאן של ברונטה, גם הקוראים יחמיצו לפחות חלק ממשמעויותיו. ריס, ילידת הקריביים (1890), סיפרה בראיון ל"גרדיאן" ב-1968 כי המוטיבציה לכתיבת "ים סרגסו" היה התמרמרותה על הדעה הקדומה שבה אחזה ברונטה נגד ילידי איים אלה, המשתקפת בבחירתה בדמות הקריאולית לגילום הרעיה המפלצתית. ברומאן של ריס זוכה דמותה המדוכאת של ברתה אנטואנטה מייסון (הנקראת אצל ריס אנטואנט קוזוויי, ואתייחס לעניין השם בהמשך) להשמיע את גירסתה.

ההתרסה נגד הנרטיב ההגמוני מהותית ל"ים סרגסו הרחב" גם אם אין קושרים אותו לרומאן של ברונטה באופן ספציפי אלא למכלול האדיר של הקאנון המערבי כולו. זה טקסט פוסט-קולוניאלי המתאר את היחסים בין שחורים ללבנים ובין לבנים בריטים לבין מעמד הביניים של הלבנים הקריאולים השחומים ילידי הקולוניות, באופן המציג את הלבן המערבי כמוגבל בידיעותיו, בהבנתו וביכולתו להכיל את העולם שבו הוא שולט כביכול. אם אדוארד סעיד הגדיר את המצב הקולוניאליסטי כמצב שהפרספקטיבה המערבית - הבריטית במידה רבה - מעצבת בו את הנרטיב ההיסטורי והבדיוני, תוך כדי הפיכת הילידים לדמויות בלתי נראות כחלק מהצדקת הכיבוש האימפריאליסטי, הרי שריס הופכת את היוצרות. היא מציבה את הגיבור המוכחש הזה במרכז, מעניקה לו את התודעה הדומיננטית ונותנת לו לספר את הסיפור מחדש.

את הרומאן של ריס מניעה אם כן התחושה כי ברונטה, וכמוה השיח האימפריאליסטי כולו, לוקים בשנאה ובעיוורון גזעני, שבמקרה של "ג'יין אייר" הניבו את דמותה הדמונית של הקריאולית. ריס משיבה אותנו לתחילת הסיפור המובלע הזה, אי-שם בג'מייקה, עוד לפני שהוכתרה ברתה או אנטואנט כ"מטורפת" והובלה אל עליית הגג של בעלה. בספר של ריס נהפכת ברתה-אנטואנט ממנוולת לקורבן: גם היא, ולא רק רוצ'סטר הצעיר, נישאה בניגוד לרצונה; גם היא, כמו רוצ'סטר הצעיר, נמכרה בידי אביה ואחיה משיקולים זרים; גם נפשה שלה, כמו שלו, התערערה עקב נישואים אומללים לאדם שלא הבין אותה. אבל ריס יוצרת קשר בין היותה של אנטואנט-ברתה אשה לבין היותה "הקריאולית". נחיתותה מבחינת מוצאה מתלכדת עם נחיתותה המגדרית ביחס לגבר הבריטי האדנותי, הקולוניאליסט, שהיא נישאת לו. בגלל פערי הכוח האדירים בינה לבינו מתערערת יציבותה הנפשית ובגללם היא מאבדת את הסטטוס האנושי שלה ונכלאת בחדרון סודי לשארית ימיה.

שלא כמו אצל ברונטה, אנטואנט, גיבורתה של ריס, היא בתו של אלכנסדר קוזוויי, בעל עבדים לשעבר שהתמוטט כלכלית בעקבות חוק האמנציפציה (ביטול העבדות במושבות הבריטיות ב-1833) שנים ספורות לפני פתיחת הרומאן. אמה אנט, אלמנתו, היא ילידת האי מרטיניק, עובדה ההופכת אותה ואת ילדיה לזרים מנודים בג'מייקה. בעיני הלבנים הבריטים אנטואנט ומשפחתה אינם לבנים דיים; כקריאולים הם נחשבים ל"כושים לבנים"; אך יותר מכך הם שנואים על השחורים המשוחררים, העבדים לשעבר, המכנים את אנטואנט הילדה ואת משפחתה "מקקים לבנים". אנטואנט משתייכת אפוא ל"אחר" הנרדף של כל אחת מהקבוצות.

להיבט האתני-הגזעי הסבוך הזה מוסיפה ריס גם רקע משפחתי קשה. גיבורת ספרה היא ילדה דחויה הגדלה בעזובה רגשית נוראה, עם אם מנותקת שאינה אוהבת את בתה ואולי אף סולדת ממנה, אך מתמסרת בעוצמה לבנה הצעיר, פייר, הסובל מפיגור.

כמו הבידוד החברתי, גם הדחייה האימהית מתוארת ברומאן כתוצר של שילוב בין נטיות אישיות לנסיבות היסטוריות סבוכות, המעצימות את הניכור ההורי ומביאות אותו לדרגה בלתי נסבלת. יחסי האם-הבת, שהם חזרה כללית לקראת יחסי הבעל ואשתו, הם אחד הנושאים שסביבם מתעלה סיפורה של ג'ין ריס מעל הנרטיב הפוסט-קולוניאלי והאנטי-פטריארכלי ומשרטט בכאב רב יחסים אישיים שהפגמים בהם חורגים מכל הקטגוריות של יחסי הכוח הפוליטיים והמגדריים הנבחנים ברומאן.

אחד האמצעים של ריס לשכתוב תיאור הזהויות הקולוניאליסטי ולהתגוששות שלה עם ברונטה הוא המשחק שהיא משחקת בשמות הדמויות. את הגבר האנגלי, בן דמותו של רוצ'סטר, אין היא מכנה בשם כלל. בכך שהיא קוראת לגיבורתה בשם אחר מזה שבמקור (אנטואנט קוזוויי במקום ברתה מייסון; אצל ריס, מייסון הוא רק אביה החורג), היא מפקיעה את הדמות לעצמה. האנגלי חסר השם הוא ההופך בשרירותיות את אנטואנט לברתה, וזה סימן אחד מני רבים לשלילת עצמיותה. ואולם שינוי השם, אחת העוולות המקוממות, מפליל את ברונטה בדיעבד ומצייר אותה כשותפה לאקט הדיכוי הלשוני הזה, שכן אנו למדים כי ברתה כלל אינו שמה האמיתי של הדמות.

באחרית הדבר שלה מיטיבה מטלון לקרוא את הרומאן של ריס, וקריאתה עשויה להוביל להקבלות מעניינות (המעידות אולי על השפעה) בין "ים סרגסו הרחב" לבין "קול צעדינו". כאשר כותבת מטלון על "הנוסטלגיה לניוון עצמו" בתיאור הבית הישן אצל ריס, או על האם המנוכרת והמזניחה, עולה על הדעת גם המיתולוגיה של העליבות והעזובה ושל הילדה המסתתרת כפי שבראה אותן מטלון בספרה. עם זאת, אני חולקת על שתיים מקביעותיה של מטלון: האחת, כי ספרה של ריס חף מאירוניה, והשנייה, שנקודת המבט של הגבר מוצגת כאן כמעוררת אהדה. יש אירוניה ברומאן של ריס, והיא מצויה בעיקרה בדיוק בייצוג דמות הגבר כעלוב ודל הבנה לעומת מקבילו הכריזמטי והחריף אצל ברונטה. באופן מפתיע, אין לריס עניין לעמת את גיבורתה עם ג'יין עצמה; די לה בתפישת מקומה. העימות הגלוי מתרחש עם רוצ'סטר, שמחיקת שמו מלווה בשלל סצינות שבהן הוא מצטייר כמוגבל, קהה רגש ומשולל כל קסם.

דווקא משום שהאירוניה ביחס לגבר מצויה כבר אצל ברונטה, יש בהצגת הרומאן בידי ריס כמייצג הקאנון האימפריאליסטי משום אי-צדק מסוים. "ג'יין אייר" מכיל רובד טקסטואלי המערער על הנרטיב ההגמוני, והוא מצוי דווקא בדמיון בין ג'יין לברתה. בראשית הרומאן של ברונטה נכלאת ג'יין בידי דודתה בחדר מבודד משום שהיא "ילדה משוגעת", שהעזה לתקוף את בן דודה האלים שאותו היא משווה לנוגש עבדים - כלומר היא מדמה את הזכר הברוטלי למדכא הקולוניאלי. מאוחר יותר היא נופלת קורבן לאהבתו המתעתעת של גבר שתלטן, באופן שיש בו הקבלות לדיכוי שחוותה אשתו הראשונה, המשוגעת ה"אמיתית" של הרומאן. הקבלה זו יוצרת ספק בדבר האמת האובייקטיבית שבהכרזה המקורית על ברתה כעל חולת רוח, בנסיבות שמגולל רוצ'סטר בפרק 27 של "ג'יין אייר", וספק זה קיים כבר אצל ברונטה. ריס העצימה אותו, אך לא המציאה אותו, שכן הניצנים לסיפורה האלטרנטיבי של ברתה מצויים כבר אצל ברונטה. עצם הבחירה של גילברט וגובאר ב"מטורפת מעליית הגג" כמטאפורה מרכזית לתרבות המגדרית של המאה ה-19 מעיד על כך.

מאבק גרסאות הוא עניין מרכזי ב"ים סרגסו הרחב", לא רק מפני שזו הדינמיקה השוררת בינו לבין "ג'יין אייר", אלא גם משום שקיומן של גרסאות סותרות הוא תימה מרכזית ברומאן לכל אורכו. זה רומאן המסופר מפרספקטיבות שונות המתנגשות זו עם זו ומעצבות את הדמויות מחדש. היחסים שיוצר "ים סרגסו" עם הקורא גם הם תוצר של המשחק הנרטיבי בנקודות מבט, הן ביחס לטקסט התשתית של ברונטה והן בתוך הטקסט של ריס עצמו. ריבוי הפרספקטיבות הופך על פיהם מושגים בינריים כמו "אמת" ו"שקר", "שפיות" ו"שיגעון", "מנצל" ו"קורבן", ומערער את תקפותם ביחס לדמויות המרכיבות את הסיפור.

לשיאו מגיע ערבוב הפרספקטיבות בחלקו האחרון של הרומאן. בליל של מציאות וחלום, מודע ולא מודע, נכרך בקולותיהן המתחלפים של אנטואנט ושל גרייס פול, המשגיחה עליה בכלאה שבעליית הגג. חלק זה הוא קרשצ'נדו המתלכד עם הסוף הדרמטי שבו מזנקת ברתה מגג האחוזה הבוערת. אך בניגוד למעמדו בספרה של ברונטה, האירוע הזה נחלם והזוי, מתרחש ולא מתרחש, ומטיל בספק לא רק את עיקרי העלילה של ברונטה, אלא גם את הנרטיבים המרכיבים את ספרה של ריס עצמה.

ה"חולשה" הנרטיבית הזאת, לכאורה, דווקא מעצימה את כוחו המיוחד של הספר. ריס, מצד אחד, הפכה את היוצרות כשהציבה את הסובייקט הקולוניאלי והמגדרי הרמוס, אותה דמות בלתי נראית, במרכז והעניקה לה קול שבו יסופר הסיפור מחדש. מצד האחר, מדובר בסובייקט חלש, שקולו הולך ומתעמעם. האירוניה המרה היא שגם הגיבורה של ריס תורמת למחיקתה שלה והופכת עצמה לקורבן; היא עצמה שותפה לתהליך הנורא שבו נרמסות הסובייקטיביות והאמת שלה ומתפוררות. דווקא במחיקה הזאת טמון חלק ניכר מעוצמתו של הספר, אף כי עוררה אי-נחת בקרב כמה וכמה מבקרות פמיניסטיות (שהתרעמו על היותה של אנטואנט קורבן תמידי). סגולתה של ריס כסופרת נעוצה ביכולת הכפולה הזאת לתת קול לסובייקטיביות שהוכחשה ונמחקה מן הנרטיב ההגמוני ובד בבד לשרטט את האופן הבלתי נמנע שבו הקול הזה מתפוגג וסמכותו נשללת. ההתחקות אחר התהליך העצוב הזה הוא מהישגיה הגדולים של ריס.

אירוניה נוספת, שקשה להתעלם ממנה, היא העובדה שגם ריס עצמה בחרה לגאול את קולה של דמות לבנה: אמנם "כושית לבנה" בעיני האנגלים, אך בכל זאת בתו של בעל עבדים (כפי שהיתה, אגב, גם ריס עצמה). תיתכן, אם כן, רוויזיה גם ל"ים סרגסו הרחב": אפשר לכתוב רומאן שיסופר מפיה של דמות משנית ומרגיזה כמו טיה, למשל, חברת הילדות השחורה והבוגדנית של אנטואנט, הגונבת את פרוטותיה ומיידה בה אבן, ויציג את גירסתה של זו שקולה לא נשמע בספרה של ריס. אלא שערכו של "ים סרגסו" כמובן עמוק הרבה יותר מאקט השכתוב הפוסט-קולוניאליסטי שהוא מבצע, הן בשל איכותו הספרותית המיוחדת והן בשל המורכבות העמוקה שבה הוא מטעין את הפוליטיקה של הזהויות המרכיבות אותו.

גליה בנזימן




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 גיין אייר זאת אהבת אמת. כל מי שמקשקש לכם מסביב מסתיר את העובדה הפשוטה הזו. קראו ג''ין אייר. חפשו אהבת אמת  (לת) זה כל מה שאתם צריכים
  • 14:16
  • 02.06.12

02 כמה שהאינטלקטואלים המערביים אוהבים לחטט בקולוניאליזם שכמר מזמן מת והתפגר אלי
  • 14:35
  • 02.06.12

ולפתח רגשי אשם עמוקים אצל הציבור במערב בפני כל מדינת עולם שלישי כושלת ונכשלת כדי שימשיכו לקבל גלי מהגרים אינסופיים מאותן מדינות ולהזרים סכומי עתק לממשלות המושחתות של העולם השלישי...

03 ביקורת מאלפת ומאתגרת ניר
  • 13:31
  • 05.06.13

דברי גלית בנזימן ממש פוקחי עינים

פרוייקטים מיוחדים