רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נוצר המבטא הישראלי?

ואיך נשמעה העברית המדוברת בתקופת היישוב? על ספר בלשני שתחילתו במסע בעקבות ערכת תקליטים גרמנית ללימוד עברית

"מכונת הדיבור בתור מורה שפות; פה מדברים עברית", בעריכת שלמה יזרעאל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, 2012, 467 עמודים

באחד הפרקים המשעשעים ביותר מבחינת הצופה הישראלי ב"משפחת סימפסון" נוסעים הומר ובני ביתו לבקר בארץ הקודש. מדריך התיירים המלווה אותם מדבר אנגלית, המתאפיינת בשפת הגוף והמבטא הישראליים. החיקוי של המבטא הישראלי באנגלית, כמו הפרק כולו, מפתיע במידת הדיוק שלו, ואפשר לשער כי השחקן המדבב מכיר היטב את המבטא של דוברי העברית הילידיים; מבטא שהפך לתו-היכר המזהה אותם כישראלים במסעותיהם בעולם, ברצותם ושלא ברצותם.

איך נוצר המבטא הזה? איך קרה שהדור הילידי דובר העברית לא אימץ את המבטא של הוריו, אלא פיתח באופן עצמאי מבטא משותף, הומוגני במידה רבה, שהיה שונה מן המבטא ששמע בבית הוריו מבני הדור הלא-ילידי? מה אנחנו יודעים על המבטא של העברית המדוברת ועל נסיבות התפתחותו? למרבה הצער, לא הרבה, וזאת בלשון המעטה. בפולקלור הישראלי מוכרים האנקדוטות והמערכונים של החמישייה הקאמרית, לול, והגשש החיוור, שחיקו את המבטאים הרוסי, הגרמני, התימני, ההונגרי וכדומה, אבל כמעט שאיננו יודעים דבר על האופן שבו דיברו כאן עברית. אין כמעט עדויות מוקלטות שתיעדו את העברית המדוברת, וגם לא נעשו מחקרים עליה. הספר "פה מדברים עברית" בעריכת הבלשן שלמה יזרעאל הוא המחקר הראשון המתאר את מאפייניה של העברית המדוברת ביישוב היהודי בארץ ישראל ואת קורותיה.

אשר פלבנר, אשתו הלנה ואחיו דב זאב

ראשיתו של הספר בשיטוטיו של יזרעאל בחנויות ספרים ישנים, שבאחת מהן גילה ערכה של שישה תקליטים ללימוד עברית, שהופקו על פי הספר "עברית לעולים" מאת הרב ד"ר אמיל כהן, פעיל ציוני שהיגר מגרמניה לארצות הברית. יזרעאל יצא להתחקות אחר עקבות הספר שעליו התבססה הערכה, ועל השתלשלות הפקתה; מסע שהוביל אותו גם אל פרק הסיום בסיפור הכאוב והטרגי של יהדות גרמניה.

הוא מצא כי ששת התקליטים עובדו בשביל בית ההוצאה לאור אוטו שפרלינג, חברה שהתמחתה בערכות ללימוד שפות מודרניות, בין היתר גם בשל תפישה אידיאליסטית של לימוד שפות שיכול לקדם את האחווה בין העמים. אוטו שפרלינג, נוצרי מאמין, לא היסס לשתף פעולה עם יהודים בתקופה שבה נאסר עליהם לעסוק בהקלטות, והתקליטים הופקו בהזמנתו בשטוטגרט במאי 1934 על-ידי חברת ההקלטות אבנר, והוקלטו על ידי אשר פלבנר, אשתו הלנה ואחיו דב זאב.

השלושה סיגלו כמה מיסודות הדיבור העברי בעת שהותם בארץ באמצע העשור השני של המאה העשרים, ואולם ברקע של הטקסטים שהקליטו אפשר לשמוע לא רק את המבטא הגרמני הכבד, אלא גם שרידים להעתקה של צורות דיבור בגרמנית, שחלקן השתרשו בעברית, כמו לדוגמה הביטוי "הכל בסדר".

סיפור החיים המרתק של השלושה מתואר בכמה מן המאמרים בספר החשוב הזה, שבמרכזו עבודותיהם של שלמה יזרעאל ושל יעל רשף, המציעות ניתוח ראשון של מאפייני העברית המדוברת בתקופת היישוב.

במאמרה טוענת יעל רשף שעד שנות החמישים של המאה הקודמת סברו החוקרים שהעברית הילידית המדוברת אינה אלא לשון המשבשת את המקורות, ולכן לא טרחו לתעדה ולחקור אותה. למרבה הצער אין בידינו הקלטות של דיבור עברי-ילידי ספונטני ושל שיח "אותנטי" ממאה השנים האחרונות. מובן אפוא למה קפץ יזרעאל על הערכה בת ששת התקליטים כמוצא שלל רב. אמנם לא מדובר בהקלטות של אירועי דיבור אותנטיים, אלא בטקסטים שהוקלטו לטובתם של לומדי העברית כדי לספק להם שיחות מוכנות מראש לנסיבות שונות; ואולם, באמצעות ניתוח מזהיר הוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי כמעט ולחלץ מהתקליטים האלה כמה מהמאפיינים העיקריים של העברית המדוברת בארץ.

הניתוח שלו מתבסס על התקליטים ועל הטקסטים שנלוו עליהם, כמו גם על השוואה בין הטקסט הכתוב של אמיל כהן, הטקסט הדבור בתקליטים, והתעתיק של השיחות, ולא פחות מכך - על השגיאות בתעתיק, שמהן אפשר ללמוד על דרכי ההגייה של העברית. באמצעות הניתוח של החומרים הלשוניים מצליח יזרעאל לשחזר מן החומרים האלה שורה של מאפיינים לשוניים, ובהם: אופן הגיית העיצורים והתנועות, ביצוע שווא במקום תנועה, צירופי שייכות, מקום הטעם במלה, הגיית הא השאלה והא הידיעה, מלות היחס ושמות המקומות, זכר-נקבה, צורת הנסמך של שם העצם - כלומר, כל הרכיבים שיצרו את הדיבור הארץ ישראלי הילידי שהתגבש בשלושה העשורים הראשונים של המאה הקודמת; דיבור שהתבסס בעיקר על גירסה "רכה" של החלטות ועד הלשון בנוגע למסורת הספרדית.

ההאזנה לתקליטים באתר הספר אינה יכולה שלא להעלות חיוך על פני המאזין, בעיקר בגלל מבטאם הכבד של הדוברים, אך גם בגלל תרבות השיחה העולה מהם; תרבות המעוררת אמפטיה ונוסטלגיה לבני התפוצה הזאת. התקליטים כוללים סדרה של שיחות, שאחת מהן מציגה את יסודות הדקדוק העברי, כמה מהן מתארות את נפלאות הארץ, אורחות חייה והנסיעה אליה, וכל האחרות ממחיזות סיטואציות שונות של היום-יום שכל עולה לארץ עשוי להיתקל בהן: "אצל הספר", "אצל הרופא", "אצל הסנדלר" "אני קונה לבנים", "הגברת קונה מזונות" וכמובן לפי מיטב הסטריאוטיפים המאפיינים את העלייה הזאת: "קניית חליפה".

ד"ר אמיל כהן. ציוני פעיל
ד"ר אמיל כהן. ציוני פעיל

חלקים מן השיחות נשמעים כמעט כהקלטות עכשוויות של אירועי דיבור אותנטיים, ואלמלא המבטא הגרמני הכבד אפשר היה לחשוב שמדובר בשיחה ספונטנית המתנהלת היום. כך לדוגמה, דברי התייר המתפעל ממזג האוויר ואומר: "מזג האוויר היה נהדר". לעומת זאת, בשיחות אחרות, בעיקר באלה שיש בהן ניסיון לחקות את הפנייה בלשון כבוד כמו "מהיכן בא אדוני" - כוללים המשפטים צורות פנייה שעברו מן העולם.

השפעתה של הגרמנית ניכרת במבטא, בתחביר, באוצר המלים, ובכללי האינטראקציה (לדוגמה: הפנייה בלשון כבוד), כמו השיחה בין התייר המבקש הכוונה לכותל המערבי ואומר לנער הנלווה אליו: "נפלא! תמונה מפארה! תודה רבה על הלווייתך והא לך שלושה גרושים לראינוע", והנער עונה לו: "בחפץ לב, אדוני, יבוא אתי", או הרופא האומר: "בעיני הגברת עצבנית היא מאוד. אכתוב לה תרופה, תלך עם ההתקנה אל בית המרקחת ותיקח יום יום שלוש פעמים מלוא כף האכילה (...) לפני פת שחרית, לפני ארוחת הצהריים ולפני השינה".

השיחה הזאת נשמעת זרה לאוזנינו לא רק בגלל השימוש במשלב גבוה, כמו "פת שחרית", אלא גם בשל השימוש במלים חדשות, שנלקחו מן המלון הגרמני-עברי של לזר וטורטשינר (טור-סיני) כמו "התקנה" ל"מרשם", או היו תרגום ישיר מגרמנית, כמו "כף אכילה". ואולם לאמיתו של דבר, השיחה הזאת אינה רחוקה מאוד מהעברית המדוברת בימינו. דבר זה בולט במיוחד כאשר משווים את השיחה עם הרופא לקטע שיחה בספר שיצא לאור בעשור האחרון של המאה ה-19, ובו שואל הרופא את החולה: "איזה כאב יחוש?" ונענה: "ראשי סובב הולך וכל עצמותי תרעדנה".

לעומת הנדירות של העדויות המוקלטות, רב התיעוד בכתב של העברית המדוברת, המלמד על התמורות במבנה המשפט, באוצר המלים ובכללי האינטראקציה. הנה, לדוגמה, שיחה בין מורה ותלמיד המובאת במאמרה של יעל רשף מתוך ספרה של איטה פקטורית מפנתי: "רשימות מתוך העבודה בכיתה א" (תל-אביב, 1932) . השיחה מתנהלת בלשון מקרונית, כלומר, בלשון המערבת כמה שפות באותו משפט, ואפשר לשער שהיא נותנת ביטוי נאמן לשיחה אותנטית: המורה משוחחת עם ילד יליד הארץ, היכול להבין את שאלת המורה, אבל מתקשה בתשובותיו.

הילד שוזר בתשובותיו לא רק מלים מיידיש, אלא גם מבנים לשוניים שהוא מתרגם מיידיש. כלומר, עולה מכאן שגם ילד יליד הארץ, שלמד אולי בגן עברי לפני כניסתו לבית הספר, חי במציאות לשונית שבה שולטת היידיש ולא העברית.

המורה: ממה עושים לחם?

הילד: מקמח.

המורה: וקמח?

הילד: מוויץ (=חיטה) שכחתי איך זה אומרים על עברית.

המורה: חיטה. ממה עושים חיטה?

הילד: חיטה לא עושים. זה הולך לבד מן האדמה.

רשף טוענת בצורה משכנעת, כי השפה העברית הילידית ניכרה לא רק במבטא, אלא גם בהיבטים אחרים, וכי בתקופת המנדט הלך והתהווה בעברית מצב לשוני חדש, שנבדל מכל מצב לשוני שאיפיין אותה בדורות קודמים. תהליך ההתהוות הזה גם התאפיין בעצם הגיוון בלשונם של הדוברים, ובאינטנסיביות של השינויים שחלו בה. היא מדגישה שלא מדובר במקרה השכיח של דינמיקה של "שונות לשונית", המאפיינת כל שפה חיה, אלא בשלב מעבר בתולדות השפה העברית, שנהפכה לשפה מודרנית חיה.

מצד אחד, העברית התאפיינה בשונות העצומה שהתקיימה בין דובריה, לא רק בהגייה, אלא במכלול אספקטים לשוניים, ומצד אחר, בהופעת "גון לשון", שזכה לכינוי "עברית ילידית", ואשר ביסס בתקופת המנדט את מעמדו כ"רכיב של תשתית בקביעת דמותה של העברית בת זמננו". רשף גם סבורה כי אפשר לאפיין את העברית הילידית כאותו גוון של עברית, שאינו מעיד על זיקה ישירה של הדוברים ללשון זרה כלשהי, או על ארץ המוצא של דובריו.

לדעתה, כבר מראשיתה התאפיינה לשון הדיבור העברית הילידית שהתפתחה באותן שנים בקווי-היכר ייחודיים, שהבחינו בינה והעברית הכתובה והספרותית, בינה ולשון המקורות, ובינה לעברית המדוברת של תושבים הבוגרים הלא-ילידיים בארץ ישראל. העברית המדוברת הילידית גם הבחינה בין אותם דוברי עברית שרכשו את השפה בחו"ל, ודוברי השפה הילידיים, וכך, כבר בעשור הראשון של המאה העשרים העיד ח"א זוטא, מראשוני המורים בחדר המתוקן, כי העברית של תלמידי החדרים המתוקנים ברוסיה נקייה יותר משגיאות מזו של חניכי החינוך העברי בארץ ישראל, ואולם, בזו הראשונה: "אין אותה הטבעיות, אין בה ה'חיות' שתלמידי הארץ מצטיינים בהם בדיבורם".

לטענת רשף, אחת מן התכונות שייחדו את דוברי העברית הילידית היתה האחידות בדיבורם, לעומת השוני הרב שניכר בדיבורם של דוברי העברית הלא ילידיים.

ואולם, העברית הזאת היתה נחלת מעטים.

אחת הטענות המפתיעות של רשף נוגעת למספרם המועט של דוברי העברית הילידיים בתקופת היישוב, שבשנות השלושים מנו פחות מעשרת אלפים נפש, וגם בלשונם ניכרה השפעת השפות הזרות: "השפעת הז'ארגונים", כתב אליעזר מאיר ליפשיץ, אחד מאנשי ועד הלשון, "לא תאבד אצל בנים ובני-בנים, כי הבנים למדו בתוך העברית של אבותיהם את שימושי הלשון הזרים".

ההצלחה של השתרשות העברית בקרב הדור הצעיר בארץ מעלה את התהייה, איך למרות הערב רב הלשוני, שלתוכו נולדו ה"צברים", צמחה והתגבשה בחברה הארץ-ישראלית לשון עברית ילידית מובהקת. ההצלחה החלקית הזאת מסבירה, כמדומה, את האופי הנחוש, לפעמים כמעט אלים, שהיה למאבק על השלטת העברית במרחב הציבורי. המודעות להיותם של דוברי העברית הילידית מיעוט, והערב-רב הלשוני שאיפיין את מרחב הציבורי, ועל אחת כמה וכמה המרחב הפרטי, הניעה את המאבק שהנהיג גדוד מגני השפה.

מרתק לקרוא על המאבק השיטתי שניהלו מאיר דיזנגוף והפקידות הבכירה של תל-אביב להשלטת העברית במרחב הציבורי של העיר כדי שתצדיק את דימויה כ"עיר עברית". מקריאת החומרים הארכיוניים נדמה שהעניין הזה עמד בראש מעייניהם. הנה לדוגמה ההתכתבות האינטנסיבית בין מזכיר העירייה יהודה נדיבי לאנשי "גדוד מגני השפה" בעניין "מכונת ההרבצה החדשה" ובה מכל מים וצינור להזלפתם להרבצת האבק העולה מן הרחובות הלא סלולים בעיר.

ב-4 במארס 1926 כתב נדיבי תזכיר (הוא טרח לציין את השעה המדויקת של כתיבתו: 14:55), שבו נזף בפקיד שאיפשר לכתובת באנגלית להופיע על גבי מכונית המשא, וחמור מכך - להופיע מעל העברית: "ראיתי שעל מכונת ההרבצה החדשה כתבו באנגלית למעלה ובעברית למטה את שם עת"א. נא להודיעני מי החליט על סדר זה". כמה ימים אחר כך בישר נדיבי לאנשי הגדוד, שזעמו על כך שהכתובת על גבי המשאית המנקות את העיר (ובלשונם: "העגלות המרביצות מים ברחובות") אינן נותנות לעברית את המקום הראוי לה מפני שהן: "כתובות אנגלית בראש ועברית למטה", שהקדים רפואה למכה: "עוד טרם שקיבלנו את מכתבכם הנ"ל נתנה פקודה לשנות את הכתב שעל המכונית". והוא טרח גם להוסיף הסבר מתנצל: "הכתבה זאת נעשתה בחו"ל והמכונית הגיעה הנה כשהכתובת עליה".

החשש שהעלייה מגרמניה תפגע בצביונה "העברי" של תל-אביב והעיר תהפוך ל"מגדל בבל" לשוני, הביאה את דיזנגוף לפרסם על גבי לוחות המודעות, ובעיתון העירייה "ידיעות תל אביב", קריאה שצוטטה כבר רבות, אבל חנה לא סר גם היום. הפנייה כוונה בעיקר לעולים החדשים מגרמניה, והפצירה בהם לשמור על הצביון העברי של העיר: "כי לא עיר מזרחית סתם היא תל-אביב עם בליל עמים ולשונות, אלא עיר עברית תרבותית אשר לה רק לשון אחת ויחידה, לשון התנ"ך, וכל יתר הלשונות הזרות אשר הובאו מארצות נכר צריכות לפנות מקומן ללשון זו. (...) כי אם יביא אתו כל עולה חדש את לשונו הקודמת ויאמר להשתמש בה כאן - אנא אנו באים?"

הערכה, ובה התקליטים, חוברות הטקסט עם התעתיק והתרגום של דפי התמליל, ראו אור באוגוסט 1934, עת הטילו השלטונות הנאציים מגבלות על פרסומים יהודיים. הפרסום של הערכה אושר, ככל הנראה, משום שנועדה לסייע להגירה לארץ ישראל. עצם ההוצאה לאור בגרמניה הנאצית של ספר ללימוד עברית אינו מפתיע. חיי התרבות היהודית בעברית בתקופת הרייך השלישי היו עשירים כפי שלא היו מאז ימיה המוקדמים של ההשכלה, ובגרמניה ראו אור באותם ימים מאות ספרים בעברית, וארגונים רבים היו שותפים להכנתם של מבוגרים ובני נוער לקראת העלייה לארץ. גם את הפקתה של הערכה הזאת יש לראות במסגרת ההתארגנות של היהודים בגרמניה לקראת העלייה לארץ.

כדי להבהיר את הרקע לנסיבות של הפקת הערכה הזאת כלולים בספר גם פרקים העוסקים ביוצרי הערכה, ובעיקר בסיפורה של יהודית גרמניה, שעלו לארץ לא אחת מתוך כורח, ולא מתוך בחירה. היהדות הזאת עברה טלטלה לא קטנה כשניסתה להבנות זהותה במקום החדש. המשבר והטלטלה, שקיבלו ממדים כמעט מיתיים מתוארים במאמרו המעניין של גיא מירון. יוזכרו עוד המאמר של גדעון ביגר על החיים בארץ ישראל בתקופה הנידונה, המאמר של צילה שלום על ההיסטוריה של הוראת הלשון העברית בארץ ובתפוצות ומחקר ראשון מסוגו מאת איל יעקב איזלר, המספר על חברות התקליטים שהפיקו הקלטות של מלחינים יהודים בגרמניה בתקופת השלטון הנאצי. תמונות משנות השלושים לצד תמונות עכשוויות מקבילות שצילם אורן יזרעאל, מעידות על השינוי הגדול שחל לא רק בשפת המקום, אלא גם בנופיו, וסיפור מאת יורם קניוק, המביא משהו מניחוחות אותם ימים.

את הניחוחות האלה נמצא גם באתר של הספר, הכולל את ששת התקליטים, מלווים בחוברות לימוד ודפי תמליל. אילו היו בידינו עוד הקלטות של שיחות אותנטיות משנות העשרים עד שנות הארבעים, אפשר היה בוודאי לדעת יותר על התפתחות העברית המדוברת. אבל למרות החוסר המשווע הזה ולמרות הקשיים המלווים כל ניסיון לשחזר שפת הדיבור, הצליח יזרעאל ללמוד לא מעט מהתקליטים על חיוניותה של העברית המדוברת ולהפיק מהם מידע חשוב על המאפיינים של העברית שדוברה בארץ בתקופת הבית הלאומי. ועדיין נותרה בעינה החידה: איך קרה שדוברי העברית בארץ-ישראל "איבדו" את המבטאים של לשונות המוצא, או "המירו" אותם במבטא חדש, בלי יד מעודדת, מכוונת ומדריכה.

זהר שביט



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות