ינון מועלם הושיט לי את האלבום האחרון שלו, "Nefes" (נשימה בטורקית) לאחר
ששירבט עליו מלת הקדשה: "בחברױת". ואמנם, בלי שנכיר זה את זה היינו שנים רבות
חברים ואף מאהבים של אותה עיר, איסטנבול, הוא בצלילים ואני במלים. עוד לפני יותר
מעשר שנים, כשביקרתי בבית שהיה בית אמי באיסטנבול והמשמש כיום מין בית קפה ואולם מופעים למוסיקה אמנותית ושמו "גיטר-קפה", בעלת המקום אז, סומור אאיריריױיֶן
(המשתתפת גם כמלווה קולית בדיסק החדש של ינון מועלם), אמרה: "בדיוק אתמול, ינון
מועלם הופיע כאן". באותו זמן לא ידעתי עדיין שינון מועלם הוא מן המוסיקאים
הנערצים בטורקיה ושמו הולך לפניו שם כמי שהפיח חיים חדשים והעניק רלבנטיות מחודשת למוסיקה הטורקית הקלאסית.

מדינת ישראל השכילה לנצל את היותו פופולרי כל כך ומינתה אותו - בעת צרה זו
ליחסי ישראל וטורקיה - לנספח התרבות של ישראל באיסטנבול. כך לפחות יש מי שינגן
במיתרים המעטים שנותרו לא פרומים בין שתי הארצות נעימה ערבה לאוזן, שתכסה על
הגסות הדיפלומטית השלטת. ינון, אפשר לומר, חזה מבשרו את האיחוי של הקרע: הוא
החליט לקשור את חייו לטורקיה, מתוך אהבתו למוסיקה שלה וכדי ללמוד נגינה בעד אצל
אחד מאמני הנגינה בכלי זה. לימים לקח לו אשה מבנות טורקיה (שמה דילק וקולה נשמע
באחת מהיצירות המושמעות באלבום) ובן נולד להם ושמו ראסט (שמו של אחד המודוסים
במוסיקה המזרחית), או ג'אן (נשמה, בטורקית). בטורקיה יצאו לאור אלבומיו בזה אחר
זה. אחד מהם נושא את השם "הכליזמר של השולטן".

אביו של ינון, דוד מועלם, שופט בדימוס וחוקר מוסיקה בעצמו, הוא מחברו של ספר
יסוד חשוב במוסיקה המזרחית ושמו, "הסולם והמקאם במסורת המוסיקלית הערבית". ינון
הלך בעקבותיו אבל גם התרחק מן החומרה התיאורטית, ובחיבוריו המוסיקליים הוא מערבב את הסוגות המזרחיות הקלאסיות זו עם זו ועם ג'ז ויסודות של מוסיקת עמים למרקם קליל ואקטואלי, השומר על הלמות פעמיו של הקצב הגורלי הזה המהלך על המוסיקה העותמאנית, ומצד אחר מנתר באוויר כילד המנסה לאחוז בבלונים צבעוניים.
ביום שלישי שעבר, בבית "אבי חי" בירושלים, שמעתיו במופע ושמו "איסטנבול תל-אביב", המסכם את שנות נדודיו בין שתי הערים עם הלהקה המלווה אותו בנאמנות זה שנים, והוא נותן לה את הקצב בתיפוף על הדרבוקה הנצחית שאינה משה מידיו. כידוע למכירי המוסיקה המזרחית, בכל יצירה נפער ברגע מסוים ה"טקסים", אותו מרווח זמן שבו משתתקים כלי התזמורת ונגן אחד פותח באימפרוביזציה מתוחכמת הנועדת להראות את יכולת השליטה שלו בכלי. ואמנם רבי-אמנים היו כל אמן לעצמו: יניב רבה על העוד, יניב פרידמן בכלי ההקשה, הראל שחל בקלרנית ואסף רבי בגיטרה בס. נגן אורח מיוחד מטורקיה היה שם, נגן חליל ניי וגיטרה פרטלס ושמו וולקן אינג'ובז. ואמנם כבהתפרצות וולקנית נשף בחליל הסופי הארוך שלו.

הדין הוא שלאחר מחיאות הכפיים לאמן הסולן, התזמורת חוזרת לנגן את נעימת ההתחלה, וחוזר חלילה. הקטעים מהם שמחים, בקצב מהיר, ובשילובים של ג'ז פסנתרני (בנגינתו של הפסנתרן הצעיר גיא מינטוס), כגון הקטע העליז שנכתב כאימפרוביזציה מזרחית-מערבית על השיר "הבה נגילה", שהיה ל"הבה נרגילה". ומהם עצובים, בקצב אטי, כגון קינה תזמורתית שחיבר ינון מועלם לזכר הרוגי הפיגוע שהיה בבתי הכנסת של איסטנבול בנובמבר 2003.

והרי בין ההרוגים בפיגוע ההוא היה קרוב משפחה רחוק שלי, יואל כהן אולצ'ר, צעיר
יהודי שעבד כמאבטח בבית הכנסת "בית ישראל". כשנודע אז האסון הנורא היה נדמה שהקיץ הקץ על הנוכחות היהודית בטורקיה, והנה חזרו הדברים למסלולם, ושוב הידרדרו ושוב חזרו, כמו המוסיקה המזרחית, המבוססת על חזרות, על סדר, ועל פריעת הסדר ומראית עין של כאוס.

ינון מועלם ידו רבה לו בעיבודים של הפיוט היהודי, של הרומנסה היהודית ספרדית
(בעת המופע הצטרפה הזמרת עצומת-הקול מור קרבסי בהשמעת כמה רומנסות יהודיות
ספרדיות בעיבודו), בהנחלת הרעיון שהתפילה היהודית וזימרת הפיוט שואבים במישרין מן
הסביבה הלא-יהודית, ואלה הושפעו מאלה עד לבלי הכר מי התחיל. לא בכדי בעת המופע
פיזזו בירכתי החצר שני חסידי ברסלב לצלילי המוסיקה, ובהחלט היה אפשר להחליפם
בדמיון בדרווישים מחוללים, מאלה שראה אולי ר' נחמן מברסלב בעת שחנה באיסטנבול
ב 1798, בדרך לארץ-ישראל.

האלבום "נפס" צא לאור באיסטנבול, וצליליו מלווים את מחשבותי התוכפות והולכות
באחרונה על עתיד המזרח התיכון, ושאולי האנשים המנסים להדגיש באופן הנראה חסר
סיכוי את מה שמחבר בין אלה הנראים לכאורה אויבים, יצליחו במקצת לדחות את הרע מכל.

אולי כדי להרגיעני, כתב אלי ינון אי-מייל מאיסטנבול, שאליה חזר מיד אחרי המופע.
הוא ביקר, כך כתב לי, במוזיאון סֶרִה הנפלא שבמרכז העיר והתעכב שם לפני ציור נודע
מן המאה ה 19, דיוקן עצמי של הצייר (והארכיאולוג) הטורקי עותמאן חמדי ביי במדים
של דרוויש, ועל צווארו תלויים, כמנהג הדרווישים, תוף עתיק וחליל ניי. לרגליו
מתרוצצים צבים. הצבים, כתב לי ינון, מסמלים את קבלת ההחלטות האטית באימפריה
העותמאנית. כל צב מביט לכיוון אחר והציור נראה כאומר "אין כיוון אחד ויחיד" -
כנהוג במזרח התיכון. הבלגן הוא אולי מה שיצילנו גם בזמן הזה.

Nefes / Breath, Yinon Muallem, KAF Muzik, Kadikoy, Istanbul 2012