אורליה - ספר החזיונות והתפילות, מאת אידה צורית, הוצאת נהר ספרים, 2012,
347 עמודים

בדומה לספריה הקודמים, גם בספרה זה, עומדת במרכז היצירה דמות נשית. אלא שאם
עד כה עסקה כתיבתה של המחברת אידה צורית בעיקר בחייהן של נשים שחיו בצלם של
יוצרים גדולים, כמו אלתרמן וביאליק, היא מתמקדת הפעם באורליה, הגיבורה והמספרת.
בסיפור המסגרת היא מציגה לקוראיה את חברתה של המספרת, מי שהביאה כביכול את הדברים לדפוס, אולי מחמת רצונה בכל זאת לשמור על מרחק אסתטי, ואולי גם על מרחק אישי, מהדמות שיצרה. זו יצירה אינטימית, שנכתבה בתנופה אדירה, ובמלותיה של צורית: "מה שהתחיל כיומן, נהפך לספר".

אף על פי שהספר הוא רומאן על פי הסוגה שאליו הוא משתייך, צלילי שירה אישית
עולים ממנו: לא רק העובדה שכולו בגוף ראשון, אלא גם החוויות המתוארות בו, שהן
חוויות רוחניות בעלות ממד מטאפיסי-קבלי; ובעיקר שפתו, שהיא שפת שירה שדורשת הקשבה דרוכה לצלילים ויש לה ערכים אסתטיים נפרדים מהתמות שהיא משרתת. על שפתו של הספר אומרת צורית: "בניגוד לספרי הקודמים, שייתכן כי היו יכולים להיכתב גם בלשון אחרת, הספר הזה יכול היה להיכתב אך ורק בעברית. זו הפעם הראשונה בכתיבתי, שהמלים באו לקראתי מכל המקורות העבריים שהכרתי. הן האירו לי פנים ונטלתי מהן מלוא חופניים לצרכיה של הגיבורה שלי".

צורית מוליכה את הגיבורה שלה בין עולמות עליונים לתחתונים: את הווייתה הארצית
החרדה המיוסרת היא חולקת עם נדב, בעלה, המרבה להעדר מחייהם המשותפים. הווייתה הטרנסצנדנטית, לעומת זאת, מתחלקת בין שתי ישויות: "פלאי" ו"עלומי" שהיא משתוקקת אל שתיהן תשוקה שאין בה תאוות בשר.

בראיון ל"תרבות וספרות" היא מספרת על החשיפה האישית שהגיעה בעיתוי הזה, על הקשר שלה עם ישויות רוחניות ועל מקומן של הדמויות המספרות בחייה.
הקדשת את יצירתך ברובה לחייהם של יוצרים אחרים, וכעת את מפרסמת ספר אישי מאוד.

איך נוצר הספר הזה, ואיך קורה שאת מפרסמת ספר אישי כל כך דווקא עכשיו?

"בצד המונוגרפיות, הביוגרפיות והמסות על שירה שפירסמתי במשך השנים, ראו אור גם
רומאנים וסיפורים קצרים שלי. בהם, כמו בכל רומאן, הסופר אמור להזדהות עם מצבם
הנפשי של גיבוריו. אפילו הטרילוגיה שלי, שנכתבה בהשראת דמויות היסטוריות (ג'ולי
הרצל, אירה יאן וצילה בינדר), לא היתה נכתבת, אלמלא יכולתי למצוא בעצמי נקודות
הזדהות עמן. אך בשלב הזה של חיי, הנטייה הטבעית שלי היא לעסוק בשאלות הנוקבות,
המרחפות מאז ומעולם ברומו של עולמי. בניגוד לספרי הקודמים, יומנה של אורליה בא
לעולם בלבושי לשון מן המקורות, שכמו נתפרו על פי מידתו. ואף על פי שבשבילי זה
היסוד העיקרי להתרקמותה של יצירה ספרותית, עדיין התייחסתי אליו כאל ביטוי
אישי-אינטימי.

"היומן הזה נכתב בשנים 2005 2009, כדיווח על חוויותיה האקסטטיות של הגיבורה, ולא
היתה לי כל כוונה להוציאו לאור. לכל היותר חשבתי להצפינו 'עד שיחפץ'. אבל רוטינה
של שנות כתיבה ארוכות הוליכה אותי, בניגוד לכוונתי המקורית, לנתיב המוכר לי, שהוא
בכל זאת ההוצאה לאור והפרסום, ומצאתי את עצמי, כמעט בהיסח הדעת, חושבת איך ייראה הטקסט הזה בעיני הקורא האידיאלי שלי, שבמקרה זה הוא הפילוסוף וההומניסט הצרפתי בן המאה ה 16, מישל דה מונטן. מרגע שהתייחסתי אליו כאל יצירה חוץ-עצמית, התחלתי לעבוד עליו בתור שכזה, וחלק מן העבודה הזאת היה לרסן את ביטויי השתוקקותה של אורליה לפלאי שנגלה אליה, שביומן המקורי היו פרועות יותר מהאופן שבו הן מופיעים בסופו של דבר בספר".

למרות היותו אישי, כבר בפתיחה את נוקטת תחבולת הרחקה ומציגה את הדוברת כמביאה לבית הדפוס של הדברים. מה היחסים בין שתי הדמויות?

"הזדהותי עם אורליה, גיבורת ספרי, נולדה מן הקונפליקט אתה. לכן נזקקתי לדמות
משנית, חברת ילדותה, שבידה הפקידה אורליה, כביכול, את כתב היד שלה, והיא אמורה
לבטא את הקונפליקט הזה. אבל כשהגיבורה גוזלת מחברתה את הביוגרפיה שלה ומטמיעה אותה בשלה (בספרות כמו בספרות, נוטלים בלי חשבון מכל המתבקש ליצירה), כדי שתשמש לה כור היתוך להדברת האגו, בדרך עלייתה אל הפלאי - החברה (האלטר-אגו שלה, בעצם) מתקוממת ונאבקת בכל כוחה להחזיר לעצמה את חייה".

התחבולה הזאת הקלה עלייך לחשוף דברים סתומים?

"זה הקל עלי לחשוף את הקונפליקט בין דבקותה של אורליה ב'פלאי' ¬ הדמות
הטרנסצנדנטית בספר, שמעלה את הגיבורה למפלס רוחני המרחף מעל מצוקות החיים
והמאבקים שהיא נקרעת מהם, ומכוונת אותה ביחסיה עם 'העולם' ¬ לבין נפילותיה
החוזרות ונשנות אל מציאות נפשית אפלה ועכורה, הנעדרת מוקד-על, שהיא ריקה ומלאת
חרדות".

הכמיהה של הגיבורה לישות גברית אינה ארוטית אלא מטאפיסית. האם את מאמינה שיש כמיהה רוחנית שאין בה תאוות בשר?

"הישות המטאפיסית הזאת ("הפלאי" או "עלומי"), הופיעה בחזיונה-חזונה של אורליה
כמפץ חד-פעמי שנחווה אצלה כאמירה ודאית וממוקדת, מוחלטת וטוטלית, וכמענה לתחושת אי-ממשות קיומית שליוותה אותה כל חייה. כמיהתה לישות הגברית הזאת, היצמדותה אליה בתקווה פראית לגאולה נפשית, והאנרגיה הרוחנית שהיא משקיעה בכמיהה הזאת - המוכרת, אגב, מהתנסויות מיסטיות של דמויות עלומות, המזינות את תורות הסוד שנובטות משולי כל הדתות הקנוניות - מקבילה, אולי, בעולם החושים, לכמיהה ארוטית. אלמלא האמנתי בכל מאודי בכמיהה רוחנית כזאת, הספר הזה לא היה נכתב".

יש הרבה מסעות בספר הזה. מה מקומם בחייה של המספרת?

"המסעות בספר זה הם ברובם רוחניים: המסע בין הפלאי שבתוכה, המורגש בה כשורש
נשמתה, ובין דמותו המופיעה בחזיונה מחוץ לעצמה, והמסמלת לה ישות מוחלטת, אמת מידה לטוב ולרע, לאמת ולשקר, ליפה ומכוער וכו'. את המסע הזה אני מכנה ביני לביני:
'ציפור שבפנים עומדת בחוץ', כשם ספר שיריה של חדווה הרכבי.

"מסע רוחני אחר, המעמיד את הגיבורה בניסיונות מרים ביותר, הוא בין המראתה למפלס
הנכסף של הפלאי, ההזוי והחזוי, והשהייה, לרגעי חסד ספורים, במקדש מעט זה של אושר אבסולוטי שלא מעלמא הדין - לבין הנחיתה הקשה למצוקות החיים ולחרדת הבדידות הקיומית בעולמה הגשמי.

"בחיי הארציים, אני נוסעת מעט מאוד, רק כשהנסיעה עונה על צורך נפשי דחוף, כפי שזה
קורה לגיבורה שלי בחלקו השני של הספר, או כשמזדמנת לי שהייה במקום פסטורלי כלשהו, שמאפשר לי כתיבה בתנאי נופש".

כמה את עצמך קרובה אליה?

"אני קרובה באותה מידה לדמות הגיבורה ולדמות חברתה, המביאה את ספרה לבית הדפוס, אך מכיוון שאני נמצאת בקונפליקט עם שתיהן, אף על פי שאני מזדהה אתן, אני משמשת אצלן גם בתפקיד הסוס הטרויאני, אותו גיס חמישי הבא, כביכול, לחזק את הגיבורות, וגם לחתור תחתיהן".