קראתי פעם שאחת המשאלות הנפוצות ביותר בקרב צרפתים לקראת השנה החדשה, היא זאת: "השנה אקרא את פרוסט". אלא שכדי לקרוא את פרוסט נחוץ זמן. ואפילו כל זמנו של הקורא נתון בידיו, הוא זקוק בראש וראשונה לדבר החמקמק הזה, שיש המכנים אותו "פנאי נפשי".

במכתב ששלח מרסל פרוסט בנובמבר 1913 לרובר דה פלֶר - לימים עורך העיתון
"פיגארו" - הוא מספר לו על הספר שעל כתיבתו הוא שוקד: "היצירה השלמה תיקרא
'בעקבות הזמן האבוד'... הכרך האחרון ייקרא 'הזמן שנמצא' או 'ההערצה התמידית'.
הרומאן הזה מלא בתשוקה, בהרהור ובנופים... הייתי רוצה שהשתיקה הגדולה שגזרתי על עצמי ושבעטיה אני מוכר פחות מאחרים, לא תגרום לכך שהספר הזה ייתפש כנטול
חשיבות... השקעתי בו את כל מחשבתי, את כל לבי, את חיי אפילו. אם תוכל, ולו בכמה
שורות, להודיע על צאתו לאור של הספר הזה, תסב לי עונג גדול".

בימי חייו כתב פרוסט מכתבים ללא הפסקה: הוא כתב לאנשים המקיפים אותו, לבני
משפחתו, לחבריו, למו"לים שלו, לאוהדיו, למבקריו המרים ביותר ולשלל דמויות נוספות,
ככל שעלה הרצון מלפניו. מכתבים רבים נפתחים בווידויו על הקושי בכתיבה, על
ההתמהמהות שנגרמה באשמת בריאותו הרופפת או בשל נסיבות שאינן תלויות בו. "מצבי הבריאותי אינו מאפשר לי, למרבה הצער, לכתוב לך באריכות", הוא מתוודה במכתב ששלח בתחילת 1906, ומוסיף בסוגריים: "אפילו אסרו עלי בתכלית האיסור את פעולת הכתיבה".

מכתביו כונסו בכרכים שונים לאחר מותו, וב 1993 פורסמה התכתובת המלאה על ידי
החוקר האמריקאי פיליפ קולב. התכתובת פורסמה ב 21 כרכים והתפרשה על יותר מעשרת אלפים עמודים. קולב העריך שחמשת אלפים המכתבים שפורסמו בכתבים אלה הם רק קומץ מאלה שכתב בחייו, ורובם לא הגיעו לידי החוקרים והאספנים.

האם באלפי המכתבים שכתב בחייו (ובמכתבים שכותבים הגיבורים שלו) יש כדי לגשר על
המרחק הבלתי משוער שבין האנשים? לא המרחק הגיאוגרפי אלא המרחק האמיתי, הבלתי מדיד? שהרי המרחק הזה איננו נספר במטרים ובקילומטרים. בעת קריאת מכתביו ניטעת בלב הקורא התחושה שהכתיבה היא לו לעתים קרובות היפוכה המוחלט של פעולת הגישור הזאת: אדרבה, היא נועדה להנציח את מצבו כמתבודד הנצחי, שאינו רוצה - ואולי אינו יכול - לבוא בין הבריות ולהתמזג אתן. שהרי פרוסט עצמו כתב שוב ושוב באופן נחרץ נגד "מוסד" החברות, וטען שאין היא מתווכת אלא בין הלאות לשיעמום.

בערוב ימיו חשש פרוסט שמא כתב יותר מדי מכתבים, וכבר ניבא את היום שבו הם יכונסו
לאחר מותו ויפורסמו ברבים. במכתביו הוא לא ניסה להיות בהיר, ולא ביקש לתמצת את
מחשבתו. בתוך כך לעג לתכתובת המהוללת של גוסטב פלובר: "מעורר תמיהה לגלות שרב-אמן כזה הניב התכתבות בינונית כל כך".

אחד מחששותיו הגדולים היה שמא מי מידידיו לעט יגמול לו בהתכתבות ארוכה ומייגעת.
עצם המחשבה שיישלחו לו מכתבים ארוכים כמו אלה שהוא עצמו כותב, עוררה בו פלצות.
הוא חשש שיהיה כבול בכבליה של "התכתבות מתמשכת, שהיא דבר מחריד".

הזמן - באופן מוצהר - הוא הגיבור האמיתי של "בעקבות הזמן האבוד", הזמן באות
רבתי, כמושג עקרוני וכללי, שהוא בהכרח מתעתע וחמקמק. הוא זעם על אחד המבקרים שכתב על ספרו בארסיות כי הוא רומאן של אדם שבע, שעתותיו בידיו: "אנו חשים שלרשותו של אדון מרסל פרוסט עומד כל הזמן הדרוש לו כדי להבשיל, כדי לרקום קשרים, כדי להצליח בכתיבת יצירה משמעותית. כל זמנו בידיו: הוא מפיק ממנו תועלת בדרכו. הוא מחשיב אותו מראש כזמן אבוד". לידידו הסופר אנדרה ז'יד כתב כי דברי הביקורת הללו פגעו בו מאוד. "נראה", הוא מסביר, "כי 'הזמן האבוד' משמעותו 'שעבר', ומאחר שכבר הודעתי כי הכרך השלישי ייקרא 'הזמן שנמצא', היה זה כדי לומר שהלכתי לעבר משהו (...). האם היה צריך להכריז כבר בהתחלה על הדבר שהתעתדתי לגלות בסוף? אינני סבור כך".

פרוסט רתח על המבקרים שמתחו ביקורת על יצירתו, ובמיוחד כאשר רמזו רמזים שפיקפקו בגבריותו. את אחד המבקרים הארסיים שלו אפילו זימן לדו-קרב אקדחים. לפני המאורע הדרמטי היה טרוד מכך שהדו-קרב אמור, בהתאם למסורת, להיערך עם שחר ¬ שעה שבה הוא נוהג לשכב במיטתו ולישון שנת ישרים. אך הדו-קרב נקבע בסופו של דבר לשעת אחר הצהריים, ושני היריבים ירו והחטיאו, לשמחת שניהם. פרוסט חש הקלה גדולה וכמעט רץ ללחוץ את ידו של יריבו המר, אך ידידיו הניאו אותו מכך.

"בעקבות הזמן האבוד" הוא הרומאן הגדול של ההכנה לכתיבה. רק לקראת סופו, בכרך
האחרון, "הזמן שנמצא", מבין המספר על מה הוא בכלל עומד לכתוב ¬ ומאותו רגע הוא
מטיל ספק בכך שהזמן יעמוד לרשותו. מושג הזמן שמעסיק את פרוסט ושממנו הוא חרד -
הזמן המשתלשל לו מאחוריו כזנב ומכביד עליו, ובמיוחד הזמן הבלתי ידוע שעומד לו
לפניו - הוא הזמן המניע אותו לכתוב, או, נכון יותר, להתכונן לכתיבה. עליו להבין
על מה הוא רוצה לכתוב, לחיות מתוך התמודדות עם המאבק הנצחי, הקיים אצל כל סופר,
בין החיים לבין הכתיבה - ולהכריע לטובת הכתיבה, אבל להיות מודע לכך שכדי שתהיה
כתיבה, צריך זמן, וכדי שיהיה זמן, על הסופר להחזיק בגופו עוד זמן מה ולחיות.
שהזמן, אחרי ככלות הכל, נמדד בזמן, ולא במרחב. "המסע הקצר ביותר הוא על פני
השנים", כתבה לאה גולדברג.

גם מי שקורא ביצירתו הענפה והמפותלת, יצירה מסועפת ועמוקה מני חקר, שאפשר רק
למלא את הריאות באוויר ולצלול לתוכה ¬ גם האדם הזה זקוק לזמן. וכך, הקורא
ב"בעקבות הזמן האבוד" ישאל את עצמו, ממש כמו הגיבור: "אבל האם עוד נשאר לי זמן? האם לא איחרתי את המועד?"

האדם זקוק אמנם לזמן, אבל כפי שמראה פרוסט, הזמן זקוק, אפילו יותר מכך, לאדם.
הזיכרונות דבוקים לגופנו כמו העור, הנזלל ומרקיב מרגע שנופח האדם את נשמתו. "כי
לאחר המוות", הוא כותב ב"הזמן שנמצא", "מסתלק הזמן מן הגוף, והזיכרונות - כה
אדישים, כה דהים עכשיו - נמחקים מן האחת שאיננה עוד, ועד מהרה יימחו גם מן האחד
שאותו עדיין יענו, אך סופם להיכחד בו רק כאשר תשוקת גוף חי לא תכלכל אותם עוד".

הנה כי כן: האדם זקוק לזמן, ואילו הזמן והזיכרונות זקוקים לו, לאדם. ומה נותר
לו, לאדם, לעשות? לכתוב, לכלות את הזמן בכתיבה על הזמן כדי להדביקו, כדי לכלותו,
ובתוך כך להחזיק בגופו כדי שיכיל את הזיכרונות ואת הזמן. זה מעשה בלתי פוסק
ואינסופי, והכתיבה - שבסופו של דבר נמדדת במלים, ושהקורא מערה אותה לקרבו בעודו
מכלה את זמנו - היא ההופכת את חייו של הכותב לדבר שיש בו ממש.