הקיץ אפשר לקרוא לראשונה בעברית את "הזמן שנמצא" - הכרך האחרון של "בעקבות
הזמן האבוד". הזמן הזה של הקיץ הישראלי ואימת המלחמה המעיבה עליו משווה תפאורה
מקורית ביותר לטקסט הזה. אולי צדק פרוסט כשכתב שאנחנו זוכרים את הספרות שלנו על פי המקום והזמן שבהם קראנו בה. חלקו השני של "הזמן שנמצא" מוקדש לאפיזודה ארוכה המתארת את פאריס המופצצת בזמן מלחמת העולם הראשונה. המציאות פורצת אל תוך העולם הבדיוני: מטוסי ההפצצה הגרמניים חגים מעל העיר כמו אלי זעם עכשוויים בעלי לשונות של אש. המלחמה הטכנולוגית מטלטלת את סדרי העולם הישן, אך אצל פרוסט השבר הקולקטיבי מזמן לתוכו פרץ אלימות אחר, שסע אינטימי יותר של תשוקות אסורות.

באחד מלילות המלחמה נכנס המספר הפרוסטיאני למלון מסתורי, ושם הוא מגלה להפתעתו את הברון דה שרלוס לצד אנשי אריסטוקרטיה אחרים, מפתים בכספם קבוצת חיילים מהמעמד הנמוך כדי לספק את יצרם המיני. כך מתמזגת הסיטואציה הפוליטית הדרמטית עם העונג הגדול שבביצוע עבירה. בית הבושת הזכרי חושף את הציניות של המעמד השליט. בזה אחר זה נכנסים ויוצאים ויקטונט ידוע, כומר וחבר פרלמנט מכובד. הם נוטלים חלק בקביעת המציאות של המלחמה, ובה בעת מנצלים את המרחב המופקר שהיא מאפשרת. כך פועלת הפריצות בחסות המלחמה, נגד המוסר המיני של התקופה ומתוך ניצול מצב החירום של המדינה.

מנקודת המבט הזאת, ההפצצה על העיר מביאה עמה להט יותר מאשר אימה, להט הגורם לאנשי החברה הגבוהה דווקא לדבוק ביתר שאת באימה, לא להתגונן מפניה אלא להעצים אותה באמצעות הפיכתה לזרם של תשוקה. האקסטזה הסאדו-מזוכיסטית של הברון דה שרלוס בבית הבושת הזכרי אינה עניין פרטי בלבד; היא טלטול יסודותיה של הציביליזציה בכללותה: שרלוס חורט על אחד הכתלים את המלה "סדום", ובכך מעניק למלחמה את שמה.

דמותו של הבארון דה שרלוס מעמתת בתוכה את הכוחות השונים של אירוע הכתיבה הזה. פרוסט משווה את שרלוס לאחד מאנשי פומפיי האחרונים: שרלוס חוזה מראש את האסון העומד להתרחש כאילו כבר התרחש בעבר. הוא חש על בשרו את האש השורפת את גופו ואת עירו בעת ובעונה אחת. שרלוס הוא גם "פרומתיאוס מודרני", פרומתיאוס כבול בשלשלאות לעונג גופני בלתי ניתן למיצוי. הוא נכבש בעונג משחית ומלבה כאחד, העומד בסתירה לגינונים המהוגנים של סלוני החברה הגבוהה: כאן, המידה הטובה קיימת הודות לסטייה, מסכם ואומר ז'ופיין, עושה דברו של הבארון והמנהל בפועל של בית הבושת.

שרלוס הוא מעין משורר מקולל שאינו כותב, אך נוכחותו מטילה צל תמידי על הכתיבה.
ברגע מסוים המספר אף מכתיר את שרלוס כ"מחבר האחר" של הספר: "אמרתי בלבי: 'כמה חבל ששרלוס אינו סופר או משורר! לא כדי לתאר מה שרואות עיניו, אולם העמדה שבה נתון אדם כמוהו באשר לתשוקה מייצרת סביבו שערוריות, מאלצת אותו להתייחס לחיים ברצינות, להחדיר רגש לתוך העונג, מונעת ממנו להיתקע, לקפוא בתוך מבט אירוני
וחיצוני על הדברים, והיא שבה ופותחת בו בלי הרף זרימה כאובה. כמעט כל אימת שהוא
משמיע הצהרת אהבה, הוא סופג העלבה, אם לא מסתכן אפילו בבית סוהר'".

שרלוס הוא הגורם העיקרי המניע את אפיזודת המלחמה של פרוסט. למעשה, פרוסט מכונן כאן שתי סדרות שונות של אלימות. בסדרת המלחמה: המטוס הגרמני מטיל את הפצצה על העיר החשוכה. בסדרת בית הבושת של ז'ופיין: החייל-הג'יגולו מצליף ברצועה ממוסמרת על גבו החשוף של שרלוס הכבול למיטה.

אבל זיהוי הסדרות אינו העיקר כאן. המפתח להבנת ייחודיותה של האפיזודה הזאת טמון
בהצלבה של הסדרות הללו ביניהן. פרוסט מצליב בין מטחי האש מן מהשמים לבין קצב
ההצלפות של השוט בחדר הסגור של בית הבושת.

מה שפרוסט מבקש לעשות כאן הוא להבין כיצד המכות השונות מתלכדות יחדיו, כמו במעין חיבור מוסיקלי: לסנכרן את קרקוש הפרגול עם השריקות של ההפצצות. פרוסט דורש למצוא את הרעדה הא-סימטרית בין המכות, להקשיב היטב כיצד ההדף מתהפך בחבטה, כיצד קול הרעם של הפיצוץ שב ומהדהד בחדרי חדרים, ברטט של ההלקאה המענגת. עלינו לשאול יחד אתו כיצד גוף אחד כופה עצמו על אחר, רושם את המכה על הגוף המוכה: המטוס הגרמני "רושף" על עורפה של העיר החשופה בשעה שהשוט מבעיר את אחוריו של שרלוס. כיצד מכה מחליפה מכה, האחת נולדת מקודמתה או מתמזגת עמה, זו לצד זו וזו מעל זו.

זו דוגמה מובהקת להתהוות הפנימית של הכתיבה הספרותית בכלל ושל פרוסט בפרט. הכוח הפנימי והבלתי מחוור של היצירה תובע להרכיב תצריף חדש של מערכי ידע שונים. הנה כך יוצרת ההצלבה בין סדרות האלימות שתי מערכות דימויים. "הסדרה של המלחמה" מגובה במערכת אסוציאטיבית של קטסטורופות: האש השמימית המחריבה את סדום נקשרת בהתפרצות הר הגעש בפומפיי ובהפצצות של מטוסי ה"גותה" הגרמניים. כל אלה מעניקים לחורבן נופך מוסרי-דתי של ענישה. לעומת זאת, "הסדרה של בית הבושת" יוצרת מערכת אסוציאטיבית פרועה יותר: שרלוס הכבול למיטה מושווה לפרומיתיאוס "הנאור". ויחד עם שאר "הקבועים של ז'ופיין", הגברים ההומוסקסואלים הנמלטים אל מחילות רכבת התחתית בשעת האזעקה מזכירים כת נרדפת המסתתרת בקטקומבות של רומא בראשית ימי הנצרות.

ככל שהמכות הניחתות על "פאריס-סדום" מתוזמנות יחד עם המכות הניחתות על
"שרלוס-פרומתיאוס", העונש המכלה של האש מן השמים הופך להיות מעשה הקרבה של
התקדשות גופנית. כל נפילת פצצה היא ביטוי של "מחלת אהבה" חדשה, התענגות של
קדושים-מעונים עכשוויים המבקשים מחילה באפלה שבעמקי האדמה, או מיטהרים באש השורפת מלמעלה. "לפחות הערב לא תהיה אזעקה, כי אני כבר רואה את עצמי מתפחם באש שתרד מן השמים, כמו אחד מאנשי סדום", חוזר ואומר שרלוס לז'ופיין בכל פעם שהוא מגיע אל מקום המפגש. ויש לקרוא זאת בכפל משמעות: המלחמה לא יכולה לפגוע בי, כי אני כבר נשרף באש אחרת. או אולי הוא מתכוון דווקא: הערב הפצצה תכה בי ישירות מבלי שיהיה בידי לברוח, ואז אהיה סוף-סוף לאיש סדום אמיתי.

בשביל "אנשי סדום" החדשים, מטוסי הקרב מביאים בעיקר להחשכת העיר, האזעקות
מעסיקות את השוטרים ומפקירות את העיר למתהוללים, והחיילים המסתובבים בה מעוררים פנטסיה גברית של אהבה מענה וברוטלית. מעל הכל, המקלט היחיד מההפצצות הוא הירידה אל מנהרות הרכבת התחתית, כמו ירידה אל עולם השאול. שם, בחסות החשיכה, שולטת ההזיה המיתית, ושם אפשר אפוא לקוות "לאיזו התחככות לילית מענגת, מלווה בחלומות מעורפלים על מחילות ימי-ביניימות וצינוק".

האש מן השמים אמנם מקרבת את מעשיהם של שרלוס וחבריו לסדום המקראית, אך מנגד הם אלה שמשחררים את האדם החושני מההתחזות וההתחסדות שכופה עליו הציביליזציה. הם יורדים לשאול של מסתרי הרכבת התחתית או נוסקים מעלה בהתרוממות הרוח אל הקרינה המפחמת; למטה אל הטקסים המיסטים-אורגיאסטיים, או למעלה אל הברק הנשגב והרה המוות.

גם אם הניתוח הפרוסטיאני מתייחס לשרלוס פעם בחומרה שיפוטית ופעם באירוניה או
אפילו בלעג, אי אפשר שלא להבחין בהשתאות של המספר הפרוסטיאני מהתעוזה של אהבתו המקוללת. סוף סוף מתפוגגת הרדיפה המוסרית והאימה הפיסית, ההבדל בין ההפצצה להצלפה איננו עוד והמקורות עצמם של החושך והאור, התופת וגן עדן, הופכים להיות זהים לגמרי.

"האזעקה המבשרת את הפצצות לא טרדה את מנוחת הקבועים של ז'ופיין. (...) אחדים,
יותר משזכו שוב בחירות פנימית, התפתו אל החשיכה שהשתררה לפתע ברחובות. כמה מאנשי פומפיי אלה, שכבר הומטרה עליהם אש מן השמים, ירדו אל מסדרונות המטרו, האפלים כקטקומבות. הם ידעו כי לא יהיו שם לבדם. ואכן החושך, הרוחץ כל דבר כיסוד חדש ומפתה אנשים רבים לא להתנגד, מביא לביטולו של שלב העונג המקדים ומכניס אותנו היישר אל תחום הליטופים, שכרגיל אנו מגיעים אליו רק כעבור זמן. (...) אולם בחושך מתבטל כל אותו משחק מיושן, והידיים, השפתיים והגופים יכולים לגשת ישר לפעולה.