הארנבת עם עיני הענבר, מאת אדמונד דה ואל, תירגם מאנגלית אביעד שטיר,
ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012, 390 עמודים

"הארנבת עם עיני הענבר" הוא ספר מוזר, בעל שם מסקרן, שזכה להצלחה בינלאומית
מפתיעה. אפשר להבין את המו"לים הבריטיים שדחו את כתב היד. סיפור על משפחה יהודית ב 150 השנים האחרונות (עוד אחד?) על אוסף פסלונים יפאניים, פאריס בשלהי המאה ה 19 והאימפסיוניסטים (לא נמאס?). וכל זה נכתב לא בידי סופר מקצועי אלא בידי אמן קרמיקה ידוע. המו"ל שניאות לפרסם את הספר ציפה למכור כמה אלפי עותקים, ונהג בחיסכון. זו הסיבה שבספר ויזואלי כל כך חסרות תמונות של פסלוני הנֶצקה, העומדים במרכז העלילה. הצלחת הספר הביאה בנובמבר 2011 לפרסום מהדורה מאוירת עם תצלומי עשרות פסלונים, מסמכים והתמונות האימפרסיוניסטיות המוזכרות בו.

תוך כדי קריאה בספר המופלא הזה מתבררת מורכבותו. המשפחה שהמחבר עוקב אחר
גורלה איננה סתם משפחה יהודית מעניינת. מדובר בשושלת הבנקאים לבית אפרוסי (הקריאה האשכנזית של השם אפרתי) בעלת עושר אגדי שהתחרתה ברוטשילדים. באמצע המאה ה 19 הם הגיעו מברדיצ'ב לאודסה, נעשו סוחרי תבואה וכונו "מלכי הדגן", אחר כך עברו לעסקי נפט ובנקאות, ופתחו סניפים בפאריס, וינה ולונדון. תוך דור אחד נפטרו מהשמות הפרטיים היהודיים, זכו בתוארי אצולה, בנו ארמונות ונתקבלו בחברה האירופית הגבוהה. כמו האוליגרכים של היום הם בנו לעצמם ארמונות מנקרי עיניים.

המחבר קשור לשושלת באמצעות סבתו אליזבת לבית אפרוסי ואחיה הברון איגנץ פון
אפרוסי, הוא הדוד איגי האהוב על דה ואל. הזרז שהניע את דה ואל להתעניין במשפחתו
הוא הירושה שקיבל מהדוד. איגי, שנעשה אף הוא בנקאי מצליח ביפאן, אחרי שעסק
במקצועות שונים, התגורר ארבעים שנה בטוקיו עם בן זוגו היפאני. דה ואל, שהשתלם
בקדרות ביפן, הרבה לבקר את בן משפחתו, והתפעל עימו מאוסף הפסלונים היפאניים
המיניאטוריים הקרויים נֶצקֶה, שהיו ברשותו.

מכיוון שבלבוש היפאני המסורתי לא היו כיסים ולא היה מקובל לשאת תיקים, נהגו
הגברים היפאניים להצמיד לאבנט של הקימונו קופסאות קטנות עם כלי עישון, חותמות
וכדומה, שנקשרו בשרוכים ובקצותם פסלונים זעירים מגולפים לרוב משנהב ומעץ, שחיזקו
את הקשר. מכיוון שהתרבות היפאנית המסורתית שואפת לאסתטיזציה של החיים, גם חפץ פונקציונלי וזניח יכול להיהפך ליצירת אמנות בזעיר אנפין.

באורח מפתיע, למרות שהותו הארוכה של איגי ביפאן, ראשיתו של אוסף הנצקה, שכלל 264 פסלונים, היה דווקא באירופה, במשפחת אפרוסי וליתר דיוק בענף הצרפתי שלה.
כאן נכנסת לעלילה דמות היסטורית ידועה: שארל אפרוסי, הצעיר מבין שלושת האחים
שהשתקעו בפאריס בשלהי המאה ה 19. האחים עשו עסקים, ושארל הצעיר התפנה לעסוק באספנות ובאמנות.

דה ואל אינו מדייק כשהוא רואה באפרוסי את בן דמותו של שארל סוואן, גיבורו של
סרױסט ב"עקבות הזמן האבוד". האמת מורכבת יותר. מקובל על חוקרי פרוסט שסוואן נוצר בהשראת שלושה אנשים: שארל האס, שארל אפרוסי וכמובן פרוסט עצמו. שארל האס היה כמו סוואן איש החברה הגבוהה, יהודי חבר בג'וקי קלאב האריסטוקרטי, ובילה את ימיו בבילויים ריקניים. את האהבה לאמנות העניק לו פרוסט בהשראת אפרוסי, אך בין האיש האמיתי והדמות הספרותית יש הבדל חשוב מאוד.

סוואן הוא חובב אמנות ומצליח להתאהב בקורטיזנה אודט רק כשהוא מגלה שהיא דומה
לציור, לציפורה בת יתרו בפרסקו של בוטיצ'לי. סוואן חולם לכתוב ספר על ורמיר, אך
ממשיך לעסוק בהבלי העולם הזה. הוא מתחתן עם אשה לא מתאימה וחי חיים חסרי משמעות. אפרוסי האמיתי, לעומת זאת, היה חובב אמנות ואספן שהפך לחוקר אמנות, חיבר ספר על דירֶר וערך כתב עת חשוב לאמנות "לה גאזֶט דֶה בוז-אר" המופיע עד היום.

העושר המשפחתי איפשר לאפרוסי לרכוש שכיות חמדה, תחילה מתקופת הרנסנס, אחר כך חפצי נוי יפאניים, ולבסוף תמונות של הציירים האימפרסיוניסטים שרובם היו חבריו.
הרכישות היפאניות היו חלק מאופנת הז'אסײניזם ששלטה בצרפת בשליש האחרון של המאה ה 19. מאז פתיחתה של יפאן לזרים באמצע אותה מאה גילו האירופים את אוצרותיה: תחריטים, מחיצות, מניפות, כלי לכה, בדי קימונו, כולם עוררו התפעלות. ארגזים מלאים חפצי נוי יפאניים נשלחו לצרפת ותוכנם הוצע לאספנים. שארל אפרוסי רכש אוסף גדול של פסלוני נֶצקֶה. אולם כאשר אופנת הז'אפוניזם נהפכה להמונית מדי, עבר אפרוסי לאיסוף ציורים בני זמנו. ב 1899 שלח את אוסף הפסלונים לווינה כמתנת חתונה לדודנו ויקטור.

בראיון לכתב עת אנגלי ציין דה ואל בפליאה שספרו, שזכה להצלחה עולמית, נכשל דווקא
בצרפת. הוא מתרץ את כשלונו בכך שהצרפתים לא אהבו את מה שכתב על פרוסט ואפרוסי. ההסבר שלי שונה: מלבד השם הפסוודו-פרוסטיאני הסתמי למדי שניתן לספר בצרפת ("הזיכרון שהושב"), הקוראים הצרפתים נרתעו כמדומני מתיאורי האנטישמיות באותה תקופה. האפרוסים ובנקאים יהודים אחרים עוררו איבה עזה. דה ואל טרח לקרוא את עיתוני התקופה, והוא מצטט גם מתוך ספרו של אדואר דרימון "צרפת היהודית", התנ"ך של שונאי היהודים. כל זאת על רקע פרשת דרייפוס. גם ספרי היסטוריונים על הפאשיזם הצרפתי מרגיזים את הקוראים בצרפת, ובוודאי שאינם ששים לקרוא על כך בספר שאמור לבדר אותם.

יחד עם אוסף הפסלונים אנחנו עוברים לווינה, לארמון אפרוסי ("פאלֶה אפרוסי")
העצום שבנו הבנקאים היהודים במרכזה של וינה. הזיקה של דה ואל לחללים ולצבעים
עוזרת לו להמחיש לקורא את הממדים והפאר של הארמון, שבנוסף לוויקטור, אֶמי אשתו
הצעירה וילדיהם, התגוררו בו גם 17 משרתים. התחקיר ההיסטורי של דה ואל בצירוף
מסמכי המשפחה מאפשר לו להעלות באוב את וינה, תחילה את הבירה המפוארת של האימפריה ההבסבורגית, ואחר כך את וינה המצומקת, אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה. „הוא משחזר את חיי היומיום של המשפחה, את תאוות הבגדים של האם, את שיגרת חייהם של הילדים, שבילו עם אמם רק ביום אחד בשבוע. אז הם נכנסו לקודש הקודשים, לחדר השינה וההלבשה שלה, שם אוחסן גם אוסף הנצקה. הם הורשו לשחק אתו באותן שעות ספורות שבילו בחברת האם.

המרשימה מבין ילדי המשפחה היא אליזבת המרדנית. היא מסרבת לחיות את החיים
הריקניים של יורשת עשירה, לומדת לבחינות בגרות, מתקבלת ללימודים באוניברסיטת
וינה, שרק נשים מעטות לומדות בה, וזוכה בה לתואר דוקטור במשפטים. היא גם משוררת, ומתכתבת במשך חמש שנים עם רילקֶה, השולח לה שירים משלו, ומעיר הערות על שיריה.

מחוץ לארמון גואה האנטישמיות בווינה. בעמודים מצמררים מתאר דה ואל את השנאה
ליהודים ואת ההתנכלויות, עד להשתלטות הנאצית. זה סופם של האפרוסים. ויקטור ואשתו מגורשים מהארמון שנבזז תחילה על ידי המון פרוע, וזוכה אחר כך לביזה שיטתית
כשהמנגנון הנאצי רושם ומחלק את אוצרותיו. את אוסף הנֶצקֶה מצילה המשרתת אנה שאיש אינו יודע את שם משפחתה. היא מחביאה את היצירות הזעירות במזרון שלה, ועם שחרור וינה מחזירה אותו לאליזבת המתגוררת עתה באנגליה עם בעלה דה ואל, איש עסקים הולנדי. אחרי המלחמה, כשאיגי נשלח ליפאן על ידי החברה שבה הוא עובד, הוא נוטל עמו את האוסף. אחרי עשרות שנים מחוץ ליפאן, הנֶצקֶה שבים לארצם.

דה ואל, נכד לסבתא יהודייה, סיפר שבמפגש עם קוראיו בניו יורק המטירו עליו שאלות
של יהדותו, דבר שלא קרה לו באנגליה. אפשר להבין את מבוכתו. גורלה של משפחת אפרוסי מרתק ומרגש אותו, והוא מצליח לרתק ולרגש את קוראיו. הוא מזדהה עם יהודי וינה הנרדפים ועם בני משפחתו המושפלים, אך לשם כך אין צורך להיות יהודי מלא. ואמנם דה ואל איננו בדיוק יהודי: אביו הוא כומר רם-מעלה בכנסייה האנגליקנית, והוא גדל בצלן של הקתדרלות שבהן כיהן אביו. גם אמו היא בתו של כומר, והוא עצמו נשוי לנוצרייה. אך אין צורך לפשפש בזהותו של הכותב כדי ליהנות מקריאה ב"ארנבת".

כיאה לספר פוסט-מודרני, דה ואל משתף את הקורא בלבטיו ובתחושתיו תוך כדי חיפוש
אחר עקבותיהם של בני אפרוסי. כתוצאה מכך אנחנו מתוודעים לא רק לדמויות מרתקות מן העבר אלא זוכים גם להכיר את דה ואל עצמו, אמן משכיל ורגיש, בעל כשרון של
היסטוריון, שכתב ספר מאלף ובלתי רגיל. סיפורם של יהודים מוכשרים שפרצו מתחום
המושב לפני מאה וחמישים שנה, כבשו את הבנקאות האירופית, זכו בעושר אגדי, מסתיים בקול ענות חלושה, בעיירה אנגלית, שבה הסבתא לבית אפרוסי מספרת לנכדה המוקסם על משפחתה, ואחיה בטוקיו מעניק לו אוסף של חפצי נוי מיניאטוריים, כל מה שנותר מתפארת העבר.