הארכיון של יהודה עמיחי: אובדן, תסכול והחמצה גדולה

בפגישה הנרגשת והמתוחה שהתקיימה באותו בוקר בביתם של חנה ויהודה עמיחי, נוכחתי לראות שהם נחושים בדעתם להוציא מישראל את מלוא תכולת ארכיונו של המשורר. עדות ממקור ראשון על האופן השנוי במחלוקת שבו נמכר ארכיון עמיחי לאוניברסיטה בארצות הברית

בכ"ב אלול תש"ס, 22 בספטמבר 2000, נדם לבו של אחד מגדולי המשוררים העברים
בימינו, יהודה עמיחי. כבר בחייו, ועוד יותר לאחר מותו, זכה עמיחי להוקרה ולאהבה
של אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית ומכל שדרות העם. מאות צעירים ובני נוער נהרו
לכיכר ספרא בירושלים להיפרד ממשוררם האהוב. ליד ארונו עברו גם נשיא המדינה משה
קצב, ראש הממשלה אהוד ברק, יו"ר הכנסת אברהם בורג. כל אלה ואחרים לא העלו על דעתם שכתבי היד המקוריים של יצירותיו נמכרו זה מכבר והם נמצאים במרחק אלפי מילין
מירושלים עירו. הייתי אז בין "שותפי הסוד" המעטים, שידעו כי ארכיונו של עמיחי
נמכר והועבר לאוניברסיטה אחת בארצות הברית.

שלוש שנים וחצי קודם לכן, בראשית מארס 1997, ירדתי בשכונת ימין משה
שבירושלים אל ביתו של יהודה עמיחי. ימים אחדים לפני כן התקבלה בגנזך המדינה
פנייתו של העו"ד ארנן גבריאלי, פרקליטו של עמיחי, שבה הוא מודיע למנהל הגנזך
ש"אחת האוניברסיטאות החשובות בארצות הברית הציעה למרשו לרכוש ממנו את ארכיונו הפרטי", והוסיף, "מטרת האוניברסיטה היא להחזיק ולנהל את הארכיון הזה לצורכי
מחקר". למכתב צורפה רשימה ארוכה ומפורטת של פריטי הארכיון. כוונת הפנייה לגנזך
המדינה היתה לקבל אישור על פי "חוק הארכיונים, תשט"ו - 1955", להוציא באופן חוקי
את ארכיון כתבי היד של יהודה עמיחי מישראל.

בפגישה הנרגשת והמתוחה שהתקיימה באותו בוקר בביתם של חנה ויהודה עמיחי, נוכחתי לראות שהם נחושים בדעתם להוציא מישראל את מלוא תכולת הארכיון ולמכור אותו לאותה אוניברסיטה, לאחר שיקבלו את האישור לכך מגנזך המדינה. חוק הארכיונים האמור מתייחס בצורה כללית ומעורפלת להגדרת החומרים הארכיוניים, המצויים ברשות הפרט, שאישור הגנז נדרש להוצאתם מהארץ. החוק מגדיר את החומרים "כאלה המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם של אנשי שם". יהודה עמיחי וכתבי היד שברשותו ענו, בלא כל ספק, להגדרות החוק.

יהודה עמיחייפפ"א

לגנז היו, על פי סעיף 16 בחוק, שתי חלופות לפעולה: הראשונה, "לעיין בחומר
הארכיוני, לצלמו ולהעתיקו, אך אינו רשאי לתת את התצלום או את העתקה לעיון הקהל
אלא ברשות הבעלים ובעל זכות היוצרים ובהתאם לתנאים שהגנז ובעל החומר הארכיוני
הסכימו עליהם". החלופה השנייה, לאשר את הוצאת החומר מהארץ, בלא לחייב את המוציא להשאיר ממנו בארץ העתק כלשהו.

חלופות אלו היו ידועות היטב למשפחת עמיחי. בקשתם היתה שהגנז יוותר על סמכותו
לדרוש להשאיר בארץ העתק של הארכיון אף אם יותנה שהארכיון ייפתח לעיון הציבור רק
בעוד שנים רבות. התנאי של רוכשי הארכיון, כך הם טענו, הוא שלא יישאר בארץ ולו
העתק של פריט אחד מתכולת הארכיון. אחרת כל העיסקה תבוטל. להצעתי, להשהות את
העיסקה המוצעת ולנסות לגייס בארץ את הסכום הכספי שהציעה האוניברסיטה האמריקאית, הם התנגדו מהטעם הפשוט שאינם מעוניינים לפרסם ברבים את רצונם למכור את הארכיון.

הנושא הועבר לטיפולו של הגנז, פרופ' אביתר פריזל, שעל פי חוק הארכיונים רק לו
שמורה הסמכות לאשר הוצאת חומר ארכיוני המוגדר כבעל ערך תרבותי מיוחד. הגנז סבר
"מטעמים של עמדה עקרונית" שאין לחייב את יהודה עמיחי להשאיר בישראל עותק של
הארכיון, ובכך להכשיל את העיסקה, ולפיכך נטה לאשר את הוצאתו מהארץ: "בתנאי
שהנגישות לחומר בחו"ל תהיה פתוחה לכל ללא הגבלות, כולל כמובן לישראלים". עמדה זו
הועברה לאישור היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה (גנזך המדינה הוא יחידה במשרד זה), שלא התנגד לקביעת הגנז.

במאי 1998, לאחר למעלה משנה של משא ומתן בין משפחת עמיחי לרוכשי הארכיון, הגיעו הצדדים להסכמה בקשר לתנאי הרכישה, הטיפול בו והתנאים לפתיחתו לציבור. אז נדרשה באופן מיידי הסכמתו הרשמית של הגנז להוצאת הארכיון מהארץ. הגנז נתן בנובמבר אותה שנה את האישור הנדרש, מותנה בכך שתועבר לגנזך המדינה רשימה מפורטת של תכולת הארכיון. תנאי זה קוים במלואו. אולם התנאי השני, "שהמוסד שיחזיק בחומר יצהיר שהחומר ייפתח לעיון הציבור, כולל ישראלים, ללא הגבלה, מלבד ההגבלות המקובלות בארכיונים ציבוריים", ככל הידוע, לא קוים.

המעטים שידעו בארץ על פרשה זו שמרו עליה בסוד גם לאחר מותו של עמיחי. היא נחשפה לראשונה רק באפריל 2001 על ידי השבועון היהודי-האמריקאי "פורוורד". העיתון סיפר, כפי שהדברים צוטטו בכתבה של יאיר שלג בעיתון "הארץ", שהארכיון נמכר עוד בשנותיו האחרונות של המשורר לאוניברסיטת ייל בארצות הברית לפחות ב 200 אלף דולר, אם לא למעלה מכך. העיתון ציין כי ההחלטה התקבלה בשל רצונו של עמיחי להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. עוד עלה מן הכתבה, כי המשא ומתן נמשך כעשר שנים.

הידיעה על הוצאת הארכיון מהארץ עוררה סערה בארץ. איש לא גינה את עמיחי על
החלטתו, שנתפשה "כצורך כלכלי בל יגונה", אבל רבים תקפו בחריפות את הממונים על
מוסדות התרבות במדינה, שלא מנעו את המכירה. דברים אלה היו חסרי שחר. רפי וייזר,
מנהל "המחלקה לכתבי יד וארכיונים" בספרייה הלאומית, סיפר שכבר ב 1993 הודיע מנהל מחלקת המכירות של סות'ביס למנהל הספרייה הלאומית על הכוונה למכור את הארכיון ב 200 אלף דולר, אך לא הציע לספרייה לקנות אותו. בכל זאת, מספר וייזר, ניסה מנהל הספרייה לגייס את הסכום אך לא הצליח. מכאן ברור, הוא מציין, שהמשפחה לא היתה מעוניינת למכור את הארכיון לקונה בארץ. הוא הוסיף: "יכולנו מן הסתם למנוע את העיסקה אילו היינו מדליפים את כוונתו של עמיחי לתקשורת. היה נוצר לחץ ציבורי
שבוודאי היה מטרפד את העיסקה, אבל החלטנו לכבד את רצונו ולשמור על דיסקרטיות". גם מנהל גנזך המדינה נתקל בהתנגדות עזה של המשפחה לפרסם ברבים את הכוונה למכור את הארכיון. משפחת עמיחי לא רצתה שהידיעה תגיע לידיעת הציבור בחייו של יהודה עמיחי.

במבט חטוף, בביקורי הקצר בבית משפחת עמיחי, התרשמתי שהיקף הארכיון הספרותי של עמיחי גדול, מגוון ועשיר ביותר. הרשימה שהועברה לגנזך המדינה, כתובה באנגלית,
הוכנה על ידי מנהל מחלקת הספרים של בית המכירות סות'ביס בתל-אביב, כבר ב 1992. ברשימה מפורטים לא פחות מ 1,500 מכתבים שקיבל עמיחי מראשית שנות השישים ועד למועד הכנתה. ההתכתבות כוללת מכתבים מעשרות סופרים, משוררים, אנשי רוח ואנשי ציבור מהארץ, כגון אברהם שלונסקי, א"ב יהושע, נתן יונתן ונתן זך, עמוס עוז, אמיר גלבוע, חיים גורי ודליה רביקוביץ', וכן מכתבים משמעון פרס, שולמית אלוני, יצחק נבון וטדי קולק. ומחו"ל, מחברו הקרוב של עמיחי המשורר טד יוז, מארתור מילר, אריקה יונג, פאול צלאן ועשרות אנשי רוח, סופרים ומשוררים, מרחבי העולם.

חשובים ביותר הם עשרות כתבי היד של עמיחי שמסיבות שונות לא פורסמו. שירים,
סיפורים ומחזות, כאלה שלא סיים את כתיבתם וכאלה שהושלמו אך ייתכן שלא היו בשלים
עדיין בעיניו לפרסום. משלימים אוסף זה חמישים מחברות ופנקסים, הכוללים כ 1,500
עמודים, משנות החמישים ואילך, ובהם רשימות שונות, שירים, הגיגים וטיוטות.

אין ספק שהחומרים הביוגרפיים החשובים ביותר להכרת חייו האישיים של יהודה עמיחי
ולתיאור האירועים הפרטיים והספרותיים שחווה טמונים ב 82 הכרכים של יומניו
האישיים. היומנים עשויים לשמש חומר גלם חשוב ומהימן לחקר יצירתו הספרותית ולהבנת ההשפעות השונות עליה. יומנים אלה, בפורמט גדל מידות, שנכתבו על ידו בהתמדה במשך כמעט ארבעים שנה, מראשית שנות השישים, מכילים למעלה מ 3,500 עמודים, בכתב יד קטן וצפוף, ובהם ערב רב של יצירות וחלקי יצירות, רישומים אישיים ולעתים אינטימיים ביותר, רעיונות שהגה, התייחסויותיו לעולמו האישי ולאירועים פרטיים וציבוריים, פוליטיים וחברתיים. עמיחי עצמו היטיב לתאר את טיבו של היומן ולהעריך את חשיבותו במלים אלה: "אומר, שאלפי דפים אלה יורדים למעשה לשורשים, למקורות, לרבדים העמוקים ביותר של תהליך היצירה ולמעורבות העמוקה והסבוכה של החיים והאמנות, של המלים והמעשים. רבים מהם הפכו לחלק מיצירות שפירסמתי, ורבים אחרים זקוקים לעשרות שנים נוספות של חיי כדי לזכות להשתלב ביצירותי".

לא פחות חשובים הם עשרות כתבי היד המקוריים של עמיחי, בעברית ובתרגומיהם לשפות אחרות, ובהם גרסאות שונות של חלקים מכתבי היד, תיקונים על גביהם בכתב ידו, הערות שלו וייתכן גם של אחרים.

נוסף לחטיבות ארכיוניות אלו, מצויים בארכיון למעלה מאלפיים גזרי עיתונות מהארץ
ומהעולם, המתעדים את השתקפות יצירתו של יהודה עמיחי בתקשורת במשך 45 שנה. לצדם, אלפי פריטי תיעוד, מסודרים ורשומים, הכוללים: מאמרים, הרצאות, נאומים, תצלומים, הקלטות, כרזות, תעודות כבוד ותארים שקיבל ואתם חומר נלווה מסוגים שונים הקשור לאירועים, מפגשים, טקסים, חגיגות, נסיעות וכנסים שבהם השתתף, בשנות פעילותו הספרותית בארץ ובעולם. בסך הכל, לא פחות מ 104 מכלי ארכיון, השמורים בספריית ביינקה באוניברסיטת ייל, ופתוחים ברובם לציבור.

עושרו של ארכיון יהודה עמיחי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשימה המפורטת שבידינו,
עורר בלב רבים הרגשה של אובדן, תסכול והחמצה גדולה. בארכיונים לחקר הספרות העברית בישראל יש מעט מאוד אוספים אישיים שהם שווי ערך לאוסף עמיחי. חוקרים מישראל המבקשים לעיין היום בכתבי היד שלו חייבים להרחיק עד ניו הייבן, עיירה קטנה בחוף המזרחי של ארצות הברית. עם כל פלאי הטכנולוגיה האינטרנטית והלוגיסטיקה המתקדמת בימינו, עדיין קשה להסתגל לעובדה שהחומר המקורי איננו כאן, זמין ובהישג יד.

מה הן המסקנות המתבקשות מפרשה מצערת זו, וכיצד אפשר להבטיח שמקרים כאלה לא יישנו בעתיד? אחת הדרכים היא לחייב, על פי "חוק הארכיונים", מוסדות ופרטים המתכוונים להוציא מהארץ אוספים בעלי ערך תרבותי-לאומי לפרסם את כוונתם באופן פומבי. התעלמות מחובה זו צריכה להיחשב כעבירה. נוסף לכך צריכה להיות אפשרות חוקית לערער על החלטתו של הגנז לערכאה גבוהה יותר, שיכולה לשנות את החלטתו. שלישית, ליצור קרן ציבורית נדיבה לרכישת נכסי תרבות ייחודיים. ולבסוף, לחזק בקרב דעת הקהל מורת רוח ביחס להוצאה מהארץ של אוספים בעלי ערך תרבותי-לאומי.
 

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות