טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם עגנון קרא את פרוסט

העוגיות שהריח המספר שחזר לעירו ב"אורח נטה ללון", מעידות על השפעתו העמוקה של "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט על ש"י עגנון. במלאות 75 לפרסום הרומאן של עגנון בהמשכים מעל דפי "הארץ"

תגובות

האם הכיר ש"י עגנון את כתיבתו של מרסל פרוסט? האם קרא לפחות פרקים מתוך שבעת הרומאנים המרכיבים את "בעקבות הזמן האבוד" (קרא, כמובן בתרגום גרמני, שכן הגרמנית היתה השפה שבאמצעותה התוודע לספרות העולם. התרגום הגרמני של "בעקבות הזמן האבוד", על שישה-עשר כרכיו, הושלם ב 1929, שנה לפני ביקורו הממושך של עגנון בגרמניה, שבמהלכו התוודע הן לפסיכואנליזה הן לספרות המודרניסטית)?

שאלות אלו מזמינות שאלה נוספת: האם יש ערך רב - כלומר, ערך שאינו
ביוגרפי-עובדתי גרידא - לתשובות על השאלות שהצגנו? השאלה האחרונה הזאת מתחייבת מן האכזבה שהנחילו עד כה ניסיונות החוקרים לדון במגעים בין יצירת עגנון לזו של סופרים אחרים (המקרה הבולט ביותר הוא, כמובן, הקשר הבעייתי עגנון-קפקא). אכזבה זו נבעה בחלקה מן העובדה שהניסיונות הללו לא הושתתו על מיפוי ומיקום שיטתיים של יצירת עגנון במרחב הסיפורת האירופית של שלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים. אילו היו מושתתים על מיפוי ומיקום כאלה, היה המחקר פונה בראש וראשונה לבדיקת הקשרים בין יצירת עגנון לרומאנים של פלובר (עגנון הצעיר העריץ את פלובר ונשא לו שבחי שבחים), מזה, ולסיפורת הסקנדינבית של שלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים (יינס פטר יאקובסן, ב' ביורנסון, קנוט האמסון, ס' אובסטפלדר; עגנון הצעיר תירגם בשביל כרכי "יפת" את "אבק" של ביורנסון), מזה, ולאו דווקא לבדיקת המגעים האמיתיים והמדומים בין סיפורי עגנון לסיפורי קפקא. העניין נתעורר באורח אקראי בעקבות ויכוח עיתונאי, שראשיתו מחלוקת (בין המבקרים שלמה צמח ומשולם טוכנר) בעניין ה"קפקאיות" של הכלב בלק ברומאן "תמול שלשום".

חמור מזה. ניסיונות החוקרים לדון ביצירת עגנון בהקשר "השוואתי" נעצרו בדרך כלל
קודם שניתן היה להפוך את הבסיס הראייתי שנחשף בהם לקרש קפיצה, שמעליו אפשר לדלג לעבר שאלות ביקורתיות, שרק התשובות עליהן היו מקנות לראיות העובדתיות שהצטברו במידה שהצבטרו, משמעות ביקורתית ממשית. אלה הן שאלות הכרוכות לא בהודאה או באי-הודאה בעצם האפשרות שעגנון "הושפע" מסופר זה או אחר, אלא במה שאפשר ללמוד מן המגעים בין כתיבתו ליצירתם של אחרים על מהותה של יצירתו בהתפתחותה מבחינת הנושאים, הצורות והסגנון. שהרי אם באמת היה דרוש לסיפורת של עגנון בשלב משלבי התפתחותה דיאלוג עם יצירת סופר אחר במידה כזאת עד שעקבות הדיאלוג הוטבעו בגוף הטקסטים העגנוניים, אפשר ללמוד הרבה מזיהוי עקבות הדיאלוג וניתוחם??? על אודות המשמעות וההרכבה של אותם טקסטים. בעצם, רק ההפנייה של החקר השוואתי אל מעבר לאיתור נקודות המגע בין הטקסטים והפיכתו לכלי מסייע בהבנת דרכו היחודית של הסופר בבניית הטקסט שלו עצמו יכולה לחלץ את חקר ה"השפעות" מן מבוי הסתום שאליו הוא מגיע לעתים כה קרובות; מבוי אשר בו, צריך לומר, נבלם עד כה המחקר ה"השוואתי" של יצירת עגנון, גם כשהזיקה של היצירה לטקסטים שמחוצה לה נותרה בתחום היהודי המסורתי (כגון במחקרים מן העת האחרונה העוסקים בזיקתה של יצירת עגנון לספרות הקבלה).

מרסל פרוסט בילדותו עם אחיו רובר

אכזבה זו שהנחיל המחקר לקוראי עגנון עד כה מצדיקה לחלוטין את השאלה אם אכן יש
לנו צורך להוסיף עכשיו על קפקא גם את מרסל פרוסט. הרי כלל לא ברור שהמגע עם
פרוסט, אפילו נוכיח את עצם קיומו, יכול ללמדנו דבר הראוי להילמד. ובכן חזרו
הקושיות למקומן: האם הכיר עגנון את כתיבתו הרומאניסטית של פרוסט, והאם יכול להיות
ערך ביקורתי אמיתי לבירור שאלה זו.

התשובה על שתי השאלות היא חיובית. נפתח בראשונה שבהן: לא יכול להיות ספק בכך
שעגנון הכיר, לפחות במידה מסוימת, את כתיבתו של גדול הרומאניסטים המודרניים ונתן
עליה את דעתו. גם אם לא הרבה לקרוא בכרכים הרבים של "בעקבות הזמן האבוד", המחשבה עליהם ועל האריגה הסיפורית-המסאית המיוחדת במינה שנארגה בהם (ואלטר בנימין תיארה כאריגה "הצפופה ביותר" בתולדות הסיפורת) לא יכלה להיות זרה למספר אורג-אמן כמוהו. אמנם, במכתביו וברשימותיו בענייני ספרות (כלומר, באלה המצויים בידינו כעת) אין פרוסט נזכר. לכן גם לא עלה שמו אף פעם אחת במאות עמודי הביוגרפיה של עגנון שכתב דן לאור. אולם שתיקה זו כשלעצמה אין בה ראיה. כמעט רק בנעוריו הספרותיים נהג עגנון להזכיר בכתביו ובמכתביו יצירות של סופרים מודרניים שקראן והתרשם מהן. לאחר מכן נזהר מאזכורים כאלה, בהתאם לפרסונה הספרותית שעטה על עצמו בעת שהייתו בגרמניה במשך עשור ויותר - זו של סופר המגיע ליצירה מעומק המסורת הספרותית היהודית-העברית היראית.

אחרי המפנה שחל בהתנהגותו הציבורית במחצית השנייה של שנות העשרים - כשקיבל עליו עול קיום מצוות - גברה נטייה זו שלו ביותר. השיח המיתמם שפיתח בתקופה זו ואחז בו במשך כל חייו לא התיר אזכור ספרות שאינה יהודית-מסורתית (כזכור, בנאומו בעת קבלת פרס נובל הזכיר עגנון רק את הרמב"ם כמחבר שהשפיע על כתיבתו) אלא במידה שאזכור זה היה דרוש לשם אפיון גיבור זה או אחר שלו (כגון הרבסט ב"שירה"; על פי השיח של הרבסט בענייני ספרות מסתבר שעגנון היה בקי ביותר בספרות הגרמנית, כפי שהוכיח גרשום שוקן במסתו על "שירה"). אם בנוסח הראשון של הסיפור "פנים אחרות" נמלט מעטו של עגנון שמו של פרויד, מיהר לתקן סטייה זו ומחק את השם בנוסח הסיפור שראה אור בספרו "אלו ואלו". כל זה אינו מלמד על כך שלא קרא סופרים מודרניים ולא נתן את דעתו על כתיבתם (על כך שקרא היטב את "פשר החלומות" של פרויד מעיד העותק המסומן שנותר בספרייתו). אין ספק שעיין בכתבי תומאס מאן, קפקא, מוסיל וכנראה גם פרוסט, אם כי הוא ניסה ככל יכולתו שלא להודות בכך (כשדחקו עליו העיתונאים המראיינים בעניין קפקא הודה בחצי פה, שאשתו היא שקראה את סיפוריו של סופר זה והיא זו שדיווחה לו על תוכנם וסגנונם, והדברים ששמע מפיה, טען, דווקא לא היו לרוחו).

כמה וכמה נתונים מעידים על כך, כי בוודאי נחשף עגנון לדיבור הספרותי על פרוסט
ולחידושו הנראטולוגי הגדול. הרי שני האישים, שהיו קרובים אליו ביותר לאורך עשרות
שנים, היו חסידי פרוסט מובהקים. גרשם שלום היה קורא להוט של פרוסט ושל כל ספר
שנכתב על אודותיו כמעט באותה מידה שהיה שטוף בהערצת קפקא ובמחשבה על כתיבתו כאילו היתה ההמשך המודרני האותנטי של ספר איוב ושל הדיון התלמודי גם יחד. בשתי הזיקות הללו הוא היה שותף ובן-שיח של חברו הגדול, ואלטר בנימין, שהיה בעצמו מראשוני המתרגמים של פרוסט לגרמנית (הוא תירגם את "סדום ועמורה" והשתתף בתרגום "בצל נערות פורחות"), ומי שנעשה, כמבקר ספרותי, למעיד העיקרי על גאונותו של פרוסט בפני קהל קוראי הגרמנית (ראו מסתו "לדיוקנו של פרוסט" וכן עשרות אזכורים של פרוסט בכללו ושל כל אחד מן הרומאנים המרכיבים את סידרת "בעקבות הזמן האבוד" בפרט במאמריו, רשימותיו ומכתביו).

זלמן שוקן, המצנט של עגנון, ולאורך תקופה ארוכה גם מי שהדריך אותו בקריאת ספרות
העולם, התלהב פחות מקפקא (הוא אמר עליו: "לא לנשום אני יכול בעצמי"), אבל נשאר
נאמן לאורך כל חייו להערצת פרוסט ושוחח עליו עם מודעיו ומכריו (השאלה הראשונה
ששאל אותי כשהוצגתי לפניו היתה אם קראתי את פרוסט ואת ניטשה). ברור שעניינו של
פרוסט הועלה גם בשיחותיו עם עגנון, שאם לא כן לא היה מתקבל על הדעת אזכור של
פרוסט שנשתמר באחד ממכתביו המאוחרים לעגנון.

נהר הסטריפא בבוצ'אץ'. ריח המים המפשרים את הצימאון

עניין הזיכרון והשימוש בו לשם "החייאת" העבר או "לכידתו" היה כה מרכזי בחשיבתו
הספרותית ובעמדותיו התרבותיות-הרוחניות של עגנון, עד כי כמעט לא יעלה על הדעת
שפסח במחשבתו ובקריאתו על כתבי הרומאנסיטן בן זמנו, שיותר מכל אחר קבע לכתיבה
הרומאניסטית את הייעוד לשזור ולארוג מחדש - בכוח הזיכרון - את המציאות שנגוזה.
הרי במידה לא קטנה היה זה אותו יעוד שקבע עגנון לכתיבתו הרומאניסטית שלו, החל
ב"הכנסת כלה" וכלה ב"בחנותו של מר לובלין". יעוד זה, שרבים מבני הדור זקפוהו
דווקא שלא לזכותו של הסופר, הוא שהבדיל אותו באורח ברור מראשי המדברים בסיפורת העברית שאליהם הצטרף - י"ח ברנר, אורי ניסן גנסין, ג' שופמן וחבריהם. הללו עסקו בסיפוריהם בהווה הנפשי והחברתי המיידי, בסתירות הזועקות מתוך הווייתו הנוצרת
והולכת; ואילו הוא, לפחות כלפי חוץ, "דרש אל המתים", ואף התקין לעצמו סגנון שעמד
בסימן הזיקה אל העבר, אל המסורת, ודיבר כביכול בקול שאינו קולו של בן ההווה אלא
הוא קול מן העבר (כפי שטען נגדו מ"י ברדיצ'בסקי).

ברומאן "שירה" נכללה אפיזודה מעניינת, שבה התרחשה אחת החדירות המעטות של "חמדת" (נציגו הביוגרפי של עגנון הסופר בכתבי המחבר) לרשת הצפופה של המעשים והדמויות הנטווית סביב סיפורם של המלומד מנפרד הרבסט והאחות שירה. המלומד הצנוע טגליכט, ידיד של הרבסט ואחת הדמויות המשניות החשובות ברומאן, עומד לשאת הרצאה. בדרכו אל מקום ההרצאה מצטרף אליו חמדת, ובתום ההרצאה מוצא חמדת את עצמו מוקף בחבורה קטנה של קוראים אוהדים. אחד מהם מציג לו בכל זאת את השאלה שנשאלה גם במאמריהם של המבקרים בני הזמן: מדוע אין הוא, חמדת, מכוון את סיפוריו אל הבעיות ה"בוערות" של ההווה (כפי שעשה ברנר, למשל) ומפרש את דעתו עליהן. המקשה מציג את דבריו בניסוח זה: "קורא אני את סיפוריך. אי אפשר לומר שאינם יפים, ואם אתה רוצה אומר לך קורת רוח הרי אני מוצא בהם. אבל אומר לך, אדם בן זמננו אינו מסתפק בהנאה שנהנה מן הקריאה. בן זמננו מצפה למצוא בדברי יצירה בשורה חדשה". חמדת משיב לשואל תשובה לאקונית אבל טעונת תוכן: "לא באתי להשיב תשובה על שאלת לאן, אבל אני לפרקים עונה על שאלת מאין באת".

עגנון, שהרחיק את עצמו בדרך כלל מדברי פרשנות על יצירתו ומה גם מפירוט גישתו
העקרונית ליצירה הסיפורית, "הגניב" כאן אל תוך המרקם הסבוך של "שירה" מעין קרֶדו
ספרותי, שבא להתמודד עם הפואטיקה של הסיפורת העברית של התקופה, שאת מגמתה מציין חמדת דווקא על ידי אזכור הסיפור "לאן" של מ"ז פיירברג, המשמש כאן דוגמה לסיפורת העוסקת במשברי ההווה והמחפשת להם פתרונים. לפי חמדת, האמת הסיפורית כרוכה ביצירת קשר בין ההווה לעבר. היא תלויה בהכרת המקום "ממנו באת", שרק בכוחה, אם בכלל, ניתן לברר גם את שאלת ה"לאן אתה הולך". ניתן לסמן הקבלה מסוימת בין עמדתו העקרונית זו של עגנון כלפי הסיפורת בת זמנו לבין עמדתו העקרונית של פרוסט, שלא נרתע בעיצומו של המהפך המודרניסטי הרותח שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, ועל רקע הזרמים החדשים שתבעו את העמדת הספרות על זיקה אל העתיד ולא אל העבר (הפוטוריזם; אבל לא רק הוא), לכתוב באמצעות פיתולי הזיכרון האסוציאטיבי של מרסל רומאנים שבהם חקר את קשריו של מרסל עם חוגים פיאודליים וכונן כביכול מחדש את כלל המבנה של החברה הצרפתית הגבוהה של שלהי המאה הי"ט, היינו של אריסטוקרטיה שאבד עליה כלח. אמנם הוא עשה זאת מתוך יחס דק של אירוניה לאריסטוקרטיה זו ולניסיונותיו של מרסל להיקלט לתוכה ועל פי מגמות שניתן לתארן כחתרניות בהיחבא או במסווה. אבל מגמות כאלה עיצבו, כידוע, גם את שחזור העבר בכתבי עגנון.

אמנם, ספק אם עגנון האמין, כמו פרוסט, בהנחה כי רק הזיכרון ה"בלתי רצוני"
(memoire involontaire) יכול ללכוד את העבר ולהעלותו חי ורוטט מן הנשייה. פרוסט
טען שהזיכרון הרצוני, הכרוך בריכוז, מאמץ והתכוונות, אינו משמר מן העבר שום גרגר
של אמת חיה ("הואיל ומה שהייתי זוכר היה ניתן לי רק מכוח הזכרון הרצוני, זיכרון
התבונה, והואיל והמידע שהוא מספק על העבר אינו משמר ממנו דבר, לעולם לא היה
מתעורר בי חשק להגות בשאר קומֽרֶה. למעשה כל זה מת לגבי". תירגמה מצרפתית הלית ישורון). כדי להוכיח אמת זו העלה פרוסט באריכות את פרשת עוגיות המאדלן של הדודה לאוני כבר במסגרת הפרק הראשון של "קומברה".

העוגיות הקטנות הדחוסות הללו, "המכונות מדלינות קטנות, שנוצקו, כמדומה בקשווה
גלית כקונכיית סן ז'אק", לא היו מוסיפות דבר וחצי דבר להרחבה הגדולה של זיכרונות
קומברה התופסים את כל החלק הראשון של "בצד של סוואן" אילו היה מרסל מתכוון ומתאמץ להיזכר בהם. רק בעת שהטעם של פירורי העוגייה הטבולים בתה הזכיר לו במהלך אסוציאטיבי ארוך ומפורט את בוקרי יום א' בבית המשפחה בקומברה, בעת שהדודה לאוני היתה מכבדת את אורחיה בתה שחרית ובעוגיות, נטענה העוגייה, "אותה קונכיית התופין הקטנה, מדושנת החושניות תוך קפליה הקפודים והמתחסדים", בכוח שהחיה בשביל מרסל הבוגר את עולם ילדותו בצל הוריו וקרובי משפחתו.

עגנון, כפי שנראה, חלק לחלוטין על דעתו של פרוסט בעניין עקרוני זה על כל המסתעף
ממנו (לא פחות מהבנת מהותו של הזיכרון ההיסטורי כולו), אף כי הבין, כמובן, עד
עומקו את ההיגיון הפסיכולוגי שבדבריו. מכל מקום, אין ספק שהכיר את עוגיות המדלן
המפורסמות, שהיו לשם דבר ונודעו לבני הדור כמעט לא פחות מסתביך אדיפוס של פרויד. הוא גם לא חשש לאותת לאלה מקוראיו שהכירו את הקטע האיקוני של פרוסט או שמעו עליו (כאלה, אמנם, לא היו מרובים בקרב קהל קוראי העברית של שנות השלושים של המאה שעברה. ההתוודעות של קהל הקוראים העברי לכתבי פרוסט הצטיינה בפיגור התובע הסבר היסטורי-תרבותי), שהוא מבין היטב מהו ה memoire involontaire וכיצד הוא יכול להיות קשור בעוגיות הזכורות מימי הילדות בבית ההורים.

ברומאן "אורח נטה ללון", שנכתב בשיא המהלך המודרניסטי בכתיבתו, יצר מצב שבו
הגיבור האוטוביוגרפי חוזר לעיר הולדתו שבוש לאחר שנעדר ממנה במשך תקופה ארוכה.
מיד, עם רדתו מקרון הרכבת, הוא מותקף בריחותיה וטעמיה של העיר, המעוררים בו את
הזיכרון הבלתי רצוני בכל עוזו. בהמשך הסיפור מעוררות את הזיכרון הזה גם "עוגיות
חומות קטנות", סדורות בקופסת פח השומרת בתוכה על ניחוחן. הללו מוגשות לו על ידי
פריידה ה"קיסרית", אומנתו בימי הילדות והמשרתת המסורה של אמו המנוחה (פריידה
מזכירה את האם בכל הזדמנות ומשחזרת בצורה זו גם את הקונטקסט הכאוב-העדין של יחסי אם ובנה האהוב, הממסגר, כאמור, גם את סיפור עוגיות המדלן ב"בצד של סוואן") בעת הביקור שהוא עורך בביתה באחד מימי הפסח של שנת שהותו בעיר.

אמנם הגיבור אינו יכול לטעום מהן שכן הוא צמחוני, והעוגיות נאפו בשומן האווזים
שהוא עצמו שלח לפריידה כמתנה לכבוד הפסח. אולם הוא ניאות לפחות לריחן, המעלה בו
את זיכרון הילדות בבית אמו. מתוך הנאת הריח הוא מגיע לידי הרהור: "הריח הזה אינו
עצם ואינו גוף ואין בו ממשות של כלום. כיוון שבא אליך, מיד אתה משתנה. מיום שגלה
אותו אדם מבית אביו לא ראה עוגיות כגון אלו. כיוון שהריח בהן היה דומה עליו כאילו
חזרו נעוריו והריהו שרוי אצל אמא".

הקטע מאזכר כתובים רבים, וביניהם, במובלט, את הוויכוח התלמודי על דבר הריח, אם
הוא בבחינת "מילתא" (דבר, עצם מוחשי) או שמא אינו מילתא; ועל פי זה אם הוא מטמא
(כשהוא מופג מדבר שיש בו טומאה) או שאינו מטמא, שהרי אין בו "ממשות של כלום".
לאזכור זה ולחשיבותו עוד נחזור. אולם כאן נוכל לקבוע, כי מעבר ומעל לכל האזכורים
היהודיים הכשרים לחלוטין והמובלטים כל צורכם, מהבהבת גם, ואולי בעיקר, הסצינה
מ"קומברה" של פרוסט. הקטע הקצר כאילו סונט בקורא הבקי ומתגרה בו: "גם אני בארקדיה הייתי"; גם אני ביקרתי "בצד של סוואן" והרחתי את ניחוח העוגיות הביתיות של הדודה לאוני, שלא היו כל כך שונות מן העוגיות שאפתה אמא נוחה עדן, ואשר ריחן בלבד יכול כביכול להחזירני אל חיקה האבוד.

לא רק את עוגיותיה של פריידה מריח המספר של עגנון ב"אורח נטה ללון" על מנת
שיחזור בכוח הריח את ילדותו. הוא מריח כך ריחות של מאכלים ושל אדמה, של מים ושל
ספרים. את ריחה הכללי של שבוש הוא מתאר כ"מתוק ולא מתוק". ריח הדוחן המבושל בדבש, הממלא את אוויר העיר במשך כל ימות החמה, מחזיר אותו לשלווה ולחום של קיצי ילדות; ריחות צינה ומחלה, עובש וסירחון מעלים לפניו את ביצות הסתו; "ריח אדמה טהורה" מבשר את בוא האביב; ריחות היער מעוררים בו את זיכרון בריחותיו כנער מלימוד הגמרא, שעליהן הוא חוזר גם עתה בבגרותו וכו'. כל הריחות האלה מחזירים אותו לרצונו ואפילו בעל כורחו אל ילדותו ונעוריו. הוא אפילו קושר את אהבת שבוש והרצון לחזור אליה
ממרחקים בזיכרון הריח של העיר, מעלה דמות מיוחדת (אשתו של החייט שוסטר; אצל עגנון נקרא חייט דווקא בשמו של סנדלר), אחת מדמויות התאום הרבות של האורח המספר עצמו, המאלצת את בעלה לעקור מן העיר ברלין שבה עשה חיל, אלא שלגביה זו עיר נטולת ריחות, כיוון שהכל, לרבות הבריות, עשויים בה מגומי, ולחזור אל שבוש הענייה ובלבד שתוכל שתוכל לשוב ולהריח את אדמת ילדותה וצמחיה, ובכוח הריחות האלה תיגאל כביכול מן האסטמה שדבקה בה.

המספר ה"אורח" עצמו מתמסר כולו לאופרציה המנטלית הזיכרונית שמעוררים בו הריחות
של עיר הולדתו, ובפעמים הספורות שהוא נמנע מלעשות כן הוא מציין זאת במפורש
("כשפתחתי חלון בא ריחם הטוב לתוך לבי, אבל אני לא הלכתי אחרי הריח. יותר מכל
ימים שקדתי על התורה" וכו'). הוא נזקק לה בעיר וביער הסמוך לה, ביבשה ועל מי נהר
הסטריפא החוצה את שבוש. כבר בלילה הראשון לבואו אל העיר, הוא לילו של יום
הכיפורים, שהגיבור נכנס לצום הנהוג בו קודם שהיה סיפק בידו לאכול סעודה מפסקת,
הוא מגיע בהליכתו אחר התפילה אל גשר הסטריפא, ממלא את ריאותיו בריח המים הפושר, ונזכר שכך היה גם אביו זכרונו לברכה עושה בלילי יום כיפור, "שהיה עומד על הגשר שריח המים מפשרים את הצימאון ומביאים את האדם לידי תשובה, שהרי המים הללו שנראים לך עכשיו עדיין לא היה כאן קודם לכן ולא יהיו אחר כן, כך יום זה שניתן לנו לשוב בו מעוונותינו עדיין לא היה בעולם ולא יהיה עוד בעולם, ואם אין אתה שב בו נמצאת
מאבדו בלא כלום" (יושם לב לשיבוש הדקדוקי המכוון: "ריח המים מפשרים", המסתמך על
תקדימים מקראיים כגון "קול נגידים נחבאו", איוב כט, י).

כך מחזיר הריח את הגיבור המספר לא רק לילדותו בצל כנפיו של אביו, אלא גם אל
אווירת האמונה, התשובה והטהרה (המים זורמים והולכים, ו"ריח טהרה עולה מהם") של
ילדות בעולם של אמונה ויראת האל. ניתן ללא קושי לצטט מקומות רבים אחרים ברומאן,
שבהם מופעלת האופרציה של הזיכרון בצורה דומה, ואגב כך להציג שאלה: האם "אורח נטה ללון" הוא רומאן "פרוסטיאני"; רומאן שבו התמסר הסופר להעלאה מפורטת של התודעה על נפתולי תנועתה האסוציאטיבית ברוח הסיפורת המודרניסטית של התקופה, שהסתמכה במידה רבה על המודל שהציג לה פרוסט בסיפורו רב האנפין? כפי שנראה, אי אפשר להשיב בחיוב על שאלה זו, אף כי רבים מפרשני "אורח נטה ללון" נטו ללכת דווקא בכיוון המסתמן על פיה.

הפרק השני - בגיליון יום שישי הקרוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות