טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנחנו נצחיים, אין לנו לאן לברוח

לפני הצלילה לעולם המרהיב של "סלסטינו", הרומאן של הסופר הקובני ריינלדו ארנאס, כדאי להצטייד בקריאת האוטוביוגרפיה שלו, יצירה מרהיבה לא פחות

תגובות

סלסטינו לפני השחר, מאת ריינלדו ארנאס, תירגם מספרדית אורי בן-דוד, אחרית דבר מאת רות פיין, הוצאת כרמל, 2012

את "סלסטינו לפני השחר" יש לקרוא יחד עם האוטוביוגרפיה של ריינלדו ארנאס, "לפני שירד הלילה" (תירגם מספרדית רמי סערי, הוצאת כרמל 2008). יש לעשות כן בגלל היסודות האוטוביוגרפיים החזקים ב"סלסטינו", ובעיקר משום ש"לפני שירד הלילה" מצייד את הקוראים בכמה עוגנים במציאות החוץ-בדיונית, בטרם יצללו לעולם הפנטסיה והדמיון של ארנאס. הצלילה הזאת הכרחית אם רוצים למצות את המרב ממה שיש לספר הזה לתת. "סלסטינו לפני השחר" הוא ספר נפלא, אך הוא דורש מאמץ לא מבוטל מקוראיו, שנדרשים לעקוב אחר עולם אסוציאציות עשיר ומורכב ביותר, שחלקן זר לחלוטין.

יתר על כן, כפי שמציינת רות פיין באחרית הדבר היפה והתמציתית שלה, "הפרגמנטציה היא הצורה הדומיננטית בטקסט, פרגמנטציה אשר מעוררת תנועה לא רק של הפסקה ושל חיתוך, אלא גם של טרנספורמציות מהירות". כי אכן, הכל זז כל כך מהר בטקסט הזה - שמתחיל ומסתיים לא פחות משלוש פעמים, שבו אותם בני אדם מתים וקמים לתחייה שוב ושוב, שבו אנשים מתפצלים לשניים ושבים להתאחד, שבו המציאות והפנטסיה מתערבבים זה בזה לבלי הפרד - עד שהסחרור המאפיין את הדמויות ואת האירועים, סוחף עמו גם את הקוראים ומנתק אותם בכוח מקרקע המציאות שבה הם נטועים, ושאליה ישובו בתום הקריאה.

הקרקע, או האדמה, היא הראשית והאחרית בעולמו של ארנאס. וכך נפתח הפרק הראשון של "לפני שירד הלילה": "הייתי בן שנתיים. עמדתי עירום, התכופפתי לרצפה והעברתי את לשוני על פני האדמה. הטעם הראשון שאני זוכר הוא טעם האדמה. אכלתי אדמה עם בת דודתי דולסה אופליה, גם היא היתה אז בת שנתיים. הייתי ילד רזה, אבל בעל כרס ענקית בגלל השרשורים שגדלו לי בבטן מרוב אכילת אדמה" (עמ' 15). ובהמשך: "עלי להקדים ולהבהיר שאכילת אדמה איננה דימוי ספרותי וגם לא דבר מה שערורייתי. כל הילדים שהתגוררו מחוץ לעיר אכלו אדמה. אין לזה שום קשר לריאליזם המאגי, בכלל לא בכיוון. היינו חייבים לאכול משהו, וכיוון שמה שמצאנו בשפע היה אדמה, ממילא זה מה שאכלנו" (עמ' 25-26).

האדמה היא הראשית והאחרית במובן מילולי אף יותר. מיד לאחר הלידה נהגה המיילדת הכפרית, שחתכה את חבל הטבור, לשפשף את טבור הילדים באדמה. "ילדים רבים מתו מן הזיהום", מציין ארנאס, "אבל אין ספק שהשורדים ידעו לקבל את האדמה והיו מוכנים לשאת כמעט את כל התלאות שהיו צפויות להם בהמשך" (עמ' 46). התלאות אכן היו רבות ואיומות. בראש וראשונה, הרעב, כפי שמעידה פתיחת האוטוביוגרפיה.

ב"סלסטינו" הנושא שב וחוזר בצורות שונות; כך, בשלב מסוים מתוארת סצינה של אכילת תיקנים שבעקבותיה בא הדיאלוג הבא: "'מה נעשה עכשיו שכבר אין יותר ג'וקים?' אני שואל את סלסטינו, ואז הוא חותך לעצמו אצבע ונותן לי אותה. ‘אתה יותר מדי טוב', אני אומר לו, ‘אבל עם זה לא נפתור שום דבר'. ואז הוא עוקר לעצמו זרוע" (עמ' 86). במקביל לרעב מופיעה סכנת המוות, שהחלה כבר בלידה ובשפשוף חבל הטבור באדמה וממשיכה לאורך כל חייו של ארנאס. ב"לפני שירד הלילה" מתוארת דלקת קרום המוח שלקה בה בהיותו בן חמש וכמעט מת ממנה, ולאחר מכן מופיעה שורה של אירועים. כל אחד מהם די היה בו להוביל למותו, החל בניסיון הימלטות דרך הים שבו טבע כמעט, וכלה בניסיון התאבדות, שנכשל, בכלא.

אין זה מקרה, אפוא, שמה שחסר בטירה שבונים סלסטינו והמספר הוא בית קברות, ש"חייב להיות גדול מאוד: גדול הרבה יותר מהטירה, כי כאן הם (דיירי הטירה) יהיו הרבה יותר זמן משם, והם חייבים להרגיש כאן בנוח" (עמ' 111). הרעב והמוות כרוכים זה בזה לבלי הפרד. הדבר עולה לא רק מהמשפט הפותח את הסיפור אחרי הסוף הראשון: "עכשיו אנחנו באמת מתים מרעב" (עמ' 131), אלא גם מהפנטסיה של הפתרון המוחלט לרעב, הקניבליזם: "אבל אני לא רגוע כי אני יודע שבזמן האחרון (אמא) נהייתה מתוחכמת, וביום שבו כולנו הסכמנו לכרות את הבהונות של הרגליים ולעשות מהן ארוחה, היא כרתה את האצבע הקטנה ואחר כך אמרה שהיא עשתה את זה בטעות" (עמ' 139). מיד לאחר מכן מתוארת אכילת הסב.

עם זאת, היחס למוות הוא מורכב. מצד אחד המוות מושך מאוד. ב"לפני שירד הלילה" המוות הוא חבר: "המוות היה מאז ומתמיד קרוב אלי מאוד. מאז ומתמיד שימש לי בן לוויה נאמן עד כדי כך, שלפעמים אני מצטער שאמות, אך ורק כיוון שאז המוות ינטוש אותי אולי" (עמ' 20). ב"סלסטינו", המוות הוא גאולה. "יכול להיות שאנחנו לא נמות אף פעם?" שואל המספר ואז מהרהר על כך ואומר "מזה אני הכי פוחד: שאנחנו נצחיים, כי אז באמת אין לנו לאן לברוח. אבל זה לא צריך להדאיג אותי, אנחנו לא נחיה לנצח" (עמ' 136).

במקביל, המוות גם מאיים ויש לדחותו ככל האפשר, כפי שעולה מהקושי לסיים את היצירה, שהמלה "סוף" מופיעה בה שלוש פעמים, וכפי שעולה בעיקר מביטולו של המוות באמצעות המעבר החופשי, הלוך ושוב, מהחיים למוות ובחזרה. היכולת להתגבר על המוות קשורה גם קשר הדוק ליצירתיות. סלסטינו מפנטז על כתיבת שיר שלא תסתיים לעולם: "וכבר לא מטריד אותי כמה זמן ייקח לכתוב את השיר הזה. ולפעמים אני רוצה שלא יסיים לעולם. שנמות שנינו והשיר יימשך ולא יסתיים. אני חושב על זה בגלל שאם יום אחד הוא יסיים, אני לא יודע מה נעשה אז, וכבר לא תהיה לי סיבה לעצור באמצע הדרך, מכווץ כנגד הערפל, כדי לשמור עליו. לא, הלוואי שלא יסיים אף פעם" (עמ' 157).

אך מעבר להיותו ספר על כתיבה ועל יצירתיות, "סלסטינו לפני השחר" הוא ספר עוצר נשימה על ילדות. ב"לפני שירד הלילה" אומר ארנאס: "לדעתי התקופה הפורייה ביותר של יצירתי היתה הילדות: ילדותי היתה עולם היצירתיות. כדי למלא אותה בדידות עמוקה כל כך שהרגשתי כשהייתי אפוף ברעש, איכלסתי את כל הסביבה שהיתה, דרך אגב, די עלובה, בדמויות ובחזיונות על-טבעיים ומיתיים כמעט" (עמ' 20). במלותיה של רות פיין: "סלסטינו מגולל את תקופת ההכשרה הפואטית בילדותו של הגיבור, המייצרת כתיבה שמשנה את צורתם של העוני, הבדידות והאלימות באמצעות הענקת משמעות מחודשת והפרת הכללים של מבני הסיפור המסורתיים. מבעד לקולו של הילד-המספר ושל כפילו הדמיוני, בורא הטקסט עולם שבו הפנטסטי והפואטי מתמזגים עם האבסורד, האי-רציונלי והשיגעון, אך נותר בו מקום לכמיהה לילדות ולמשפחה אשר אבדו לתמיד במרחב הזה, הממוקם לפני השחר" (עמ' 261).

את העולם הזה מעביר המתרגם אורי בן-דוד בצורה משכנעת ביותר. השפה הלא-תקנית והעשירה, ויותר מכך, הקצב הכאוטי של מבני המשפטים, קצב שבתשתיתו יש סדר כלשהו, כאילו בולעים את הקורא. בכך משכפל הכל את חוויות הרעב והמוות, המרכזיות ליצירה. ובעולם שבו השכפול הוא המסד, שבו היכולת לנוע באופן חופשי בין העולמות היא העיקר, ההישג של התרגום, שמהותו היא מעבר בין שפות ועולמות, הוא מרשים במיוחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות