אתם החיים בבטחה, מבחר שירים, מאת פרימו לוי, תירגם מאיטלקית אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, 2012

פרימו לוי, שגורש מאיטליה לאושוויץ בראשית 1944, הפך עם השנים סמל לכוחה של
התרבות המערבית להיחלץ מהתופת. התבוננותו בפרוזה בעולם של מחנות הריכוז נחשבת שקולה, הומאניסטית ואירונית, פריה של מחשבה רציונלית, מדעית ממש. השירה שלו - שמבחר מקיף מתוכה, "אתם החיים בבטחה", הופיע עתה בהוצאת כרמל, בתרגומו המזהיר של אריאל רטהאוז - נחשבה מאז ומעולם ענף שולי, עיסוק צדדי. אבל השירה, שעד היום היתה חסומה לקוראי העברית, היא המקום שבו הפסימיות האפלה של לוי גלויה ביותר. קריאה זהירה מראה שהשירה, הענף הפריפריאלי כביכול ביצירתו, היא הליבה של היצירה, והיא מספרת סיפור אחר, כמעט הפוך מזה של הפרוזה.

השירה היא המקום שבו מצא את קולו, את הסיבות לכתוב ואת הסיבות לחדול. כתיבתו על אושוויץ ועל השיבה מן המחנה נחשבת אמנם אוטוביוגרפית, אבל השירה, גם אם אינה מתמסרת בקלות, היא האוטוביוגרפיה המדויקת ביותר. לכל השירים יש תאריכים, והם מספקים לנו צופן, סיסמה, להיכנס אל לב היצירה. מה שהצופן הזה חושף אצל לוי הוא גם מה שנשאר מוצפן בתוך הפרוזה, והוא המקום של האהבה והאהובה שטבעה כמנוע עקרוני של הכתיבה.

כמעט שנה לאחר השחרור, ב 9 בינואר 1946, כתב לוי את השיר שכותרתו היא תאריך
המוקדם כמעט בשנתיים, 25 בפברואר 1944:

לו האמנתי בדבר מה מעבר, מעבר למוות שהשחיתך.
לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש.

השיר הזה פונה אל נמענת, אך אין בכתיבה מה שידריך אותנו בדבר זהותה. גם הקשר
לשירים הקודמים לא ברור, איך אל מול הדבר הנורא נטול השפה שיש לספר, אל מול ההכרה שלשיר פירושו לשיר בשפה ובמוסיקה שאינם נכונים לדברים שיש לספר, מופיעה נמענת, ומדובר על אמונה. המלים ברורות, אבל הכוונה סתומה. התאריך הוא הצופן; שם השיר הוא היום האחרון למסע הרכבת שהתחיל בפוסולי די קארפי ב 22 בפברואר ונגמר ב 26 בפברואר באושוויץ. זה הלילה האחרון במשלוח וגם הלילה האחרון בחיים, במובן מסוים. קוראי "הזהו אדם?" בוודאי זוכרים את תיאורו של הלילה הזה: "לידי דחוקה בין גוף לגוף כמוני, ישבה כל הנסיעה אשה. הכרנו זה את זה שנים רבות. הגורל זימן אותנו יחד, אך מעט מאוד ידענו איש על רעהו. בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו דברים שבני אדם חיים אינם אומרים. לבסוף נפרדנו בברכת שלום חטופה: כך נפרד גם כל אחד מחייו שלו; ולא היה עוד פחד בלבבנו" ("הזהו אדם?" עמ' 17).

את המשפט האחרון יש לתרגם אחרת על מנת להשיב אותו אל הקונטקסט האינטימי:
"נפרדנו: וזה היה קצר. כל אחד בירך לשלום את החיים שבאחר. לא היה בנו עוד פחד".
אלה דברים שהחיים אינם אומרים זה לזה. מה הם הדברים? איננו יודעים ולא נדע לעולם.
לוי לא העלה אותם על הכתב, אלא רק את העדרם, כתובים בעיפרון בקרון החתום. הברכה שלוי והאשה מברכים זה את זה, ברכת השלום, גם באיטלקית היא דו-משמעית ואינה קובעת אם זו פגישה או פרידה. הכוח הקיצון שפועל על שני הצעירים האלה מאחה את רגע הפגישה עם הפרידה, את האהבה עם המוות.

מן העדויות של לוי ושל לוצ'יאנה ניסים, שהיתה אתו בהרים בניסיונם לחבור לפרטיזנים, אנחנו יודעים מי הנמענת של הדברים הללו: ואנדה מאסטרו, יהודייה בת טורינו שהיתה חלק מהחבורה שיצאה להרים, נלכדה על ידי המשמרות הפשיסטים ונרצחה מאוחר יותר באושוויץ. לפי לוצ'יאנה, אבל גם לפי רמזים בכתיבה של פרימו לוי, אנחנו יודעים שמדובר בסיפור אהבה. רטהאוז מתרגם: "לו האמנתי"; אך אפשר לתרגם (credere
vorrei) גם כך: "הייתי רוצה להאמין"; והרצון חוזר בטור הבא, כרצון להאמין בדבר מה
שייתן טעם - לא לסיפור על הכיסופים, אלא על "הכוח שבו חשקנו אז" לחזור ולהתהלך
שוב תחת השמש, לספר על התשוקה מאז. מה שלוי מוצא שנה אחרי השחרור ושנתיים אחרי המשלוח, זו סיבה לכתוב שאינה נקמה: לכתוב את הכיסופים לאהובה, לספר את סיפור השוקעים רגע לפני ששקעו.

למחרת כתיבת השיר הזה, ופריצת הדרך אל הדיבור באמצעות זיקת האהבה האבודה ואולי אפילו בשמה, נכתב השיר "שמע", אולי פסגת יצירתו של לוי, שמכיל את ספרו הראשון בתמצית פואטית חריפה. על תהליך הכתיבה של "הזהו אדם?" סיפר לוי ב :1966 "בכמה חודשים העבודה הסתיימה. מתוך הדחיפות של הזיכרונות כתבתי את שבעה-עשר הפרקים בסדר הפוך כמעט במדויק, כלומר מהאחרון (סיפור של עשרה ימים, הדקאמרון של לוי) אל הראשון. אחר כך כתבתי את ההקדמה, ולבסוף הוספתי כאפיגרף שיר שריקד בראשי כבר באושוויץ ושכתבתי ימים אחדים אחרי השיבה".

סדר הדברים הפוך. הפרוזה, העדות, נולדת מן השיר, ש"ריקד" כבר בתודעת הכותב בימי המחנה, באושוויץ. ב 11 בינואר, יום אחר כתיבת "שמע", כתב לוי שיר נוסף, "לקום", הפותח את ספרו השני, "ההפוגה", מ 1963. השיר, כמו קודמו, "שמע", הוא הליבה של הספר על המסע מאושוויץ דרך מזרח אירופה אל טורינו, מסע שנמשך כמעט שנה. יש המתפתים לקרוא בספר את המסע חזרה לחיים, אך שם הספר מדויק; מדובר בהפוגה, בתנועה אודיסאית שמשאירה את המספר בתוך הווה מתמשך של נדודים. לוי, יותר משהוא אודיסאוס של הומרוס, הוא יוליסס של דנטה; הוא מדבר מן השאול ולהבות שבות ועוטפות אותו עם תום סיפורו. פחות מחודש לאחר מכן כתב את השיר הבא:
השקיעה בפוסולי
לא לשוב, אני יודע מה פירושו.
מבעד לגדרות התיל
ראיתי את השמש יורדת וגוועת;
חשתי שאת גופי קורעות
מלות המשורר העתיק:
"שמשות יכולות ליפול ולשוב:
אנו, לכשיכבה מעט האור,
לילה נצחי אחד תיארך שנתנו".

התאריך הוא 7 בפברואר 1946, היום היחיד שבו כתב שני שירים. רטהאוז מוסיף הערה
שמנהירה לקורא הישראלי את ההקשר: פוסולי הוא המחנה שממנו שוגרו לוי, ואנדה מאסטרו ושאר הכלואים לאושוויץ. ואנדה היא גם הנמענת של הציטוט. לכאורה השורות המצוטטות מדגימות את הכוונה של לוי. החיים הם כהרף עין בתוך הזמן הקוסמי הגדול, והמלים המצוטטות הן שקורעות בבשר. בקאטולוס 5, השיר פונה לאהובה ומבקש ממנה להתעלם מהרכילות וממורי הלקח מפני ש"לנו" ניתן רק האור הקצר החולף. השורות הבאות (בתרגומה של רחל בירנבאום) ממשיכות את אלה שלוי מצטט:
שמשות יכולות...
הבי לי נשיקות, ריבוא ואלף,
עוד ריבוא נוספות, ואז עוד אלף,
עוד הוסיפי ריבוא, עוד פעם אלף!
כאשר ריבואות רבות נשקנו,
חשבונן נבלבל, לבל נדע עוד
או לבל יכשפנו איש צר עין,
אם ידע את מספר נשקותינו ("שירי קאטולוס", מוסד ביאליק, 1989).

מתברר שההפנייה מרה ואירונית דווקא בגלל הפער בין החמדנות הארוטית של קאטולוס
ובין הייאוש של פרימו לוי, הרואה את השמש שוקעת מבעד לגדר התיל, את היום הקצר שיש לאדם תחת השמש נגזל ממנו. דומה שהמחשבה המוסתרת כאן היא על מה שמבדיל בין הניצול ובין שאר בני תמותה, על כך שהאדם יכול להשלים עם היחס בין זמן החיים לבין הזמן של הטבע, בין הנצח ובין החלופיות של הבשר, רק כאשר הנשיקות הן "ריבואות רבות".

משהו שובר לב בהזדהות המשתמעת הזאת עם הצורך להחביא את מספר הנשיקות, אבל הפעם לא משום הריבוי האינסופי שלהן, כמו במקרה של קאטולוס, אלא דווקא משום מיעוטן. חיים שלמים צומצמו אל המוות בקרון החתום. לכן, השיר הבא שכתב לוי ארבעה ימים אחר כך, הוא לא פחות מנס: 11 בפברואר :1946
"אותך חיפשתי בכוכבים עת שאלתי את פיהם בילדותי. אותך ביקשתי לקבל מן ההרים, אך הם רק נתנו לי מדי פעם בדידות ושלווה קצרת מועד. כיוון שלא היית, בשעות ערב
ארוכות הגיתי את הגידוף האווילי שהעולם הוא טעות של אלוהים, ואני טעות בעולם.
וכאשר מול פני המוות צעקתי לא בכל נימי גופי, שלא סיימתי עדיין, והרבה עוד נשאר
לי לעשות, זה היה מפני שאת עמדת לפני, את ולידך אני, כמו היום, גבר ואשה תחת
השמש. חזרתי כי את היית כאן" (11 בפברואר 1946).

זה השיר האחרון שכתב עד 1949, וברור שיש כאן מומנט של סיום. מכתיבתו של לוי, וגם
מן הביוגרפיות שנכתבו עליו, עולה שבזמן זה התחלפה הנמענת לשירי האהבה. האשה שלוי פונה אליה כבר איננה רוח הרפאים של ואנדה; השיר נכתב יום אחרי שלוי פגש את אשתו לעתיד, לוצ'יה מורפורגו. שלושה ימים אחרי הפגישה, בהפסקת צהריים חטופה במפעל, הוא כתב במשיחה אחת את "המזמור של יוליסס", יצירת המופת מתוך "הזהו אדם?".

קריאה זהירה מראה עד כמה השיר מ 11 בפברואר 1946 זר בין השירים המוקדמים. יש
משהו לא אמין בשפה, בטון, בעצם התוכן, לא מפני שאי אפשר לשורד לאהוב, אלא משום שככל הנראה אי אפשר שהמעתק מרוח הרפאים אל האשה בשר ודם יהיה בלתי מאולץ. אפשר לשמוע בכל שורה את כוחה של ההחלטה לחיות, החלטה שלימים הפך על פיה. השיר עצמו מלמד על האי-יציבות של המהלך, והפנייה המסיימת אומרת הכל: חזרתי כי את היית כאן.

אין בכל שירתו של לוי שורה יותר חשודה מזאת. היא חשודה משום שהיא כתובה בשפה
דיבורית במיוחד והסנטימנטליות שלה כמעט דביקה ואינה אופיינית, ואכן לאחריה השירה
כמעט נדמה לשלושה עשורים. אינני טוען שלוי לא אהב את אשתו, את ילדיו ואת חייו
הבוגרים שאחרי המחנה. אבל מבחינה פואטית, החיים החדשים, האהבה החדשה, היו השקר החשוב ביותר שהמציא לוי-יוליסס שחזר מן התופת. כאותם הסיפורים שמספר אודיסאוס בחצר הפיאקים, לוי ממציא את חייו, מספר את סיבתם, מאריך את ההפוגה, כפי שאודיסאוס מאריך את דרכו לאיתקה. טורינו, ביתו, מעולם לא היתה איתקה; אושוויץ היא האיתקה של לוי. התאבדותו, שיש מי שחולק עליה מפני "שלא השאיר מכתב", כתובה כבר בשירים הראשונים, באותו פרץ פואטי אדיר שפתח לפניו דרך לחיים של כתיבה ואהבה, המתוארים שלושה עשורים מאוחר יותר, בסיפור "כרום" מתוך "הטבלה המחזורית", העוסק בציפוי הדק והמבריק שמגן על המתכת מפני חלודה:
"והנה אירע שלמחרת הועיד לי הגורל מתנה שונה ומיוחדת: פגישה עם אשה, צעירה בשר
ודם, שהקרינה חום אל גופי דרך המעילים, שימחה בתוך הערפל הלח של השדירות, והיתה סבלנית, חכמה ובוטחת, בעוד אנו מהלכים ברחובות שעדיין גבלו בעיי מפולת. כעבור שעות אחדות ידענו שאנו שייכים זה לזה, לא לפגישה אחת אלא לחיים תמימים, כפי שאכן קרה. בתוך שעות חשבתי שנולדתי מחדש ונגדשתי כוחות רעננים, שרוחצתי ונרפאתי מחולי ממושך, ושאני מוכן סופסוף להיכנס לחיים בחדווה ובמרץ; ובה בעת נרפא גם העולם סביבי, וגורש דיבוק שמה ופניה של אשה שירדה עמי שאולה ולא חזרה. עצם כתיבתי הפכה להרפתקה שונה, לא עוד דרך הייסורים של חולה השב לאיתנו, לא עוד חיזור אחר רחמים ופנים אוהדות, אלא בניה מוארת ולא גלמודה: עבודתו של כימאי... דומה שבכתיבתי גדלתי כצמח" ("הטבלה המחזורית", עמ' 117).

לוי עצמו מצביע על ההמרה בין האשה השוקעת, שמעולם לא נקב בשמה, לבין האשה החיה שפגש. הרגע מתואר בצורה מאופקת, הדיבוק גורש ושמה של האשה שירדה לשאול נמחק, ורק בסוף הפיסקה מופיע דימוי חשוד ושחוק: "לגדול כצמח". החשד מוביל במקרה הזה אל הקנטו הראשון של הפורגטוריום, הכור המצרף, ב"הקומדיה האלוהית" של דנטה. קאטו מקבל את פניהם מכוסות הפיח של דנטה וורגיליוס; ורגיליוס מנסה למצוא חן בעיני קאטו, ומבקש ממנו מעבר בשם מרציה אשתו שנמצאת בלימבו. בתמורה הוא מבטיח למסור לה, לכשישוב לתופת, על טובו של קאטו. אלא שלבו של קאטו, המצפן המוסרי, אינו נתון לדברים אלה, והוא משיב שבהיותו בעולם לא היה לו דבר יקר מאשתו, אלא שעתה אין לה שום נגיעה בו. רגע זה הוא במידה רבה ראשית השינוי ביחסים בין דנטה ובין המדריך שלו, שבסופו דנטה משאיר מאחור את ורגיליוס בפורגטוריום ועולה לעדן.

ב 11 בפברואר 1946 עלתה סירתו של לוי על חוף הפורגטוריום, וארבעים שנה שהה בו,
כל הזמן בין השוקעים לניצולים. לוי לא היה אודיסיאוס והדרך לאיתקה לא היתה
אפשרית. הוא גם לא היה דנטה, ולא נחלץ מן התופת אל עדן. מה שכתב בשיר "לקום", מיד אחרי השחרור נשאר, למרות העשורים שחלפו, האמת האחרונה: "בא הזמן".