נדמה ששנינו יושבים כך בשקט זמן רב. ההיכרות בינינו אינה ארוכה כלל. נפגשנו על אוניית הקיטור החוצה את התעלה. לפגישה מסוג זה אין כל היגיון או משמעות ברורים, היא מתחילה להסתיים עוד בטרם תתחיל.

מלונדון לפראג... לילה ארוך ויום שלם. זו הפעם השנייה שאני חוזר בצורה כזאת. אור השמש החורפי הזעום וגיאותם הקוצפת של הגלים המתרוממים והמתנדנדים. אני חושב, האוקיינוס הוא חלום - חלום המאיים לגלוש על גדותיו.

הנוסעים באוניית הקיטור יושבים בריחוק ובשתיקה על כיסאות הסיפון שלהם. בעוד כמה
שעות הם ייעלמו בפינותיה השונות של אירופה. על השולחנות, כוסות מתנדנדות עם בירה
חלשה, דפים מתנופפים של הניו סטייטמן והאובזרוור, בפינה, עיניו העצומות, רגועות
ודוממות, ועייפות קלה הפרושה על הכל... תמונה זו של אוניית הקיטור שונה כל כך
מהזיכרונות שלי מחציית התעלה בפעם הראשונה, כשבאתי ללונדון. היו אלה ימי הקיץ,
וכולם שבו לבתיהם אחרי שבילו את החופשה באירופה. אוניית הקיטור היתה אז בתפוסה
מלאה. נערות בג'ינס כחולים, בצעיפים צבעוניים מתנופפים ברוח, וחבורות נערים
ונערות, יושבים מסביב לכוסות הבירה שלהם, נראו מכל עבר.

כעת לא נותר דבר מזה. האנשים שיושבים בכיסאות הסיפון שקטים מאוד, כאילו אבודים
בתוך עצמם. רק קולו של האוקיינוס, קול חסר סבלנות, טרוד. נותרו שלוש שעות, בערב נגיע לאוסטֶנדֶה. עד אז אני חופשי. הבאתי כמה חפיסות של סיגריות פליירז. כאן, על אוניית הקיטור, אין מכס על סיגריות, ולכן אין כמעט נוסע שאינו נושא עמו עשר או שתיים-עשרה חפיסות של סיגריות אנגליות. בתיק שלי מונח גם ספר שקניתי בתחנה של לונדון. חשבתי שאקרא בו כדי להעביר את הזמן החופשי על האונייה. אבל עוד לא הצלחתי לקרוא דבר. ראשי מתחיל להסתחרר ברגע שאני פותח את הספר. לכן איני עושה דבר. אולי האוקיינוס כשלעצמו הוא הרבה... הרבה, ואם מביטים בו מקרוב, לא כלום.

"זו התחלה", אומר מישהו בתוכי לאט. כיסאות הסיפון, אור השמש הרטוב, הלבן, ושמי
אירופה! תשומת לבי נודדת. אני מתחיל לחשוב על אנשים שהיו קרובים לי פעם, אנשים
שלא אוכל לפגוש שוב בשנים הקרובות.

השנים הקרובות... ריקות מוזרה אופפת אותי. אני פותח את קופסת הכריכים שלי.

"תרצה אחד?" אני שואל.

הוא זע בבהלה. "לא, תודה!... אני לא אוכל כלום באונייה".

הוא משקיע שוב את עיניו באוקיינוס המשתרע מולו, כאילו מחפש אחר דבר מה שאבד שם, באורח חסר דאגה, אדיש.

שעה ארוכה אנחנו יושבים כך בשקט. אין לי דבר לעשות. עיני עייפות מעט מן המבט
באוקיינוס, ולכן תשומת לבי נודדת אליו בלי מודעות שוב ושוב.

עיניים, עצומות למחצה, רגועות מאחורי משקפיו, מעיל צמר ארוך וכחול, שיער חום
קצר, מסורק בקפידה, שנופל פעם אחר פעם על מצחו בגלל הרוח, ושהוא דוחף מעלה, כבדרך אגב.

בפינה זנוחה זו של אניית הקיטור שנינו יושבים קרוב מאוד, אך רחוקים מאוד זה מזה
בשתיקתנו. טור של ציפורי מים מעופף מעבר לאוקיינוס באור השמש החיוור. לאחר זמן מה מתרוממות עיניו לעברי, רגועות כמקודם, מרוחקות כמקודם.

"זאת הפעם הראשונה שאתה חוצה את התעלה?"

"לא, לפני חודשיים באתי ללונדון ועכשיו אני חוזר לפראג".

אני מגיש דין וחשבון מקוצר של מסעותי. הוא אינו שואל שאלות בתוך דברי, רק מקשיב
בשקט. כשהוא מוציא את ידו מכיסו כדי לסגור את הספר, אני מופתע לפתע. על פי ידיו
החשופות והרכות נדמה שהוא צעיר, אבל הקמטים העדינים שעל מצחו מגלים כבר סימנים של עייפות קלה.

אוניית הקיטור ממשיכה בדרכה. איי אור שמש שוקעים במימיו המקציפים של הים שמסביבנו, ואז, מששכחנו אותם, מרימים את פניהם כצעקות ילד אי שם במרחקים ומחליקים לאורך המורדות הזוהרים של הגלים.

"פעם ראשונה באירופה?"

קולו נמוך מאוד. אני מניד בראשי בשתיקה. ואז נדמה לי שהוא מחייך.

"מוזיאונים, גלריות... אולי תראה את כל אלה".

נדמה לי שיש נימה קלה של לגלוג בקולו. אבל פניו רגועות ורציניות כמקודם, ואיני מצליח לגלות בהן כל לעג.

אפילו אם אין כל לעג, אני מרגיש שיש משהו בדבריו שאין ביכולתי לתפוש; דבר מה
שטורד את מנוחתי לרגע קל. גרוני יבש. יש קצת קפה בתרמוס שחבר נתן לי בלונדון
בבוקר כדי לשתות באונייה. אני מוזג לו מעט קפה בספל שלי. הפעם הוא אינו מסרב. לי,
אני מביא כוס בירה גדולה מהבר של האונייה. בירה... לרגע נדמה שאין זו אלא פרידה אחרונה ואינטימית מימיי בלונדון. לעתים קרובות בסביבות חצות, לאחר קונצרט או מחזה, היינו שותים בירה באיזה פאב שומם ומוזנח. צבעה הבהיר של הבירה מתקשר ללילות לונדון החמים והמשוגעים... מוזר איך זיכרונות מעיר מוזרה, השייכת לאחרים, מתקשרים לסוג מסוים של בירה, של יין, של מוסיקה.

משב רוח נושב על הסיפון. נתז עדין של טיפות מלוחות וכחולות מהים מרטיב את בגדינו.
אנחנו מושכים את הכיסאות שלנו מעט לאחור, לעבר הפינה. הרוח פתחה את הדפים של
ספרו. כמה שורות של רילקה, לחות מהמים הכחולים. אבל תשומת לבו אינה מופנית אליהן. כעת גם הוא לוטש את עיניו בים, לוגם מהקפה שלו.

"האונייה די אטית. יכול להיות שיהיה כבר לילה כשנגיע לאוסטנדה". הוא מצית את
המקטרת שלו.

"אתה ממשיך לבריסל?" אני שואל.

"לא, יש כפר בהרים ליד בריסל. שם אני גר עכשיו".

"הבית שלך שם?"

הוא עוצר לרגע, כאילו מרגיש התנגדות קלה להמשיך. "לא... אני חוזר מהבית שלי...
אבל עכשיו קשה להגיד איפה הבית האמיתי שלי ¬ באנגליה או בבלגיה", הוא אומר וצוחק.

אני לא מבין כלום וממשיך להביט בו, במבט שואל.

"האמת היא שבמשך שש השנים האחרונות גרתי בבלגיה. פעם בשנה אני נוסע ללונדון לפגוש את האנשים בבית. הפעם, הרופא בבית ההבראה לא הרשה לי לנסוע. התעקשתי ונסעתי בכל זאת. עכשיו אני חושב שלא הייתי צריך". צחוק שצלילו יבש, ואז נעצמות בשקט עיניו הכחולות והעמוקות, אט אט.

הנחישות והרעננות שצמחו בהכרתי בחודשים שחלפו מאז הגעתי לאירופה מתחילות להיראות חסרות משמעות כמעט - איני יודע למה - מתוך העימות עם הכאב והעייפות שבפניו. ואז אופף אותנו שקט סמיך. נדמה כאילו התכווצנו שנינו לתוך מעגלות שתיקתנו האישית. המולת האנשים על אניית הקיטור גוברת. נוסעים רבים, שישבו עד עתה בבר, יצאו החוצה עם כוסות בירה בידיהם. ליד מעקה סיפון מתעקשת ילדה קטנה להשפיל את מבטה למרות תוכחות אמה. הסרט בשערה מתנופף ברוח פעם אחר פעם.

אבל הפינה שלנו בסיפון נותרת מבודדת. מכאן אפשר לראות רק את הגבעות החומות
והערפיליות של דובֶר, מנצנצות באור השמש הערבית.

"באת לאירופה מרחוק רב כל כך... תישאר קצת?"

"כרגע אני לא יודע", אני עונה.

"אולי זה ישמע לך מוזר, אבל לעתים קרובות אני חושב איך יש אנשים שנוסעים אלפי
קילומטרים מהבתים שלהם. תתפלא לשמוע שאף פעם לא מצאתי עניין בביקור במוזיאונים או בגלריות. בכל פעם שאני חוצה את התעלה, נדמה לי שזאת הפעם האחרונה, שהפעם לא אחזור, אבל זה לא קורה..."

הוא מניח את ידו על מעקה הסיפון. נדמה לי שעיניו נבלעו בחיפוש אחר סוד כלשהו שאבד
במימיה הכחולים של התעלה.

"תיסע קודם כל לפראג, ואז?"

"אשאר בפראג לזמן מה, התוכניות שלי אחר כך לא לגמרי ברורות כרגע", אני אומר.
במשך זמן מה הוא נותר שקט. כשהוא חוזר לדבר, יש ריחוק מוזר בקולו.

"זאת בוודאי ארץ מוזרה!"

"מה, פראג?" אני שואל.

"לא". הוא משתהה לזמן מה, ואז אומר לאט, "אני מתכוון... הודו".

לרגע נדמה שהמלה הזאת מפלחת את נפשי.

המלה הזאת, חידתית כמעמקיו חסרי הגבולות והאינסופיים של הים, הגיעה אלי כעת לפתע פתאום, כזיכרון נשכח... הערב, על אוניית קיטור. האם אהיה מסוגל אי פעם להבין
אותה? האם היתה אי פעם בחיי למלה הזאת משמעות בעבורי... משמעות נפרדת מאשליות ומדעות קדומות, כלומר משמעות אישית כלשהי שעלה בידי לגלות?
הודו... המלה הזאת, באור השמש הערבית הרטוב והבהיר, היום על אוניית הקיטור, המלההזאת נהייתה מוזרה כל כך באוזני!

"ארץ מוזרה", הוא חוזר שוב על מלותיו, באטיות, כאילו מדבר לעצמו. "לא נסעתי הרבה.
גם אילולא היו לי הבעיות הרפואיות לא הייתי נוסע לשום מקום. אני מפחד לנסוע למקומות זרים. יש לך מזל, ראית כל כך הרבה בגיל צעיר".

"אני לא כל כך צעיר", אני אומר וצוחק. "לפעמים אני חושב, אם הייתי מגיע לכאן כשהייתי צעיר יותר הייתי יכול ללמוד הרבה".

הפעם הוא מרים את פניו מהמעקה. הפתעה קלה ניבטת מעיניו.

"אתה באמת חושב! אף פעם לא הרגשת..." לפתע הוא משתתק. בפעם הראשונה אני מרגיש שצל טורד מנוחה פלש למבעו השלו, המקובע.

"בזמן שהסתובבת באירופה, הרגשת אי פעם ש... יש מוות... מוות באוויר מסביב?"

אני יושב בלי ניע.

"אף אחד לא מבחין בו. בכל שנה אלפי תיירים מגיעים, הגלריות, המוזיאונים, הכנסיות
העתיקות והקתדרלות, כל הדברים מהעבר, הם מושכים אותם, והם מבקרים בהם וחוזרים
הביתה, אבל..."

עיניו נעצמות למחצה, המשפט הבלתי גמור נותר תלוי בדממה לזמן מה.

"אבל... יש גם אירופה מעבר לזה, שאף אחד לא רואה, שהיא בודדה מאוד, שגוססת לאטה".

הוא מרים את הספר של רילקה, מלטף את דפיו הישנים והמצהיבים ומתחיל לדבר. "בית
ההבראה שאני גר בו, יש מולו בית כנסת, בניין גותי מימי הביניים. במלחמה האחרונה,
כשהנאצים כבשו את בלגיה, הם שרפו גם את בית הכנסת הזה, יחד עם כל שאר האתרים הדתיים היהודיים. אבל לא לגמרי, חלק ממנו נותר עומד גם היום. יש ערימה של לבנים ואבנים עתיקות ליד הבניין ההרוס, ערימה שהחיילים הנאצים השאירו מאחוריהם כעדות.

עכשיו, בכל פעם שאני מביט מהחלון בחדר שלי, המבט שלי נופל מיד עליה. אבנים בנות
מאות שנים... לפעמים, בלילות, הבניין ההרוס, הערימה מפחידה אותי. גרתי לבד בחדר
הרבה שנים, אולי בגלל זה אני מרגיש ככה, אבל לפעמים אני חושב שזאת לא רק הבדידות שלי... בית הכנסת ההרוס והאבנים העתיקות השרופות שלו, כאילו הם מסמלים משהו... מה בדיוק, אני לא מצליח להבין עדיין".

הוא משתתק. עייפות שבורה למראה נחה על פניו. אני רוצה לשאול אותו דברים רבים,
אבל בשעת הערב הדוממת, נעשתה שתיקתו כל כך אישית ופרטית, שזה נדמה מיותר וחסר משמעות כמעט.

הכיסאות על הסיפון מתמלאים לאטם. עד מהרה נגיע לאוסטנדה. הים, שצעק כל היום
בנימה חסרת סבלנות וטרודה, השתתק מעט, כאילו שלוותו של הערב היורד נגעה גם בו.
חופה של אנגליה נעלם בערפל הכחלחל שמאחורינו, ורק צלליהם הערפיליים של הסלעים
מתגלים מדי פעם באורה הדועך של שמש הערב.

אחרי אוסטנדה ניעלם כולנו, נוסעי אוניית הקיטור, בפינותיה השונות, המרוחקות, של
אירופה. ואתנו ייעלמו הערב הזה בתעלה, ריקותו הסודית וחסרת הגבולות של הים, השקט שבעיניו הדוממות. בשעת ערב שקטה זו, איני יודע למה, מבליחה במחשבתי שאלה. מדוע באתי לכאן, אלפי קילומטרים מארצי? איזו משמעות יש לאירופה בשבילי? האם אירופה אינה אלא אמצעי להימלט מעצמי - בריחה מהאין-אונות שריחפה מעלי, בשעות הערות והשינה, כמין צל רפאים - ואולי יותר מזה? מלה אחת חוזרת שוב ושוב למחשבתי:

אינטואיציה! מלה עתיקה... כמו אבן שבורה, זנוחה, מבית כנסת. למולה אני מוצא את
עצמי, קטן בדיוק כשם שהיא גדולה. לפני כמה חודשים לא נדאתה המלה הזאת כבדה כל כך. כשהגעתי לחדר המלון שלי, רעב וצמא לאחר ששוטטתי ברחובות וינה במשך שלושה ימים, נדמה היה שכל המרחק בתוכי נעשה קרוב מאוד, אינטימי מאוד, ורק פחד אחד נותר, פחד שהלך וצבר בתוכי בוהק משל עצמו. באותו לילה בווינה נדמה לי שהייתי שרוי בתחתיתו של בור, שמתחתיו אי אפשר להוסיף ולרדת. ואז, באותם רגעים, באותו חדר צפוף, טחוב ובודד, חיברתי אט אט את משמעותה של אירופה - חרדה, חרדת הנאורות ¬ פחד שצרופים בו מוות וחופש ביחד.

אותו לילה בווינה נדמה רחוק מאוד כעת. אתו נעשו רחוקים גם דברים רבים אחרים.
עכשיו אני חוזר לאירופה. באמצע מימי התעלה ורחוק מאוד, מעבר למים, מעופף להק
שחפים - בשמי אירופה מעבר לדובר.

אוניית הקיטור הולכת ומאטה. ממול, מעבר לאורות הנוצצים של אוסטנדה, הלילה -
הלילה של אירופה - התפשט למרחקים.

גם זו התחלה.

 

נירמל ורמה (1929 2005) הוא אחד הסופרים החשובים ביותר בהינדי במחצית השנייה של המאה העשרים. ורמה נחשב למייסד ניי קהני ("סיפור קצר חדש") בשנות החמישים, תנועה ספרותית שהתאפיינה בכתיבה אקזיסטציאליסטית ובדיאלוג ער עם המודרניזם האירופי, וקידמה את מעמדו של הסיפור הקצר למעמד הרומאן והמחזה. לצד חיבוריו הספרותיים, עסק ורמה גם בחקר ספרות ובתרגום. בשנות השישים שהה כעשור בצ'כיה, ותירגם לראשונה ספרות צ'כית להינדי (כדוגמת ספריהם של קונדרה וצ'פק). ורמה היה פעיל פוליטית, ובין היחידים שהעזו למחות על הכרזת מצב החירום ב 1975 בידי אינדירה גנדהי, אחת התקופות הטראומטיות ביותר בהודו של המאה העשרים (תקופה
המתוארת בצורה מסויטת וקפקאית בספרו של ורמה "כתב לילה").

בעשורים האחרונים לחייו חזר ורמה במפתיע לספרות שבבסיס ההינדואיזם - בעיקר ל"מהבהרטה", וטען שהתכנים והמבנה הנרטיבי שלה מציעים מודרניױת רדיקלית בהרבה מהמודרניות המערבית, המוגבלת והמלאכותית בעיניו. על תפנית זו תקף אותו השמאל ההודי באישום בפנייה לימין השמרני ובתמיכה בלאומנות ההינדואית. בתגובה העיר ורמה: "אנחנו ההודים רגילים כל כך בשנאה עצמית, שאם מישהו שנהג למתוח ביקורת על הודו מתחיל פתאום לשבח את המורשת העשירה שלה, מיד מתחילים לחשוד בו".

על הבחירה לכתוב בהינדי ולא באנגלית, שפה שהיתה מזכה אותו מן הסתם בהכרה רחבה יותר, אמר ורמה: "הבחירה הזאת בהינדי התבררה כברכה אדירה בשבילי ¬ היא חיברה אותי למגוון תנועות חשובות של זמני... במלה אחת הייתי אומר שההינדי חיברה אותי לסיטואציה החברתית... ההינדי, כשפה של סבל, איפשרה לי לבוא במגע עם סבלה של האנושות - שפה שהיא עצמה משוללת כל תמיכה רשמית, איפשרה לי לבוא במגע עם אנשים שנשללים מהם כל כך הרבה זכויות".

למרות בחירתו בהינדי זכה ורמה להכרה ובפרסים ספרותיים, בהודו ובעולם, וספריו
תורגמו לשפות רבות. הסיפור "התחלה חדשה" לקוח מספרו של ורמה "הסנה הבוער" שפורסם ב 1965.