מטרה לילית, מאת ריקרדו פיגליה, תירגמה מספרדית ליה נירגד, הוצאת
חרגול עם עובד, 2012, 220 עמודים

כסף שרוף, מאת ריקרדו פיגליה, תירגם מספרדית אורי פרויס, הוצאת חרגול עם עובד, 2007, 163 עמודים

כשכלו כל הקצים וכבר הייתי משוכנעת שהספרות מתה, שהרי התדרדרה למשהו שווה
ערך לכריך פסטרמה, נתמזל מזלי לקרוא את ספרו של הסופר הארגנטינאי ריקרדו פיגליה, יליד 1941, "מטרה לילית". זו היתה חוויה מתקנת. הבנתי שעדיין חיים בעולם כמה סופרים גדולים.

"מטרה לילית", ובמקור "נוקטורנו בלנקו" (אוקסימורון), הביא אותי לקריאת ספר קודם של פיגליה, "כסף שרוף", שראה אור בתרגום עברי לפני כחמש שנים, ובכל זאת הוא אינו מרשים כמו "מטרה לילית" ואינו מתעלה לרמתו. אך גם הוא ספר שיש עניין לענות בו, ותמונת העולם המבעיתה הנפרשת בו מעוררת דילמות באינטלקטואל המודרני של סוף
המאה העשרים, לנוכח ניצחון הניאו-ליברליזם, החברה הצרכנית, המלכת השוק על חיי
החברה, הסגידה לכסף כמגדיר את היחסים בין החוק לבין פורעיו, העולם כקנוניה בין
פוליטיקאים, שוטרים ואנשי צבא, קנוניה שהיא ביסודה בגידה בחברה האנושית.

"כסף שרוף" מורכב ומתוחכם פחות מ"מטרה לילית", אך גם הוא, כמו "נוקטורנו בלנקו", עוסק ברוע, והגיבור הראשי שלו, הארכי-פושע, מכונה במכוון "מאליטו" (צורת הקטנה של המלה "מאלו" ¬ רוע, רע). ב"כסף שרוף", הקומיסריו סילבה, המסייר בעירו בלילה, חושב בין השאר כי כשמסתובבים ברחוב בלילה הכל נראה כרגיל, ואת אווירת השלווה המזויפת משרים הולכי הרגל על המציאות. "בחשכה, כולם מנסים להסתיר את הרוע, אבל הרוע ארב בקרנות הרחוב ובבתים פנימה" (עמ' 57).

תמונת הסיום של "כסף שרוף" מנבאה את מורכבות המצב האנושי, כפי שהיא עתידה לבוא לידי ביטוי מעובד, מקורי ומלוטש ב"מטרה לילית". בתמונה זו, כשההמון מנסה לעשות לינץ' בפושע הפצוע, היחיד שנשאר בחיים מכנופיית השודדים, הופכים הכל לרוצחים, חוץ מן הקומיסריו, נציג החוק, שבסופו של דבר מצליח לחלץ אותו מידי ההמון. תמונה דומה מוצאים ב"מטרה לילית", אלא ששם האיש, שהכל משוכנעים שהוא הרוצח, חף מפשע. על ההיפוך הזה המעלה שאלות אתיות אפשר לכתוב מאמר נפרד.

"נוקטורנו בלנקו" זימן לי פגישה מרגשת ומסעירה עם אדם חכם, עמוק ויוצא דופן. הספר רדף אותי ימים רבים, שבהם ניסיתי להתמודד עם השאלות שהוא מעלה, שכן הוא רומאן פילוסופי, המתמודד בין שאר בעיות עם שאלת השאלות: מהי האמת ועל מה מדברת
האמת. עצם הצגת השאלה הזאת מבליעה את היחסיות העגומה של מה שאנו חושבים כאמיתי.

בשני המקרים כתב פיגליה מותחנים. "כסף שרוף" הוא מותחן פשוט יותר, שבו נפרש עולם אלים ואכזרי במידה לא מצויה. בעולם הזה, שהוא גם חסר היגיון וגם הגיוני, הכל
שותפים לפשעים בברית נסתרת בין הפוליטיקאים המושחתים, המשטרה המושחתת והפושעים הרצחניים, ועולה ממנו שמקורו של הרוע במשטר מושחת, שאיבד את כל הערכים.

ב"כסף שרוף" כולם, חוץ מן העיתונאים, רצחניים: הפושעים, המשטרה ואנשי החוק. כולם
מונעים מתאוות בצע, שהתוצאה שלה היא הרג ללא הבחנה, עד כי מיטשטש ההבדל בין
הפושעים לנציגי החוק. וברגע שמיטשטש ההבדל בין שומרי החוק לבין פורעיו, הכסף מאבד, למרבה האירוניה, את ערכו, והפושעים שהרגו כל כך הרבה אנשים כדי להשיגו,
שורפים אותו. אף אחד לא יוצא אפוא מורווח מן הפשע המכתים את החברה כולה.

ב"מטרה לילית" מדובר בספר בלשי כביכול, אלא שהבלש קם על הז'אנר מעצם שמו -
קרוצ'ה - כשמו של הפילוסוף האיטלקי בנדטו קרוצ'ה. אם אמנם ביקש פיגליה לרמז בשמו של הקומיסריו לפילוסופיה הפוליטית והאסתטית של בנדטו קרוצ'ה, הרי עשה בזה מעשה האומר דרשני. בספריו הוא יוצא נגד הפאשיזם, מקור כל רוע, אבל הפילוסוף קרוצ'ה תמך זמן מה במוסוליני.

פיגליה פותח את ספרו "מטרה לילית" במעין הטלת פצצה מתקתקת בעיירה משועממת,
שמחביאה את המתחים שבה בשיגרה שלווה וברכילות של בתי קפה ובארים. יום אחד מגיע אל העיירה זר, בחור צפון-אמריקאי, טוני דוראן, הרפתקן ומהמר מקצועי. לא ברור לשם מה או מדוע בא אל העיירה הנידחת הזאת, אבל ברור שיש לו קשרים עם המשפחה החזקה והעשירה של המקום, משפחת בלדונה, ובעיקר עם שתי הבנות התאומות סופיה ועדה, שעמן הוא מיודד ואולי גם מתנה אהבים. במשפחה שני אחים בוגרים ¬ לוסיו ולוקה. אמם האירית של האחים הבוגרים עזבה את בעלה, נטשה את ילדיה וחזרה לאירלנד. האשה השנייה של בלדונה, אמן של האחיות התאומות, מבלה את ימיה בקריאת ספרים וקולה אינה נשמע. האב אינו יוצא את ביתו, ומושך בחוטים מאחורי הקלעים. הבעיה: הירושה הגדולה, בחלקו של מי תיפול.

השאלה המרכזית של סיפור העלילה: מי רצח את האמריקאי הזר ומדוע? הרוצח נתפס כבר באמצע הספר, כך שהחידה הראשונה נפתרת (האומנם? הרי הרוצח הוא רק שליח), ואילו חידת המניע נשארת תלויה באוויר.

דמויות רבות בספר. ביניהן העיתונאי אמיליו רנסי, המגלם את האלטר-אגו של הסופר,
ומופיע גם ב"כסף שרוף", וכנראה ברומאנים נוספים של פיגליה. הוא נשלח לסקר את הרצח על ידי עורך עיתון בבירה. ועוד: הארכיברית המשכילה, קרוצ'ה, החוקר המשטרתי,
שמובס. קרוצ'ה מתאשפז ליתר ביטחון בבית חולים למשוגעים ("מדי פעם צריך לשבת בבית משוגעים, או בכלא, כדי להבין מה קורה במדינה הזאת"), האחים והאחיות, האם והאב, האמריקאי, החשודים ברצח, ופרח הכמורה שכותב את חלומותיו של לוקה, ורואה בנצרות הקדומה כת חשאית שיודעת שבין שורותיה יש בוגד. הוא מעלה השערה שאולי היו כת של אוכלי פטריות. הוא סבור שפטריות הזיה הן הבסיס לכל הדתות הקדומות. כל אלה יוצרים גלריה של דמויות מרתקות.

אין ברומאן הזה גיבור מרכזי אחד. יש לפחות שניים: קרוצ'ה ולוקה, האח שניצל מהתאונה שבה נהרג אחיו, והוא מחזיק בכוח בבית החרושת שלהם למכוניות, הגם שהוא עומד על סף פשיטת רגל. לוקה הוא גאון ממציא, יוצר, ועליו ממשיך העיתונאי רנסי לחשוב עוד שנים רבות אחרי תום הפרשה, "כאדם שהיה לו האומץ לעמוד ברף שהציבו חלומותיו".

קשה להקיף ברשימה קצרה את כל הרעיונות המועלים בספר, שמשתמש בז'אנר של הרומאן הבלשי כדי להעלות שאלות פילוסופיות. הספר בנוי מעשרים פרקים, יותר מארבעים הערות שוליים שהן חלק אינטגרלי של הטקסט, ומונולוגים כמו צדדיים אבל הכרחיים לעלילה, לרוב של התאומה סופיה.

בהערת השוליים השלישית בפרק שמונה מדובר, למשל, ברצח פוליטי, ומצוטט הפילוסוף
גיאורג לוקאץ', אשר ברשימותיו על דוסטויבסקי הוא מצטט את בקונין, המהפכן האנרכיסט: "הרצח אסור, זה עוון מוחלט שאין עליו מחילה; בלי ספק אי אפשר, אך הכרחי, לבצע אותו". ועל כך מעיר הסופר: "כמו הגיבור הטראגי, המהפכן האמיתי מתמודד
עם הרוע ומקבל את השלכותיו. רק לפשע שבוצע על ידי אדם שיודע היטב, בלי שום מקום
לספק, שאי אפשר להסכין עם רצח בשום תנאי, יש טבע מוסרי".

לוקאץ' מבחין בין האתיקה הראשונה, הקנטיאנית, שמגדירה את החובות לפי הצרכים
המיידיים של החברה, לבין האתיקה השנייה, המתמקדת בטרנסצנדנטי. והוא מצטט את
קירקגור האומר: "הקשר הישיר עם הטרנסצנדנטיות בחיים מוביל לפשע, לטירוף
ולאבסורד". הערת שוליים זו מובאת מרשימותיו של העיתונאי רנסי, שבא לסקר את הרצח.

האם אפשר לסמוך על הציטוטים שלו? האין הוא ממציא אותם?

אבל אולי הכל מתמצה בפיסקה בעמוד 212, לקראת הסוף: "כל עוד קרוצ'ה על הרגליים לא יהיה לקואטו רגע של שקט, חשב רנסי כשיצא לרחוב. הסיפור נמשך, הוא עשוי להימשך, יש כמה השערות אפשריות, הוא נשאר פתוח, הוא בסך הכל נקטע. לחקירה אין סוף, היא לא יכולה להיגמר (...) כולם חשודים, כולם מרגישים רדופים. הפושע כבר אינו פרט מבודד אלא כנופייה שיש לה כוח מוחלט". או בעמוד הקודם לזה, כשרנסי שואל את קרוצ'ה: "אבל מה האמת בסופו של דבר?" וקרוצ'ה משיב לו שאין שום היגיון בדברים; שאמנם ספרי הבלשים מפענחים את הפשעים כדי להרגיע את הקוראים, אבל לא כך במציאות, שבסיפור שלה יש יותר סימני שאלה לא פתורים מאשר ראיות ברורות.

לוקה, הממציא הגאון, הוא הדמות החיובית בעלילה, אבל הוא בעצם מטורף שלמד את
יונג, וכותב את חלומותיו על קירות המפעל השומם. הוא חושב שבחלומות שלו יוכל למצוא
את ההנחיות הנחוצות כדי לשקם את המפעל הקורס. האשימו אותו שהוא לא מציאותי. "אבל הוא חשב על זה לא מעט. המדומה איננו הלא-ממשי, המדומה הוא האפשרי, מה שטרם קיים, וההשלכה הזאת אל העתיד מקפלת בתוכה בו-זמנית את מה שקיים ואת מה שאינו קיים". אם כך הוא באמת, כי אז לוקה כלל אינו מטורף.

כמה מן הדמויות ברומאן הן קוראות ספרים אובססיביות. במונולוג שלה מספרת התאומה
סופיה: "אמא שלי אומרת שלקרוא זה לחשוב. זה לא שאנחנו קוראים ואחר כך חושבים, אלא אנחנו חושבים משהו וקוראים אותו בספר שנדמה כאילו כתבנו אותו בעצמנו אבל לא אנחנו כתבנו אותו, כתב אותו מישהו בארץ אחרת, במקום אחר, בעבר, שכתב אותו כמחשבה שטרם נחשבה, עד שבמקרה, תמיד במקרה, אנחנו מגלים את הספר שבו מנוסח בבהירות מה שהיה באופן מבולבל, על סף מחשבתנו" (עמ' 187).

לא כל הספרים, כמובן, אבל הספר הזה התאים לי בדיוק, כאילו המחשבה הזאת שסופיה
מנסחת מפי אמא, היתה משהו שעמד באופן מבולבל על סף מחשבתי. והוא הדבר שמניע אותי לומר על פיגליה שהוא סופר גדול.