הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן, מאת גלעד מאירי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

"הדומיננטיות של ההומור בשירת אבידן", קובע גלעד מאירי בהערות הסיכום של ספרו "הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן", "מסמנת אותו באופן מובהק כמשורר הישראלי הראשון, שהציב את ההומור כמרכזי בשירתו. מבחינה זאת
אבידן הוא המבשר המשמעותי ביותר של הדומיננטיות של ההומור בשירה הישראלית. כמו כן, בהנחה שההומור הוא דומיננטה של הפוסטמודרניזם, אזי ניתן לראות במהלכים
הפואטים הקרנבלים של שירת אבידן את ראשיתו של הפוסטמודרניזם בשירה העברית, ומקור השפעה לדורות מאוחרים" (עמ' 233).

נתחיל מהסוף. ספר זה הוא נדבך חשוב בקמפיין (והשימוש בלקסיקון השייך לעולם הפרסום אינו מקרי, כפי שיובהר להלן) שמנהל המשורר גלעד מאירי זה שנים אחדות,
ובבסיסו הניסיון ליהפך לדוברה של אסכולה פואטית חדשה, שמאירי מכנה אותה (ברשימות שפורסמו בכתבי עת שונים, ובמיוחד בכתב העת "כתובת") "פופואטיקה". ומהי "פופואטיקה"? כפי שמסביר מאירי בספרו הנוכחי, "פופואטיקה היא פואטיקה המבטאת תכנים וצורות של מגוון תופעות מן התרבות הפופולרית. היא המקבילה הספרותית של הפופ-ארט ומוסיקת הפופ מבחינה היסטורית, קונצפטואלית, תכנית וצורנית..." (עמ'51).

מאירי, כמו יוצרים רבים אחרים שנזרקו אל עולמה העקר של השירה העברית משנות
התשעים ואילך, אימץ לו שיטה שרבני אקדמיה דגולים אמנם לא המציאוה אך שיכללוה;
במקום לזהות תופעה מהותית ולהעניק לה שם, הוא ניסה לכבוש לו טריטוריה באמצעות
נעיצת דגלו בקרקע; דגל ה"פופואטיקה". מהם מאפייניו הסגנוניים של זרם אמנותי זה?
דומה שאין לכך תשובה חד-משמעית, זולת השימוש המודע של משורריו בחומרי תרבות
ההמונים - אך לא כדי ליצור איזו מורכבות, חלילה, אלא כדי להתאים את השירה לעולמם
הפלקטי של שלטי החוצות, האינטרנט והשיווק האגרסיבי; ליצור תמהיל שיהיה בעל הילה
"אקדמית" אך גם "פופולרי", "אליטיסטי" במידה סבירה אך בעיקר "נגיש". בלשון
אבידנית אפשר לכנות את הגישה הזאת "נשורת תקשורתית". יש לכך, כמובן, גם שמות
נוספים, מרשימים הרבה יותר: "אקטיביזם פואטי", "מהפכה שירית", "אוונגרד".

ספרו הנוכחי של מאירי הוא עיבוד של עבודת הדוקטור שכתב על אבידן, ובו מועלים על
נס ההומור והפרודיה האבידניים, ונהפכים לתחנות חשובות בדרכה של האסכולה
ה"פופואטית" המתהווה. ויש להדגיש: בעצם הניסיון להניח תשתית מחקרית לשאיפותיו של מאירי כיוצר אין כל רע. נהפוך הוא. מאירי זכאי לראות עצמו כדוברה הראשי או כמנסחה של אסכולה פואטית שהוא עצמו נמנה עם חבריה ¬ לשיטתו של ת"ס אליוט, למשל, זה אחד ממניעיו המרכזיים של יוצר הנהפך למבקר ¬ ולמעשה, לו היו בנמצא משוררים-דוברים נוספים שהיו מוכנים לכתת רגליהם בנתיביה הממוקשים של האקדמיה, ולו כדי להעמיד מחקר ראוי שיצדיק את שאיפותיהם הפואטיות ויחייבם לקרוא יצירות שאינן שלהם, מצב השירה העברית היה טוב בהרבה.

גלעד מאירי ראוי להערכה על המחקר שהעמיד, ולו משום שכל עבודת דוקטור הנכתבת כיום בשדה הספרות העברית אינה אלא אפיטף הנחרת על מצבת הקריירה האקדמית של כותבה. אלה הבוחרים להשקיע את מיטב זמנם ומרצם - ולא מעט שנים מחייהם - בכתיבה מעין זאת ראויים לכל שבח. אלא שעם מסקנותיו של מחקר זה אפשר וצריך להתווכח.

הספר נפתח בקביעה משונה ולפיה "המחקר מתעלם מאבידן" (עמ' 13). אכן, מפיות השולחן ושקיקי התה שאבידן עשה בהם שימוש - בניגוד, למשל, לממחטות ולשמיכות החורף של ביאליק, אלתרמן או זך - עדיין לא נחקרו, אך רב המרחק בין עובדה זאת ל"התעלמות". שוב התברר כי כדי לקרוא מחדש יוצר בשדה הספרות העברית - קריאה שתסלול נתיב חדש במרחב שהיוצר-הקורא פועל בו - צריך להיות גם "מגלה", ומגלה איננו מגלה אם מושא גילויו אינו "נידח". אך נניח לכך, ונעבור אל העיקר. המבקש לשרטט תמונה היסטורית של שדה הספרות העברית החדשה על סמך הכתוב בספר זה יגלה כי באופן כללי כל שנכתב לפני שנות החמישים הוא בבחינת "פאתוס", ומה שבא אחרי שנות החמישים הוא בבחינת פרודיה על הפאתוס, כלומר הומור, כלומר ראשית הפוסטמודרניזם. דימוי אפשרי המלווה קריאה מעין זאת הוא זה הלקוח ממחזה אבסורד אפשרי - אחד מאלה שנפוצו דווקא בשנות ה"פאתוס" - המחלק את שחקניו לקבוצות קבועות: חברי הקבוצה האחת יודעים רק לפהק, חברי הקבוצה השנייה יודעים רק לבהות בחלל, וחברי הקבוצה השלישית יודעים, נניח, רק לשיר את האינטרנציונל בגרון ניחר.

אם ננסה להיעזר ברשימותיו של מאירי מן השנים האחרונות כדי לחדד את התמונה
ההיסטורית האמורה, נגלה כי זו האחרונה עוד עלולה להתערפל קמעה. באחת מרשימותיו, "פופואטיקה: תרבות פופולרית בשירה הישראלית" (כתובת 3, יוני 2010), קובע מאירי, למשל, כי "מבשרה הגדול של הפופואטיקה היה נתן אלתרמן" (בשירים שמאירי מכנה "לא קאנוניים", כלומר שירי "הטור השביעי"), אך גם כי "המהפכה הלשונית של שנות החמישים בשירה הישראלית היא התופעה הפופואטית המשמעותית ביותר לאחר שירת אלתרמן הלא קאנונית". אם נוסיף לרשימה זו גם את אבידן, שרגלו האחת נטועה בעולמו של אלתרמן ורגלו האחרת בעולמה של חבורת "לקראת", נקבל נבחרת מרשימה שמשורריה שיוו "פופואטיקה" לנגדם תמיד. ועולים בזיכרון, בהקשר זה, התארים המשונים שהדביק אנדרה ברטון לכמה ממבשרי הסוריאליזם ב"אנתולוגיה של ההומור השחור" שלו (כל יוצר חשוב, לגבי דידו, היה "סוריאליסט", או ממבשרי הסוריאליזם).
יש סיבה ברורה לכך שדוד אבידן או יונה וולך נעשו חביבים על בכירי משוררי השוליים,
המודרים הנצחיים, שמאירי מבקש להיות לדוברם. קל לאתר בעולמותיהם השיריים של
השניים את ה"מצודד" (הווירטואוזיות הלשונית) ואת ה"קל לעיכול" (מה שהיה בשעתו
"פרובוקטיבי"), ולהעניק להם חותמת אסכולתית כללית ובלתי מחייבת, שאפשר לפרשה גם כמעין גושפנקה לגרפומניה של ימינו אנו. הנה, יאמר לעצמו מי שיקפוץ על סירת
ה"פופואטיקה", אינני גרפומן משום שיש הומור בשירתי, עולמי השירי פשוט ונגיש,
ואבידן השפיע עלי. ואכן, אחדים מגרפומנים אלה הושפעו מאבידן באופן כה עמוק, עד כי
כלל לא נדרשו לקרוא בכתביו.

הספר "הר געש סימפטי" (גלגולו ה"פופואטי" של האוקסימורון?) לא דן, למשל, במובנה
העמוק של "הפוליטיקה של הלשון" האבידנית (אף שנכלל בו פרק המכונה "אני טקסט
פוליטי"). לעניות דעתי, אין בו תשובה ממשית לשאלות שמעורר השיר האבידני הנודע,
"הפוליטיקאים של הלשון", שלכאורה אמור היה לעמוד בלב הספר ("אנשים כמוני ולא כמוך / קובעים את הפוליטיקה של הלשון / בכל מקום בגלקסיה הסמנטית"): מה טיבה של
"פוליטיקה" שירית הנכנעת מראש לתכתיביו ה"אידיאולוגיים" של העולם היצרני, ומטמיעה
בהנאה "אסטרטגיות של תרבות פופולרית", ומרדדת עצמה בשמחה וברצון רב עד לעובי
הפלקט? מה "מהפכני" בשירה כזאת? מה "מחתרתי" בה? מה נותר בה, שיש או אין ביכולתו לפעול במרחבי "הגלקסיה הסמנטית", ובמרחבי העולם הממשי?

אבל יותר מכל, דומה - וגם על כך, כמובן, אפשר להתווכח - שבעייתו המרכזית של הספר
הזה, אם להשתמש במונחים החביבים על מאירי עצמו, היא בעיה של ייצוג. אם זיהית
בעולמו של אבידן "צהלה קרנבלית, שמשחררת את המערכת הפואטית כולה" (עמ' 238), אל תצטט את מחקריו של הלל ברזל על ההומור בשירה העברית. אם העולם מצחיק אז צוחקים; כלומר, אל תנהל את "מקום לשירה" אלא את "קברט וולטר". היה "מעין", ולא נציג האקדמיה שכביכול מסרב לייצגה.