פרשגן - ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס לספר בראשית, מאת רפאל בנימין
פוזן, הוצאת מכון פרשגן, 2011, 963 עמודים

המלה הארמית "פרשגֶן" מופיעה בתנ"ך ארבע פעמים, כולן בספר עזרא, ועליה כותב הפרשן אבן עזרא בפירושו לעזרא ד, יא: "פרשגן - כטעם פתשגן הכתב (אסתר ד, יד
ועוד), שתי לשונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה ופירוש המלה פשר וביאור".

אבן עזרא לא התכוון לכך, אבל דבריו מתארים במרוכז את ספרו של ד"ר רפאל פוזן
מהמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, שכותרתו: "פרשגן - ביאורים ומקורות לתרגום
אונקלוס". ואכן, גופו העיקרי של הספר הנו פסוקי ספר בראשית המובאים כלשונם העברית ובצדם תרגומם הארמי, ועליהם דברי פשר וביאור. נוספו על אלה הבהרות, הרחבות, מבואות ודיונים מפורטים וכן נספח העוסק ב"תרגומי ההגשמה" כנושא נפרד. לכל אלה נלווה פיוט יפהפה בארמית - מעשה ידי המחבר - ובו דברי שבח לאונקלוס ולתרגומו, מפורש ומתורגם לעברית. הפיוט מעוטר בכותרת "תושבחתא דאונקלוס גיורא", כלומר שבחו של אונקלוס הגר, ולולא חתם המחבר את שמו בסוף הפיוט עלול היה הקורא התם לייחס אותו לפייטן קדמון ועלום שם.

על פי המסורת התלמודית היה אונקלוס בן אצילים, כנראה ממוצא רומאי, שהתגייר והביא
עמו ידע והשכלה בעיקר בתחומי הלשון והללו שירתו אותו נאמנה במפעל התרגום שלו, אלא שהבקיאות בארמית והמוצא הרומי אינם הולמים יפה זה את זה. מכל מקום עיקרו של תרגום אונקלוס לתורה נוצר בדור יבנה, סמוך לאחר חורבן הבית השני ב 70 לספירה. ברור שקיימת בתרגום שכבה מוקדמת בהרבה, ונראה שעיצובו הסופי נעשה בבבל בדורות שלאחר מכן, ועל כל פנים אין ליחסו בשלמותו לאדם אחד ולזמן אחד. אמוראי בבל, חכמי התלמוד הבבלי שחיו ופעלו שם במאות השלישית עד החמישית, היו ערים למרכיב הבבלי של התרגום והציגו אותו כ"תרגום דידן", תרגום שלנו. הם ראו בתרגום זה יצירת מופת סמכותית ואיפיינו אותו כפירוש הקדום והמוסמך ביותר לתורה. כך ראו זאת גם בני הדורות הבאים בכל מקום, ויש שהפריזו בערכו של התרגום עד כדי הצגתו כמי ש"ניתן בסיני". במרוצת הדורות נכתבו כמה פירושים רבי ערך לתרגום אונקלוס, אבל הפרשגן שלפנינו הוא הרחב והמרשים ביותר מכל שנכתב עד כה בנושא זה - קרוב לאלף עמודים שרובם מוקדשים לתרגום ספר בראשית לבדו.

מומחיותו של חוקר התרגום ומהדירו אינן ניכרות לעין כל עוד מתנהל התרגום על מי
המנוחות של פשוטו של מקרא ושל כללי הדקדוק והתעתיק הנכונים והמקובלים. עיקר כוחו
של פוזן מתגלה בעמידה על הסטיות מדרך הישר של התרגום, על טיבן ועל טעמיהן. בדרך כלל נוטה אונקלוס לתרגם את המקור העברי כפשוטו, ובכך נבדל הוא מחבורת התרגומים הארץ-ישראליים לתורה, ובראשה התרגום המיוחס בטעות ליונתן בן עוזיאל, שכן הללו משלבים בתרגומיהם דברי אגדה לרוב. חלק ניכר מהספר שלפנינו מוקדש אפוא לדיו במקרים שבהם בחר אונקלוס לחרוג מדרכו הרגילה והמוכרת.

סטיות מכוונות מפשוטו של מקרא ניכרות בכמה מקומות שבהם תירגם אונקלוס את דברי
התורה ישירות על פי המסקנה ההלכתית של חז"ל. כך למשל מתרגם אונקלוס את הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", בשלושת מופעיו בתורה בהוראה הגורפת "לא תיכלון (תיכול) בשר בחלב". ודוגמה נוספת לדרכו בתרגום פסוקי "הלכה": את הציווי "ולקחתם לכם ביום
הראשון (של חג הסוכות) פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" מתרגם
אונקלוס ישירות ללשון הלכה המעשית: "פירי אילנא אתרוגין ולולבין והדסין וערבין
דנחל" (ויקרא כג, מ). אבל תופעות כאלה נדירות בספר בראשית, דל המרכיב ה"הלכתי".

מגמה אופיינית לתרגום אונקלוס לבראשית היא הגנה על כבוד האבות. כך לדוגמה מתנצל יצחק לעשו בכורו שאיבד את ברכת האב: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", אבל אונקלוס תירגם כאילו נאמר "בא אחיך בחכמה". פוזן עומד על כך ומשווה את האמור כאן
למרמה-חוכמה דומה, אף היא מספר בראשית (לד, יג, דברי בני יעקב אל אנשי שכם).
דוגמה אחרת: את קריאתה המרה של שרה אל אברהם "חמסי עליך!" שהושמעה בעקבות הזלזול שהפגינה הגר ההרה בגבירתה העקרה מתרגם אונקלוס בלשון הקלה יחסית: "דין לי עלך!" (טז, ה). גם עניין זה נדון בדברי פוזן, הפוסע בעקבות חז"ל ומדמה את שרה כמי שמסרה את דינו של אברהם לשמים.

לא רק האימהות והאבות זכו לתרגום בלשון נקייה אלא גם דמויות דחויות כישמעאל. את
הנאמר להגר אמו בפי המלאך: "והוא יהיה... ידו בכל ויד כל בו" מתרגם אונקלוס במשפט
הנרחב: "הוא יהי צריך לכולא ואף אנשא יהי (יהון) צריך ליה" (טז, יב) ¬ הוא יצטרך
לבני אדם ובני אדם יצטרכו לו. ישמעאל עתיד אפוא להיות מעורב עם הבריות, אולי כרמז
לאורחות הסוחרים הישמעאלים המקשרים עמים וארצות בנדודיהם, כפי שמציע הכותב, ומכל מקום לפנינו דוגמה לנטייתו של אונקלוס לצמצם בתיאורי גנאי כלפי כל אדם.

מגמה דומה במקצת משתקפת בנטייתו של המתרגם לסטות מדרך הפשט במקומות רבים שבהם מתוארים מעשי האל, מחשבותיו ויחסיו עם בני אדם, וכן במקומות שנמסרו בהם פרטים כעין פיסיים או ביולוגיים באשר למהותו. נושא זה העסיק לא מעט את הספרות הרבנית לדורותיה, ובמיוחד דן בו הרמב"ם, המעריך מאוד את אונקלוס על "השתדלותו בסילוק ההגשמה" (מורה נבוכים חלק א, כז). בפתח דבריו מבחין פוזן בין שני העקרונות הקרובים אך אינם זהים: הגנה על כבוד שמים והרחקת ההגשמה. המונח הראשון מתבטא בעיקר בנטייה להתרחק ממלים ומביטויים המתארים קירבת יתר בין האל ובין ברואיו או כאלה המציגים את האל כאישיות שלילית, והשני מתבטא בעידון הלשונות המציגות את האל כדמות בשר ודם.

כך למשל מתורגם הצירוף "רוח אלוהים מרחפת" שבפתח ספר בראשית במלים "רוחא מן קדם ה' מנשבא" - רוח מלפני ה'. ובמקום אחר: "ושבת עד ה' אלהיך" - האדם החוטא שב אל ה', אבל על פי התרגום הוא שב ליראת ה' או שב לפני ה'. את דברי הפלשתים אל יצחק "כי היה ה' עמך" מתרגם אונקלוס במלים "ארי הוה מימרא דה' בסעדך" (בראשית כו, כח) - דבר ה' הוא שסייע ליצחק במאבקו נגד הפלשתים.

ואשר להרחקת ההגשמה: משה המתאר את מעמד הר סיני מציג את האל כמי שדיבר עם בני ישראל "פנים בפנים", אבל המתרגם נזהר כאן מתרגום מילולי ישיר והוא מעדיף את
לתרגם: "ממלל עם ממלל" (דברים ה, ד) - דיבור בדיבור. ועוד: "ואף את בריתי אברהם
אזדֺר והארץ אזדֺר" (ויקרא כו, מב) ¬ "אנא דכיר... אנא דכיר" - ובתרגום חוזר לעברית: הנני זוכר כל העת, או בלשונו של פוזן: "אני זכור". הפועל הכפול שבפי האל הוא אפוא פועל עומד בזמן הווה. הקושי שאילץ את אונקלוס לסטות כאן מעל התרגום המדויק הוא הרושם העלול להיווצר כאילו האל מועד לשכוח ועליו להבטיח שיזכור את הראוי להיזכר. תופעות מסוגים אלה הן העילות העיקריות של אונקלוס לסטייה מעל פשוטו של מקרא ודקדוקו.

כל תרגום מלשון ללשון הוא קודם כל מעשה של פרשנות. מוסכמה אוניברסלית זו נכונה
כמובן גם לגבי תרגום אונקלוס, ואפשר להבחין באמיתותה בייחוד במקום שקיימת מחלוקת בין פרשנים מאוחרים שרק אחד מהם צועד בעקבות התרגום שקדם לשניהם. את הפסוק "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" מתרגם אונקלוס בלשון זו: "ואתא יעקב שלים לקרתא דשכם" (לג, יח). המלה "שלם" מתארת אפוא את מצבו הגופני ואולי גם הנפשי של יעקב, הנוטה אוהלו בפאתי העיר שכם, בדרכו חזרה מפדן ארם לארץ מגורי אביו. רש"י מפרש כאן: "שלם - בגופו... ובממונו... ובתורתו". רש"י הולך בדרכו של אונקלוס, כאן כבמקומות רבים אחרים, ומשלב בפירושו גם דברי אגדה, אף זאת כדרכו בכמה מקומות.

כזכור נמכר יוסף בידי אחיו לאורחת ישמעאלים או מדיינים נודדת, והללו "מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים". האומנם היה פוטיפר סריס במשמעות המקובלת של מלה זו - דבר שיכול אולי להסביר את תשוקתה של אשתו אל הנער יפה התואר? והאם היה אדם זה מנהל המטבח בארמונו של פרעה כמתבקש מתוארו "שר הטבחים"? אונקלוס משיב בשלילה לשתי השאלות והוא מספר כי הסוחרים "זבינו יתיה למצרים, לפוטיפר רבא דפרעה, רב קטוליא" (לז, לז). הסוחרים הללו מכרו אפוא את יוסף לפוטיפר, שהיה משריו של פרעה, אבל מתברר שיוסף לא נמכר לידי שר התבשילים, התבלינים והמתכונים אלא לידיו של הממונה על הטבח, התליין המקצועי הפועל בשירותיו של מלך מצרים. ואולי יש ערך גם לפרט זה בהבנת הסיפור המלא על פרשת יוסף ואשת אדוניו.

בעל הפרשגן בקי היטב בלשון הארמית ובדקדוקה וכן במקרא ובספרות הרבנית לענפיה
ולתולדותיה ובכלל זה פרשנות התרגום, שראשיתה כבר בימי הביניים. דומה שאין הוא
מניח אבן אחת שלא הפכ׃ ולא העמיק חדור אל תחתיה. לפי דבריו בהקדמה, הספר שלפנינו הוא פרי מאמץ ושקידה בני קרוב ל 25 שנה. יש לקוות שהשלמת המפעל תיארך פחות זמן ולא ירחק היום וגם יתר ספרי התורה ייכללו בפרשגן במתכונתו השלמה.