1.

ביום קיץ, בלהט השמש הבסראבית, יוצא יוסל בודיצקי מן הבית הקטן שירש
בקצה העיר, והולך אל הטחנה בת חמש הקומות, הנעה בקצה האחר של העיר. בבתי המידות שבדרך מכוונים אותה שעה את השעונים לשלוש וחצי בדיוק. על המשרתות מצווים להציב את הסמובר, ואומרים להן:

  - החתן כבר עבר.

העיר הבסראבית - שחציה מרוצפת, חציה כפרית - שוממה מכל עבר. הרחוב החם, המוחרם, חולם על עובר אורח. בכל החצרות השוממות עומדים להישרף מאליהן פיסות הדשא המאובק, העשב, כפיסי העץ שבפינות. פה ושם, מבעד לחלונות הפתוחים, אפשר לשמוע נערות מתבגרות לומדות לנגן בפסנתר. תיבה צולעת של ואלס שבור נבללת בצלילי "אייזיק מזיק"* שמישהו מתאמץ לתופף באצבע אחת. אוזנו של יוסל בודיצקי מתעלמת מכל הצלילים האלה ומחפשת שניים בלבד; אלה הם צלילי פסנתר ילדותיים וקלושים הבוקעים מאחד הבתים, מלווים בנגינתה המיומנת והאיתנה של המורה למוסיקה שרה בריסקין. הצלילים האיתנים הללו, הוא מרגיש, אינם מכוונים לאף אחד בעיר מלבדו; הם מלווים אותו כברת דרך ואינם מפסיקים לצעוק אחריו, כמו מבעד לשיניים חרוקות:

  - יוסל בודיצקי, אני שונאת אותך! אני שונאת! שונאת!

בודיצקי חש הנאה ארסית מן התשובה שישיב למורה למוסיקה שרה בריסקין:

- גם אני אותך! גם אני! קשה לדעת עדיין מי שונא יותר.

הוא מתנשם בקושי מרוב הנאת נקמה, ממש כאילו אכן אמר זה עתה למורה בריסקין את
המלים הללו. עכשיו לא נותר לו אלא להישמר שלא יבטא באוזני עוברי אורח את שנאתו
למורה למוסיקה. לכן הוא מתחיל ללכת בזהירות רבה יותר, כמו חושש שבכל רגע הוא עלול לשים רגל למישהו. בכל רגע הוא נכון לומר:

- סליחה!

ברצונו להיראות לכולם - חוץ מאשר למורה למוסיקה - כאדם הגון, הוא מעלה על פניו
חיוך קל ונוח לבריות. אבל לאט נשמט ממנו כוח הרצון; חיוכו הקטן נעשה מרגע לרגע
דוקר וארסי. בדעתו הוא אומר למורה למוסיקה:

- טוב, את צודקת, מדמואזל בריסקין. אני לא יפה, אני גם לא יהלום. מה שנכון נכון.
אבל יש לי מעלות אחרות: אני איש רציני, מיושב, יש לי מעמד בעיר, אני קורא הרבה.
לא מזמן אמרת בעצמך (תודה לאל, מספרים לי כל מה שאת אומרת): "בודיצקי", אמרת,
"קורא הרבה בכוונה, כדי שיוכל לומר אחר כך שכל הספרים הם שטויות". נו, אז מה? מה
אני צריך לעשות שאין לי שכל של עז, ואני לא מצליח להתפעל מכל מיני ספרוני-מעשיות
שנכתבו לסכלים? "יש יתום במלוא מובן המלה", התלהבת לא מזמן בביתו של הדוקטור
רכליס, "ובודיצקי", אמרת, "הוא מנהל חשבונות במלוא מובן המלה. מנהל חשבונות
בטחנה, ומנהל חשבונות בהשקפת העולם שלו". אבל, מורה נכבדה למוסיקה, מי אמר לך שרע להיות מחושב בחיים? אני יכול להציג לך הרבה דוגמאות הפוכות, אדרבה ¬ שום דבר טוב לא יוצא מאנשים בלתי מחושבים. אבל מי צריך הרבה דוגמאות? קחי למשל את אביך זכרונו לברכה, אברהם בריסקין מהכפר השכן. כל השנים הוא היה שמח וטוב לב, אבל כסף, תסלחי לי, אומרים שאף פעם לא היה לו. נו? הוא לא היה צריך אחר כך לעבור עם כל המשפחה לעיר הגדולה, ולגווע שם ברעב שבע פעמים ביום, יחד אתך, בתו היחידה? את אומרת:

"בודיצקי שונא אנשים, לכן הוא לא מכיר אותם". נו? ומי היה הראשון שהכיר אותך כאן
בעיר, ידידתי היקרה? מי, אם לא אני, היה הראשון שאמר עלייך: "בחורה מגודלת,
שלובשת צווארונים גבוהים בכל מעיל, סימן שהצוואר הגבוה שלה לא מוצא חן אפילו
בעיניה". מי היה הראשון שאמר: "שרה בריסקין, כשאתה רואה אותה בפעם הראשונה, אתה מתאהב בה ומחמיא לה. כשאתה רואה אותה בפעם השנייה כבר חורה לך משהו ואתה לא מרגיש בטוב. כשאתה רואה אותה בפעם השלישית, אתה כועס כל כך, שאתה עובר למדרכה השנייה".

כן, מה אמרנו, פרויליין בריסקין היקרה?

בודיצקי כמעט אינו מרגיש שהוא כבר בטחנה, שהוא כבר יושב שלוש שעות בחדר החשבונות שלו, ועמל על הכרכים העבים. מרוב שנאה למורה בריסקין חולפות לו השעות ביעף, ממש כשם שהן חולפות לאוהב במחשבות על אהובתו. נוסף על כך, המשרה שלו פה בטחנה (משרת מנהל חשבונות - מומחיות נדירה) קבועה ובטוחה, ואין זו רק משרה; הטחנה בת חמש הקומות מחזיקה שמונה בעלים, והם שותפים גם בו וזקוקים לו יותר משהוא זקוק להם.

לולא הוא ויישוב הדעת שלו היו בעלי הטחנה מתקוטטים ונָצים ביניהם כל היום, ולולא
הוא, שמקלל אותם כל אחד לחוד וכולם ביחד ומשלים ביניהם, היתה הטחנה כבר מזמן
יורדת לטמיון. לכן מתחנף אליו כל אחד מהבעלים כמו עובד למעביד, והוא נוהג בחומרה
בכל אחד מהם כמו מעביד בעובד.

- עזוב אותי כבר, הוא עונה לאחד הבעלים הנדבק אליו, אין לי זמן היום.

חוץ מזה הוא מצטער שלא עומדת לצדו עכשיו אויבתו הגדולה ביותר פה בעיר - המורה
למוסיקה בריסקין - ואינה רואה את החשיבות שנוהגים בו כאן:

- את רואה, העלמה בריסקין? כולם פה פוחדים ממני ומעריכים אותי, אפילו הבעלים שלי.
והוא כמעט אינו מבחין בכך שיום העבודה נגמר.

עכשיו, אחרי שלא הותיר בדעתו למורה למוסיקה אף לא הערה שנונה אחת כמעט, הוא חוזר לביתו שבע רצון - ושוב הוא הולך לכל אורכה של העיר.

השעה שבע לפנות ערב. הרחוב משלים עם הבריות וקם לתחייה. מבעד לחלונות הפתוחים נשמעים רק צלילי פסנתר אחדים ויגעים; הם גוועים בזה אחר זה ונותרים רק האקורדים הכפולים האחרונים, המחפשים ברחוב את אוזניו של בודיצקי ומספרים לו על שנאתם אליו; המורה בריסקין מסיימת באחד הבתים את השיעור האחרון. הצלילים יגעים, כלאחר יום חריש קשה. אבל בודיצקי נמשך אל הצלילים הללו, כשם שאדם נמשך ללכת אל אויבו ולהתנפל עליו. הוא הולך כמו במכוון סמוך מאוד לאותו בית ששרה בריסקין נמצאת בו.

הוא אינו מביט בבית הזה, ומרגיש חזק, כמו בכל עת תמיד שהוא גאה בעצמו.

לא פעם כבר קרה שבדיוק ברגע שחלף, נקטעו צלילי הפסנתר. מהבית יצאה שרה בריסקין, נערה מגודלת וחלשה, שחוברת תווים בידה האחת ושמשייה בידה האחרת; בראותה את בודיצקי עבר בה רעד והיא קפאה במקומה. בפנים חיוורות וברגליים כושלות נאלצה לחזור אל הבית שזה עתה יצאה ממנו, ושם צנחה בעילפון על כיסא ועצמה בעילפון את עיניה.

- אלוהים, לחשה בשקט ואחזה בלבה, שוב אני אהיה חולה מחר כל היום... ורק בגלל
הפגישה אתו... רק בגלל המבט בצרה הזאת...

לפני שנים אחדות הגיע יוסל בודיצקי לגיל שבו אדם אומר לנפשו:

- עכשיו, או לעולם לא להתחתן.

זה קרה פתאום, ביום שבו קיצץ לו הספר את השפם, והוא הציץ במקרה במראה.
ואך אמר זאת לנפשו, ומיד עמדו שנותיו מלכת.

כלפי חוץ הוא נעשה שליו ומיושב יותר, אבל בתוכו ¬ קפריזי ובררן עוד יותר. הוא החל
לישון ביום, להשמין ולקמץ בהוצאות. ובדיוק באותה עת הגיעה לכאן שרה בריסקין. אך
הגיעה לכאן והחלה לתת שיעורי נגינה, ומיד נמלאו כולם רחמים עליה: המציאו לה
תלמידות, חיפשו לה חדר אי-שם, והביטו בה בחיבה רבה כל כך, כאילו היתה בת יחידה
בעיר. כולם דאגו לעתידה והתקבצו סביבה כל ערב בביתו של הרופא המקומי, דוקטור
רכליס. הם חיפשו לה שידוך הגון, ולא בלי כוונת מכוון הכירו לה מיד את יוסל
בודיצקי. אבל בודיצקי, איש נוח לבריות בדרך כלל, כבר בשיחה הראשונה עם שרה
בריסקין הצליח לריב אתה ולהגיע כמעט עד מכות. מאז הפעם הראשונה, במין הנאה משונה, החל ללעוג לכל מלה שאמרה, לנהוג בה בחומרה, ברוע, כמעט בגסות, ולהתבונן בה באכזריות. נדמה היה שבכל רגע יאמר לה:

- העיקר שהיתה בת יחידה של אבא. מי אמר בכלל?

וכמעט אותו דבר אפשר היה להבחין בשרה בריסקין ¬ היא נמנעת מלהישיר מבט בפניו של בודיצקי; היא מסרבת לשמוע את קולו; כשבודיצקי מתחיל לדבר בארשת רצינית וכל סובביו מתחילים להאזין לו בכובד ראש, היא פונה הצדה, מתיישבת ליד הפסנתר ופותחת פתאום בנגינת כמה אקורדים, הולכים ורבים וגוברים מאוד. כבר אז הרגיש בודיצקי שהאקורדים צועקים אליו כמו בשיניים חרוקות:

- אני שונאת אותך! שונאת אותך!

אבל בעיר החליטו בכל זאת, בוודאות עיקשת, שאין ליוסל בודיצקי שידוך טוב יותר משרה
בריסקין, ולשרה בריסקין אין טוב מבודיצקי.

וכך אמרו:

- זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת.

- הם יתחתנו.

- בלי ספק.

ומאחר שההחלטה התקבלה על דעת כל העיר ועל דעתו של אף אחד; מאחר שהכל חשבו על כך, אבל לאף אחד מהם - בודיצקי ובריסקין - לא הגיעה שום הצעה להתחתן, חרה להם עוד יותר כל העניין, ושנאתם ההדדית הלכה וגברה. ומאחר שהחלו לגלות זה לזה שנאה עזה כל כך, גדל העניין שגילתה העיר בכל פגישה ופגישה שלהם, וגדלה גם התשוקה הסקרנית לזמן אותם יחד. בשמחה גלויה החלו הבריות לספר זה לזה:

- הערב "הם" ייפגשו אצל הדוקטור רכליס.

- בטוח?

- כמו ששבת היום.

אנשים החלו לתכנן במו ידיהם את הפגישות ההן; הם החלו לעקוב אחריהם באותה סקרנות שעיר פרובינציאלית קטנה עוקבת אחר רומאן מקומי של זוג מאוהב - רומאן שיש בו הרבה מכשולים ועדיין לא ברור אם יהיה לו סוף טוב, או להפך ¬ גיבוריו ייאלצו להיפרד
לעולם ולהתגעגע זה על זה עד קבר. אותה עת הודבקו להם בעיר כמה כינויים -
תחילה:

"הזוג".

אחר כך:

"החתן והכלה".

ולבסוף, בפשטות:

"הרומאן".

בהנאה גלויה העבירו זה לזה את החדשות:
  - ה"רומאן" באמת נפגש אתמול בערב אצל דוקטור רכליס.
  - נו?
  - אל תשאל. הם רבו כמו חתולים.

2.

למרבה המזל עסוק יוסל בודיצקי מדי יום ביומו במשך שלוש-ארבע שעות בטחנה,
ושעה וחצי ביום בהשכנת שלום בין בעלי הטחנה, שקוראים זה לזה בפשטות "גנב".
למרבה המזל הוא גם עדיין איש מיושב, חושב, מתורבת.

לולא כן היה יושב וחושב כל היום ללא הרף על אויבו המר ביותר בעיר - על שרה
בריסקין:

- אילו חיים מטומטמים היא בחרה לה, הילדה הזאת!

מאחר שהתרגלה בעבר להיות בת יחידה, היא קמה בכל יום מאוחר, בתשע וחצי, בעשר.
יוסל בודיצקי מרגיש בכך מפני שהוא עצמו משכים בכל בוקר בשש; הוא מרגיש שהיא עוד ישנה.

הוא כבר יוצא לטיול, ובביתה עוד מוגפים התריסים.

זה לא אכפת ליוסל. להפך: הוא נהנה עוד יותר מטיפשותה; השעות הטובות של הבוקר
הולכות לה לאיבוד.

החדר שלה בעיר שוכן בבית הגרוע ביותר; אפשר לומר: בגרוע שבכל בתי העיר. היא
מתגוררת אצל האלמנה קיילֶה שפירא, רבנית זקנה שמתפללת כל הבוקר כמו גבר בסידור "קרבן מנחה" הגס שלה. אפילו לא היו לשרה בריסקין חסרונות אחרים, די היה לבודיצקי בכך שבחרה לה פה בעיר בדירה שכזאת.

- מטומטמת, הוא אומר בלבו. לא יכלה למצוא לעצמה דירה גרועה יותר. אבל בעיניה,
החיים במין דירה כזאת הם אידיאל.

מה שמציל את בודיצקי מעוגמות נפש כאלה הוא הרגלו לקרוא ספרים בכל מיני תחומים.
הוא חושב לומר דווקא למורה בריסקין:

- ייתכן שאני באמת מאמין שספרים הם שטויות. אבל אני קורא לפחות.

וחוץ מזה, המצפון שלו נקי: מה שהוא חושב, הוא אומר. לדעתו:

- אהבה היא אחד הדברים המטופשים בחיים.

יתרה מכך:

- לאהוב מישהו, הוא מהרהר, פירושו של דבר בעצם להיות עיוור אליו, לא לראות את
חסרונותיו, ובכל מקרה להיות אדיש לחסרונותיו. אני מתאהב במישהו ¬ מה זאת אומרת
בעצם, כשחושבים על זה? אדם רגיל, בעל חסרונות אנושיים רגילים, פתאום נראה בעיני
גבוה יותר, נאצל יותר, טוב יותר, יפה מכל האחרים, ואך ורק בעיני. מה זה אומר? זה
אומר שביחס לאדם מסוים נעשיתי קצר רואי, שווה נפש, הפסקתי להרגיש אותו ולראות
כראוי, בקיצור ¬ התרחקתי ממנו מפני שאחרים, שאינם "אוהבים" אותו, רואים את
חסרונותיו. וכך גם להפך: לשנוא אדם זה אומר לראות בבירור את המגרעות שלו, כלומר - להתקרב אליו, להצטער על כך שיש לו מגרעות. יוצא מכך שמה שמכונה בדרך כלל "אהבה" אינו אלא אדישות, כלומר - לעמוד מצדו של מישהו; מה שאתם מכנים "אהבה גדולה" אינו אלא המדרגה הכי גבוהה של שנאה, ולהפך: מה שאתם מכנים בדרך כלל "שנאה", אינו אלא המדרגה הגבוהה ביותר של אהבה, של קירוב אדם אל לבך. האישים הדגולים ביותר בעולם, כמו ניטשה ודוסטויבסקי, הצטיינו בשנאה, כלומר: הם הביטו בבריות בעיניים פקוחות, ובזאת היתה גדולתם ¬ לכן הם היו אנשים מתקדמים.

בערב, בשעת הרהורים קודחים, חולק יוסל בודיצקי את המחשבה הזאת עם הנוכחים בביתו של דוקטור רכליס:

- בחברת העתיד, הוא אומר, האהבה לא תשחק אפילו תפקיד שולי, כי אנשים יראו זה את זה בעיניים פקוחות.

סביב השולחן יושבים הדוקטור רכליס, רעייתו, אחיה הסטודנט, שרה בריסקין ועוד כמה
מאנשי הבית, המתבוננים בפניו של בודיצקי, מגניבים מבט בשרה ומחכים בסקרנות: איך
זה ייגמר? שרה בריסקין, הם רואים, יושבת כמו כפויה, אינה מביטה באיש, ואצבעותיה
המורטות דף נייר לפיסות רבות, רומזות ללא הרף:

- אני שונאת אותו. הוא מכוער בעיני כמו עכביש.

עיניה נוצצות ורוטטות, והן מביטות בבודיצקי בזעם מן הצד.

-  מנהל חשבונות, היא לוחשת לבסוף באוזנה של אשת הרופא - הוא מחשב לו חישובים...

מנהל חשבונות של העולם... אהבה והנהלת חשבונות. את שומעת, אני מבקשת ממך, את שומעת? מה הקשר בין אהבה להנהלת חשבונות? תשאלי אותו, אני מבקשת ממך...

"חברת העתיד", היא לוחשת שוב ומחקה אותו - בשביל מה בכלל הוא צריך חברה? בלי חברה הוא לא יכול להתקיים.

בכל רגע היא מוכנה לקום ולהיעלם; אם היא אינה עושה זאת, הרי זה רק מפני שללכת
"בגללו", פירושו של דבר לחלוק "לו" כבוד רב מדי.

אשת הרופא מחזיקה בידיה את בתה הקטנה, מזינה אותה בדייסה סמיכה, ומתחת לשולחן היא בועטת ברגלו של בעלה, כדי שיפקח את אוזניו לשמוע איך כל זה ייגמר הערב. אך הרופא אדיש למתרחש. הוא עייף; הוא מחייך ורוצה לישון.

- לכן, אומר יוסל בודיצסקי, בחברת העתיד יעריכו אחרת לחלוטין את בני האדם.

- לעזאזל! שרה בריסקין אינה יכולה כבר להתאפק, והיא מנערת מעליה בכעס את פיסות
הנייר. לעזאזל חברת העתיד שלך.

פניה לוהטות.

יוסל בודיצקי מביט בה, פוגש בעיניה - עיניים זועמות, שטופות דם.

- ידידתי היקרה, הוא מחווה לה בשלווה.

אך ככל שהוא מנסה לומר זאת בשלווה, מתפרצת מריבה.

בודיצקי אומר:

- ידידתי היקרה, כדי להבין עניין צריך יותר מסתם ראש; צריך שבראש יהיה גם שכל.

אבל שרה בריסקין כבר אינה יכולה לשבת ליד השולחן. היא יוצאת בריצה אל חדר הקבלה של הרופא, מרימה שם בחשיכה ברעש גדול את מכסה הפסנתר ומתחילה לנגן. תחילה זורמים הצלילים בשקט ובשלווה. פתאום נקטעים הצלילים ואפשר לשמוע שהיא פורצת שם, בחדר האפל, בבכי היסטרי, וכולם רצים אליה: הרופא, אשתו ושאר האורחים.

- מה הוא רוצה ממני? נחנקת שרה בבכי ובגלי התייפחויות באים והולכים. מה כבר עשיתי
לו? אני שואלת: מה עשיתי לו?

בודיצקי נותר לבדו בחדר, פוסע הלוך ושוב, ועל פניו נסוך חיוך מר של מי שחש ברע
לכאורה, אך בעצם בקרבו הוא נחרץ.

- אתם רואים? הוא מהרהר על אודות הנערה הבוכייה. היסטריה... עוד אמצעי לחימה...

אחר כך הוא נוטל בחטף במסדרון את כובעו ומסתלק הביתה בכעס, בלי להיפרד לשלום.
למחרת, כל העיר מדברת על הפרשה:

- אתמול בערב זה כבר היה כמעט -

- ממש שם, בדירה של הדוקטור רכליס.

- עוד רגע כבר היו כותבים תנאים ושוברים צלחת.

- אשתו של הרופא אשמה. היא לא בן אדם.

- היא ראתה שזה קרוב כל כך, אז למה היא עזבה אותו?

- גם הרופא חדל אישים. למה הוא לא עשה משהו בעצמו?

- הרי שמעתם: "הייתי עייף", הוא אומר, "כל כך רציתי לישון". תירוץ.

כל יום המחרת באים לרופא ולאשתו מקורבים שונים וטוענים שהרופא ואשתו הם שניהם
פושעים:

- הרי ראיתם שזה קרוב כל כך, אז למה עמדתם בידיים שלובות?

- אתם לא רואים שהם מתים אחד על השני?

- צריך להיות עיוור כדי לא לראות שזו בעצם אהבה.

- הם נמשכים זה לזה כמו במגנט.

- אתם לא זוכרים איך הוא נראה בשנה שעברה, כשהיא נסעה לשלושה חודשים
לקונסרבטוריון? זאת אומרת, יוסל בודיצקי - הוא נראה כמו מת... הוא הלך חיוור, עם
מטפחת קשורה לצוואר, צעיף על הכתפיים וצמר גפן באוזניים, ולא דיבר מלה עם אף אחד.

לא ראיתם שהוא מתגעגע? הוא דעך כמו נר.

- וגם שרה בריסקין!

- כמובן! היא התחננה בכל מכתב שיכתבו לה "מה נשמע... בעיר". "מה נשמע"! בפירוט!
הוחלט אפוא עכשיו לכנס אותם שוב בדירתו של הדוקטור רכליס. העילה לכינוס היא יום
ההולדת לבתו של דוקטור רכליס, הניזונה על דייסות סמיכות. בעיר תולים ביום ההולדת
הזה תקוות גדולות. אבל מהצד האחר כולם בטוחים:

- אם לא הפעם, זה יקרה בפעם הבאה.

- כך או אחרת, הם מוכרחים להתחתן.

- זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת.

 

 * "אייזיק! מזיק!" ¬ שיר של מארק ורשבסקי, שלחנו הושאל לשיר העברי
"יום הולדת, חגיגה נחמדת".

דוד ברגלסון (1884 1952) הוא אחד הסופרים המודרניסטים החשובים בספרות
יידיש. הוא החל לכתוב בעברית וברוסית, אך בחר דווקא ביידיש וכתב בה נובלות
חדשניות, שתיארו את המשכיל היהודי בתחילת המאה העשרים - צעיר תלוש וחסר עתיד
מקצועי וחברתי. בשנות העשרים עקר לברלין, אך חזר לברית המועצות - לכתוב ולעסוק
בפעילות ציבורית יהודית. בסוף שנות הארבעים הוא נעצר על ידי השלטונות הסובייטיים,
ולפני שישים שנה, ב 12 באוגוסט 1952, הוצא להורג יחד עם יוצרי יידיש אחרים.