את המשוגע שגר ליד שוש בשכונת נחלאות באים לקחת פעם בכמה חודשים, ולעתים גם יותר. המשפחה שגרה מולו, גדושת העציצים, הילדים, והכביסה שתלויה תמיד על חבלים, סובלת ממנו יותר מכל תושבי השכונה. עליהם הוא מכלה את זעמו המשוגע, שלא מתחיל בדבר, ואין לדעת מתי הוא ייגמר.

שוש באה והולכת אל דירתה המבוזרת בחדרי חדרים, המחולקים לכוכים קטנים. בין החדרים אין פרוזדור מקשר, ויש לצאת החוצה, אל מתחת לשמים האפורים, כדי להגיע מן המטבח לחדר השינה החשוך, ומשם לשירותים ולמקלחון השבור שבקצה המרפסת חסרת הגגון. בחדר השינה, בתוך הקירות, בנויים כוכים קטנטנים, מעין חדרים מיניאטוריים, שהיא צבעה בצבעי סגול וירוק מתקלפים לפני כשנתיים. ובתוך הכוכים סידרה כל מיני פריטים קטנים. חלקם מפויחים עוד מן השריפה שכילתה את דירתה הקודמת, ומיעוטם חדש ונוצץ. אתם היא משחקת בלילות.

בחורפים קשה מנשוא הקור, והיא לא יכולה להתנחם במידת חום הגונה. בלילות הקרים באמת היא מתכרבלת בעצמה. לעתים היא גם מארחת במיטתה איזה חתול מזדמן בשפם מקוצר שמוצא בה מחסה מהקור.

בעל הבית שגר מתחתיה דורש את שכר הדירה, ולא מסכים לתקן את הנזילה שמעל לכיריים עד שתשלם את כל מלואו. והיא כבר זמן מה שאינה עובדת. גם הרבה זמן שאינה סטודנטית. ובחורף קר כל כך. לפעמים הוא נשמע מתחת למרצפות הדירה המתנודדות, דופק את ראשו בקיר ומקלל את אשתו ואת אלוהים ברוסית שבורה. אבל הוא לעולם לא מגיע אל הדלת שלה. זאת לפחות ידעה שוש ידיעה מרגיעה. ובאמת, מה עוד יש לספר על החדר הזה של שוש, ועל שוש עצמה, שהקורא כבר לא יודע. כבר יכול הוא לנחש את צבע שמלתה (והרי מובן ששוש כמעט אינה לובשת מכנסיים) ואת צורת כובעיה החורפיים, גם את אלה שבקיץ. את מבטה בוודאי ראה כבר ברחוב, ברחובותינו. אף יודע הקורא כי פעמים, מן הרחוב שליד ביתה עולים קולות משונים. בלתי מבוררים. קולות נהמה דקים של איש המדמה עצמו לחיה. גם קולו של גרגור אנושי, ולעתים באמצע הלילה גם צעקות. אלו הן צעקות תכליתיות על עוול מסוים מן המסוימים, וברור כי הצועק מכוון עצמו לדבר-מה שרואה הוא בעיני רוחו, או בעיניו ממש.

אולי זה מנחם המשוגע שוב, שזורק חפצים על חלונות משפחת אלפסי שממול. משפחת אלפסי שיודעת כבר לסגור תמיד את החלונות עם התריסים, ושהתקינה סורגים צפופים כדי ששביביו הליליים של מנחם לא יפגעו בדרי הבית, בזמן שיישנו.

קרה גם שירק מנחם על הזקנה, הסבתא, שירדה להוציא את הזבל בבוקר מוקדם. התחבא לה כשהוא מציץ מבעד לזקנו הלבן והצהוב שמטשטש את התזזית המטורפת שבתנועותיו, וירק בשערותיה. וממרחק קרוב מאוד. הזקנה, שהיתה גם היא כבר משוגעת, מחמת גילה וקבעונה, התחילה צורחת צרחות חדות ויללניות שהעירו את כל תושבי הבית, ואז העירו את כל תושבי הרחוב, ואז כבר קראו למשטרה. מנחם האומלל, שלא ידע כלל מה הוא עושה, מוסמר למקומו בכוח יללותיה המהפנטות של הזקנה וחיכה. מדי פעם גם השיב לה, בטירופו הרגיל, מתקרב אליה עד לנגיעה, ומיד נבהל וחומק אחורה. באותם רגעים של קרבת-כמעט, היתה הזקנה משתתקת פתאום. והוא היה מתעודד לרגעים חולפים.

את כל אלה שמעה גם שוש אותה פעם בחדות מופלאה מחדרה הפרוץ, מבועתת למדי מהתנועה המוזרה, מציצה מעט מעבר למרפסת, משתדלת שלא יראה אותה בעל הבית, מחכה כבר להתפתחות העניינים, שלא הגיעו הפעם לידי כך.

גם שוש, כמו שאר דרי הרחוב, ידעה כי מדי כמה זמן קורה ומנחם נלקח ומושם במוסד סגור, שבו מעולם לא קיבל מבקרים. אחרי כמה ימים היה תמיד מוצא דרכו חזרה אל הרחוב הטוב. מהר היה שוכח את דבר לכתו ובואו, והיה מתחיל שוב באורחו הרגיל. אורב בסיבובים, מסתתר או נרדם בין גרוטאות שנזרקו במרתף טחוב, הפונה אל הרחוב בלי מחיצה, יורק בצדי הכביש, צועק על ילדים, וכשהזדמנו לו כמה מעות מנדבנות מאוסה, היה גם קונה איזה דבר שתייה חריף וזול ושותה את הבקבוק בצימאון רב.

למעשה, אפשר להודות: שוש מעולם לא נתקלה בו ממש. לא פנים אל פנים. גם את מראה פניו לא היתה בטוחה שהכירה במדויק. אבל את כובעו היתה רואה לעתים (מעין תרבוש מהוה), זז מתחת למרצפות מרפסתה, ברחוב.

חברהּ הטוב - שהיה מתגורר לא הרחק ממנה, והיה לעתים מרשה לה לשבת בדירתו המרווחת, ולעתים רחוקות אף היה מציע לה סיגריה - הכיר את כולם בסביבה, ויכול לזהות כל אחד ואחד. הכיר גם את מנחם. בפניו. גם לא פחד ממנו, או לעג לו, או כעס עליו. היה חולף על פניו בשוויון נפש גמור. שוש מעולם לא ראתה זאת, ורק יכולה הייתה לשוות לנגדה את המחזה.

וביום אחד, שבו הלכה שוש בדרכה חזרה אל ביתה מאיזו עבודה מזדמנת, ראתה מרחוק, בסמוך לבית המשפחה מרובת העציצים, תנועה חצי-מוכרת. גלימה מתנפנפת, ולובשה צועק צעקות. כשהתקרבה למקום ראתה שם את מנחם.

מיד זיהתה אותו כמובן (הרי לא היתה עיוורת), וקפאה על מקומה. הוא עמד שם בגו כפוף כשל דמויות מאגדה נלעגת, צועק על שני נערים שזיהתה בקושי, שעמדו על מדרגות בית המשפחה, מרובת הילדים. מיד חשבה על חברה הטוב, וידעה שהוא במקומה היה ממשיך ללכת, ואולי רק גבתו היתה מתעוותת קלות. אך היא, שוש, פסקה מיד מלכתה.

משום מה הרגישה עצמה חדלת אונים לחלוטין, בכובעה שעכשיו נדמה לה מצועצע מדי לעונה עם סרטיו הקטנים, שאמורים היו לגרות רגשי אהדה. המשוגע הטיל עליה אימתו.
היא ראתה ששני הנערים, שעמדו ממש מולו, לא רק שנראו שווי נפש לחלוטין לנוכח צעקותיו הנוקבות, אלא שאף צחקו מול פניו, הוציאו לשון, ואחד מהם אף החל מחקה אותו בתנועות. משום מה, המראה הזה הרגיז אותה יותר מכל.

את הזקן, לא נראה שהדברים הטרידו כלל, והוא המשיך בצעקותיו, במונוטוניות מטרטרת, עוד ועוד, עד שזו הפכה לאיזה רקע, תפאורה שהתגלגלה לאטה, מתהפכת ומקבלת צורה מבוררת, מבשרת בהחלטיות מתחדדת על רוגזהּ העולה של שוש. ורגע אחד התרכזה כל כך בלשונו של אותו ליצן, שיצאה ונכנסה כלשון לטאה, שאולי בכלל פסקה משמוע את צעקות הזקן, ואף כמעט לא הרגישה את משקלו של כובעה. אמנם, בהחלט אפשר ועוד רגע נוסף וכבר היתה עושה איזה דבר של ממש. אולי היתה צועקת כצעקותיו של הזקן שמולה, דוחפת אותו, והוא אולי היה נופל על הרצפה, על המדרגות. אולי הנערים היו מתחילים לצחוק, ואז היתה סוטרת לשניהם בכל כוחה, עד שהלשון המחוצפת שוב לא היתה יוצאת, והכיפה הלבנה שישבה על ראשו של אחד מהם, גם היא היתה נופלת. או היתה יורקת בפרצופם ופורעת שערותיהם המטונפות.

פתאום הבחין בה אחד הנערים, דווקא הבלתי מחוצף שבין השניים (שהרי היה עסוק פחות בהצקת הזקן), והחל למשוך בחולצת חברו, שעוד היה עם לשונו מחורצת מול המשוגע.

שוש כבר החלה משום מה להתקדם לכיוונם, אדישה למנחם שאמנם עמד ממש בסמוך, ממשיך את טרטורו המיואש לפרקים. והנה היא, כבר קרובה למדי, בכובעה הקל כנוצה, לחייה סמוקות מהתרגשות. ובאמת מי יודע מה היתה עושה בדיוק לזוג הנערים שעמדו מחייכים לעומתה בסקרנות משונה, אילמלא התכופף בדיוק אז, כך ברגע חרישי ובלי שום אזהרה, הזקן עם התרבוש, פוסק מצעקותיו, ומחליפן במלמול מתמשך, שגם הוא נדמה שתמיד היה שם. רגע אחד הוא נרעד, הסתובב לעברה בראש מורכן, ובלי לראות את שוש פנה אל מאורתו שמעבר לכביש. יריקה אחת לפני שעבר את סף מקומו העלוב, וכבר נעלם בין ערימות העיתונים הלחים שאת כיתובם כבר לא ניתן לפענח. כלעומת שבא.
התנועה הפתאומית והשקטה הזאת, השאירה את השלושה במצב לא ברור, ושוש פסקה כמעט מיד מהתקדמותה, נבהלת מעט מהדברים שעברו במחשבתה, כמעט בלי ששמה לב לכך.

אחד הנערים ירק לכיוונה בהתכוונות רצינית מאוד. האחר הנהן אחריו בלי סיבה ברורה, והשניים פנו חזרה לביתם, מפנים אליה את גבותיהם לבני החולצה.

אך התעשתותה של שוש גם היא היתה מהירה. היא יישרה שימלתה, זאת המוכרת, והיטיבה מעט כובעה, שעתה כבר לא הכביד בכלל, והחלה לעלות שוב לחדריה המבוזרים, שמעל לרחוב.